<h1>רבינו יהונתן מלוניל</h1>
<h2>דף ב.</h2>
השור והבור. כסדר שהם כתובים בתורה סדרם במשנה זו, דפרשה ראשונה נאמרה בשור שהמית אדם ושניה בבור, ושלישית בשור דאזיק שור, ורביעית בשן, וחמישית באש, ואף על גב דבתורה הוצרך לחלק שור לשתי פרשיות ולהפסיקן בבור, לפי שבא ללמדנו, שאף על פי ששור שהמית את האדם משלמין בעלים כופר, אבל בבור שנפל בו אדם ומת לא משלמין בעלים של בור כופר, דכתיב [שמות כ"א] ונפל שמה שור וגו' ואמרינן שור ולא אדם, אבל במשנה זו נכללו שור דאזיק אדם ושור דאזיק שור בכלל שור, דלא איירי מתני' אלא לענין נזיקין ולא לענין כופר והיינו שהמית את האדם, ובבור נמי אי איתזק אדם בו מיחייב בעל הבור בנזקיו, שלא פטר הכתוב בור אלא לענין מיתה דהיינו כופר, והכי אמרינן לקמן בפרק המניח [כ"ח ע"ב].
והמבעה. משום הכי לא נקט לשון הפסוק שאומר ובער, למ"ד מבעה זה השן וקאמר מבעה, לאשמועינן דאפילו היכא דלא מיכליא קרנא מיחייב.
כהרי האש שאין בו רוח חיים. ואי לא כתביה רחמנא בהדיא הוה אמינא דנפטר. כלומר דכיון שאין בו רוח חיים אין בו כח להזיק, אלא אם כן דבר אחר מעורב בו, דהיינו הרוח המוליכו אותו, דין הוא שלא לקנוס אותו, אבל ברגל וקרן יש בהן רוח חיים, וכל עת שרוצין להזיק יכולים להזיק, ומשום הכי דין הוא שנקנוס אותם. וצ"ע אמאי לא הקשה לילף קרן ורגל מאש, דהשתא ומה אש שאין בו רוח חיים אלא בכוח אחר שמעורב מזיק מיחייב, קרן ורגל שיש בהן רוח חיים לא כל שכן, ולא מצינו למיפרך מה לאש שכן מועדת לאכול בין דבר הראוי לה דהיינו עצים, ובין דבר שאינו ראוי לה דהיינו כלים, מה שאין כן בקרן ורגל [דהא בקרן ורגל] מיחייב על הכלים, נהי דשן ליכא למילף מאש משום האי חומרא דשן פטר בה את הכלים כדתנן באידך פרקין [י"ט ע"ב], אכלה פירות חייבת אכלה כסות או כלים משלמת חצי נזק, אבל קרן ורגל איכא למילף.
ושמירתן עליך. [לשון שטמ"ק] והרב ר' יונתן כתב דלא גרסינן וממונך, ואיננו במשניות מדוייקות הבאות מספרד, ולא בהלכות הריא"ף ז"ל. ויש גורסין ממונך, וקשה עלייהו למ"ד אשו משום חציו ומחייב באש אע"פ שאינו אשו היכי קרי ליה ממונו, ותו דכל הני דמייתי בגמרא בהצד השוה ואתיין או מבור ואש או מבור ושור, אוקימנא דאפקרינהו, אלמא לאו ממונו, עכ"ל.
<h2>דף ג:</h2>
איתגליין מטמורוהי. כמו כן השן בעוד שהם נצפנים אינם מזיקים אלא בעת שמגלה אותם.
<h2>דף ד:</h2>
עדים זוממים. ודוקא כשהוזמו ועדיין לא שילם מי שהעידו עליו שאם שילם לא מיחייב, דגזירת הכתוב הוא דכתיב לעשות ולא שכבר עשה, ואם יודו מעצמן אחר שהעידו שעדות שקר העידו אינן נאמנין ותגמר עדותן כאלו לא הודו, ואותו ראובן שהעידו עליו ישלם המאתים זוז דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, והם אינן משלמים לו דמודה בקנס פטור למאן דאמר עדים זוממים קנסא הוא, ולמ"ד ממונא הוא משלמין הם לו מאתיים זוז והוא אינו משלם כלום.
<h2>דף ז.</h2>
[מי שהיו לו שדות בתים וכרמים שוה מאתים זוז, ותנן במסכת פאה [פ"ח מ"ח] מי שיש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני, דלאו עני הוא ונמצא גוזל עניים. היו לו מאתים] זוז חסר דינר (ונפלו) [ונתנו] לו שוה אלף דינר בבת אחת הרי זה יטול, (ושה ישלם) [וזה יש לו] בתים שדות וכרמים שוה מאתים זוז, אבל אינו מוצא למכור, מאכילין אותו מעשר עני עד מחצה, דהיינו מאה זוז, וקרקעותיו ימכור במאה זוז, דטפי מפלגא לא זילי לעולם, והרי יש לו מאתים זוז. והוי בה רבה. מקשה בה רבה, היכי משכחת לה. אי דזול ארעתא דכולי עלמא, [כלומ'] גם קרקעות של עשירים שבעיר [הוזלו] כמו לזה העני, אפילו טובא נמי ליספו ליה. כלומר, למה לא נתן לו ממעשר עני אלא מאה זוז בלבד, אפילו עד אלף דינר נוכל לתת לו, שהרי עכשיו אין שוות מאתים זוז, ותנן [שם], היו לו מאתים זוז חסר דינר אפילו נתנו לו שוה אלף דינר בבת אחת יטול. ואי דאיקור ארעתא דכולי עלמא, ודידיה איידי דנפיק ועייל אזוזי, כלומר, שמכירין דחקו שהוא חנוק ודחוק למכור, שואלין ממנו בפחות, אפילו פורתא נמי לא ליספו ליה, שהרי שוות קרקעותיו מאתים זוז. וגירסת הרב אל פאסי ז"ל צריך לפרש דבעשיר מיירי הא מילתא, כלומר שיש לו קרקעות שוות אלף דינר ואינו מוציא מהם אלא ארבע מאות, יש לבית דין לרחם עליו להאכיל אותו ממעשר עני עד שימצא מהם חמש מאות דינר שהם חצי דמיהם. והוי בה רבה היכי דמי, אי דזול ארעאתא דכולי עלמא ודיליה נמי זלה בהדיהו אפילו פ(י)חות נמי לא ליספו ליה. כלומר, למה יש לנו לרחם עליו שהרי מכת מדינה היא, וכיון שהוא עשיר, כלומר שמוצא בהם ארבע מאות דינרי', למה נחסר כיס של עניים. ואלא דאיקור ארעתא דכולי עלמא ודיליה איידי דעיל ונפיק אזוזי זילא ארעיה, אפילו טובא נמי ליספו ליה. כלומר, הרבה יש לנו לרחם עליו שנשתנה מכל בני העולם, ובעלי (מומין) בתים נתנו עיניהם בנחלתו לקנותה בזול, על כן אפילו ימצא משוה אלף דינר תשע מאות דינר יש לנו לסמכו חדש או חדשים להאכילו ממעשר עני עד שימצא לוקחין, כדאמרינן בעלמא [דמאי פ"ג מ"א], מאכילין את העניים דמאי ואת אכסניא דמאי, אע"פ שהוא עשיר במקומו, כיון שאינו מצוי בידו עכשיו, הכא נמי נאכילנו ממעשר עני עד שימצא קונים הרבה שלא ישתנה משאר בעלי בתים.
<h2>דף ז:</h2>
ומשני, אלא דביומי ניסן יקרא ארעתא וכו', מפני שהן זרועות, וביומי תשרי זילא שהן קצוצות. עד פלגא ארחיה הוא למיזיל. פיר' עד חצי דמיה כדרך העולם, אין מאכילין אותו מעשר עני, דהיינו דרך כל השנים. טפי לאו אורחיה למיזל, פחות מחצי דמיה מאכילין אותו מעשר עני ולא מחייבינן למכור בזול יותר מדאי. ולמאן דמפרש להאי בריתא בעני כדפרישית בתחלה, דמשמע בהאי בריתא דמחייבינן ליה למכור בהו קודם שנתן לו מעשר עני, דוקא בבתים אחרים שאינן צריכין לו, אבל בתים הצריכין לו לתשמישו ולדירתו אין מצריכין לו למכור, דתנן במסכת פיאה [פ"ח מ"ח] אין מחייבין אותו למכור ביתו וכלי תשמישו, דהא אי לית ליה בתים לדור בהם מחייבין לקנות לו, דכת' [דברים ט"ו] די מחסורו אשר יחסר לו, די מחסורו זה בית, אשר יחסר לו זו אשה [כתובות ס"ז ע"ב]. והיינו טעמא דמי שיש לו מאתים זוז, לא יטול לקט שכחה ופיאה ומעשר עני, דקים להו לרבנן דדי לו במאתים זוז דהיינו פשוטי, בכל שנה. וכיון שיש לו בשעת הלקט כדי להתפרנס עד שיבא לקט האחר לא יטול מלקט זה, דהכי אמרי נמי גבי תמחוי מי שיש לו מזון שתי סעודה לא יטול מן התמחוי [פאה שם מ"ז], לפי שהתמחוי נגבה בכל יום, ובכל זמן שיש לו שתי סעודות לא יטול, אבל קופה שנגבת מערב שבת לערב שבת, אמרי' [שם] מי שיש לו מזון י"ד לא יטול מן הקופה שנגבת מערב שבת לערב שבת, וכולהו חד טעמא הוא.
אין לו אלא עדית. מיירי במי שהיה עליו בעל חוב וכתובת אשה וניזקין. כולן גובין מן העידית, דקיימא לן דבעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזיבורית, [הכא] כולן גובין מן העידית לפי חשבון שהוא חייב להם. ואע"פ שהיו לו בשעת הלואה ובשעה שנשאה כל השלש קרקעות, אם מכרן אין לו לחזור על הלקוחות, דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין [גיטין מ"ח ע"ב], וגבו כולהו מעידית. וכל שכן אם לא היה לו אלא עידית מעולם דגבו כולהו מעידית. בינונית. כלומר, שלא היה לו בשעת נזקין אלא בינונית גבו נזקין נמי מן [הבינונית, דלא מצרכינן ליה לקנות עדית כיון שלא היה לו בשעת הנזק וכתובה נמי כמו כן]. עידית ובינונית וזיבורית וכו', כולן גובין כדינייהו, וכתובת אשה שהיא בזיבורית היינו טעמא דיותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא [שם מ"ט ע"ב], וליכא למיחש לנעילת דלת. עידית ובינונית וכו', כתובת אשה לעולם מן הגרוע שיש לבעל וזהו בינונית, ומשום הכי קרו ליה בינונית אע"פ שאין אלא תרי לפי שהיא בינונית לבני העולם. עידית וזיבורית נזקין בעידית כדינייהו, ובעל חוב וכתובת אשה בזיבורית, דמדאוריתא בעל חוב בזיבורית, כדאמרי' לקמן, דמוכחי' (ו)מן [ו]האיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה [דברים כ"ד], מה דרכו שלבעל הבית להוציא פחות שבכלים, ורבנן הוא דתקון ליה בינונית משום נעילת דלת בפני לווין, והיכא דלית ליה בינונית ליתה לתקנתא, ולא יהיב ליה מעידית שיש לו ואוקמינן ליה אדין תורה. בינונית וזיבורית נזקין גבו מי[טב] שיש לו, דהיינו בינונית, ובעל חוב נמי גבי כדינו כתקנתא דתקון רבנן כיון דיש לו, וכתובת אשה נמי מזיבורית כדינה. עידית ובינונית נזקין ובעל חוב גבו כדיניהו, וכתובת אשה גביא נמי מן הגרוע שיש לבעל דהיינו בינונית.
<h2>דף ח.</h2>
ותניא אחריתי דהיכא דלית ליה אלא בינונית וזיבורית דגבי בעל חוב מן הזיבורית, והכא אמרינן דגבי בעל חוב כדינו מבינונית, קשיאן אהדדי, ואסיקנא דמאן דאמ' גבי מבינונית אית ליה תקנתא דעולא. כלומר, בכל ענין כי היכי שאם היו לו שלש קרקעות תקינו ליה רבנן בינונית, הם הכי נמי היכא דלית ליה אלא תרי קרקעות נמי, בינונית וזיבורית, גבי מבינונית. ומאן דאמ' דגבי בעל חוב מזיבורית אע"ג דאית ליה בינונית לית ליה [דעולא, כלו' היכא דלית ליה] אלא תרי קרקעות לא סבירא ליה תקנתא דעולא דהא מיעקר קרא דפחות שבכלים, שהרי הבינונית היא מיטב שלו עכשיו, אבל היכא דאית ליה שלש קרקעות ואתקינו ליה רבנן דגבי מבינונית אכתי מיטב [לא] מיקרי אלא פחות, שהרי יש לו עידית דשויא יותר מן הבינונית, והיינו דנקט דוקא בינונית וזיבורית ולא נקט עידית ובינונית וזיבורית דליגבי בעל חוב מן הזיבורית.
מכרן לאחד. מי שהיו עליו נזקין ובעל חוב וכתובת אשה והיו לו עידית ובינונית וזיבורית, ומכרן לאיש אחד, לקמן מפרש ואזיל אי בבת אחת כלומר בשטר אחד או בזה אחר זה, או לשלשה בני אדם כאחת, כלומר ביום אחד בשלשה שטרות דלאו בירושלם קיימא דכתבי שעות [כתובות צ"ג ע"ב], כולן נכנסו תחת הבעלים. כלומר, נכנסו הלקוחות בדין המוכר, ומי שלקח עידית יפרע לניזק ולוקח הבינונית ישלם את החוב, ולוקח הזיבורית יפרע את הכתובה, שאם מכרן זה אחר זה בין לאדם אחד בין לשלשה בני אדם כולן גובין מן האחרון, דאפילו שקלי קמאי עידית ובינונית מצו מדחו להו הלקוחות לנזקין ובעל חוב אצל זיבורית, דהא מצו אמרי ליה הנחתי לך מקום לגבות ממנו, דתנן במסכת גיטין [מ"ח ע"ב] אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין ואפילו מן הזיבורית, וכי זבין הני תרי קמאיי אישתייר זיבורית בת חורין, ואע"ג דהדר איזדבנה, בתרה אזלי [לקולא], שהלוקח אותה זיבורית הוא פשע בעצמו שלקחה שהרי היה יודע [שהיה על המוכר לפרוע נזקין ובעל חוב וכתובת אשה, ושאין נפרעין מנכסי' משועבדי' במקום] שיש נכסים בני חורין. אין לו. כלומר, אין באחרון ספק לפרוע שלשתן לפי שאינה שווה כל כך, גובה המותר משלפניו, דהיינו לוקח הבינונית. [אם אין הבינוני'] עם הזיבורית מספיק לשלשתן גובה משלפני פניו, דהיינו העידית.
האי מכרן לאחד היכי דאמי. כלומ', האי מכרן לאחד דאמרינן דכולן נכנסו תחת הבעלים באי זה ענין היה. אי לימא בבת אחת, כלו' בשטר אחד, [פשיטא] השתא לשלשה בני אדם וכו' שיהיו בודאי בשלשה שטרות, ויש לומר דחד מינייהו קדים, שזה לקח בבקר והללו שנים בערב ומצו למטען הנחנו לך מקום לגבות ממנו אפילו הכי אמרת נכנסו תחת הבעלים, הואיל ואין ניכר בשטרי המקח מי לקח ראשון ומי לקח אחרון, דהא לא בירושלם קיימינן דכתיבי שעות, כלומר זה נכתב בשש וזה נכתב בשמונה, וחשבינן כולהו שלשה כאילו קנו בבת אחת, כל שכן בלוקח אחד בשטר אחד נכנסו כולן תחת הבעלים, ולמה איצטריך למיתנייה כלל. ואי מיירי בזה אחר זה כלומר בשלשה ימים, כלומר שהעידית קנה ביום ראשון והבינונית ביום שני והזיבורית ביום שלישי, אמאי אמרינן דנכנסו כולן תחת הבעלים, לימא לניזקין ולבעל חוב לא תיגבו מעידית ובינונית, אלא מן הזיבורית שלקחתי באחרונה, שהרי לא פשעתי אלא בזיבורית, שאם הנחתיה מלקנותה הייתם גובין ממנה על כרחכם ולא הייתם חוזרים אצלי לגבות מעידית ובינונית שקניתי ביום ראשון וביום שני, שהרי הנחתי לכם בני חורין ואין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין, ומה לי שלשה בני [אדם מה לי אדם אחד] הלא דינם שוה. ומתרץ, לעולם בזה אחר זה כדפרישית, ואי לקח זיבורית באחרונה מצי לדחות גם בעל ניזקין ובעל חוב לגבי הזיבורית כדפרישית, אלא הכא במאי עסיקינן שלקח העידית באחרונה, ואם יאמר הנחתי לכם מקום לגבות ממנו אתו כולהו וגבו מעידית דהא אחרונה היא, לפיכך הוא רוצה לתת לכל אחד ואחד כדינו. [ואם תאמר אע"פ שהוא רוצה לפרוע כל אחד ואחד כדינו] לימרו ליה אינהו לא נשמע לך, שהרי רחמו עלינו מן השמים שזכינו בעידית שנשארה למוכר. ומתרץ בגמר' משום דאמ' להו אי שתקיתו ושקליתו כדינייכו דשפיר, ואי לא מהדרנא שטר זיבורית למריה, כלומ' אמכור לו קרקע הזיבורית, וכיון שיהיה לו נכסים בני חורין אין לכם לפרוע מנכסים משועבדים. לפיכך נוח לו לבעל חוב שיגבה מבינונית כדינו ולא יכעיסנו. ומקשה בגמר' אי הכי נזקין נמי, כלומ' אי הכי דמשום האי טעמא הוא דמפחיד אותן, בנזקין נמי אמאי גבו מן העידית, יפחיד אותו נמי בזה העניין ויאמר לו אי בעית למישקל בינונית שקול, ואי לא.0...
אי שתקיתו וכו'. הרב אלפסי ז"ל דילג האי טעמא דאי שתקיתו שתקיתו, ואין בנו כח לדחות הטעם הזה הנכתב בגמרא ואין חולק עליו, ויש לומר איפשר דקשיא ליה לרב אלפסי ז"ל, אי האי טעמא דאי שתקיתו שתקיתו טעמא דסמיכא היא, אם קנאם הלוקח בבת אחת כל שכן שיש לדחות נזקין אצל בינונית, מהאי טעמא דאי שתקת ושקלת מבינונית שתקת ואי לא מהדרנא שטרא דזיבורית למריה וגבי מזיבורית, ואם כן היכי משכחת לה בבת אחת דנכנסו כולן תחת הבעלים, והרי לעולם ידחנו אצל בינונית. וברישא דשמעתא מוכח דפשיטא ליה דקאמר השתא לשלושה בני אדם כאחד דאיכא למימר דחד מינייהו קדים אמרת נכנסו תחת הבעלים מכרן לאחד בבת אחת מיבעיא, משמע דכל אחד ואחד שקיל כדינו, ועוד כל מזיק שיש לו עידית נמי וזיבורית ובינונית, ודחה הניזק לבינונית מהאי טעמא דאי שתקת ושקלת מבינונית מוטב, ואי לא זביננא לקרקע דעידית ובינונית וגבית מזיבורית שיש לי, דהא אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין, וצ"ע גדול.
<h2>דף ח:</h2>
[רצה מלוי גובה אותה שדה דא"ל שיעבודי שקלת, רצה משמעון גובה מזיבורית, דאמר] ליה את הוא בעל (חוב) [דברים] דידי דשקלת כולהו ניכסי דראובן. אבל מעידית לא מצי גבי, דהא איכא בהדיה זיבורית, ואפי' מן הלווה עצמו אם היו לו עידית וזיבורית לא מצי בעל חוב למיגבי אלא מזיבורית, כדאמרי' לעיל בבריתא. ואלו לא היתה המכירה בבת אחת אלא בזה אחר זה וזיבורית היתה באחרונה, לא יכיל בעל חוב למיגבא הבינונית מלוי, דזיבורית דגבי שמעון משעבדא ליה, דבעידנא דזבן שמעון הבינונית היתה זיבורית בת חורין ומה מכר לו שמעון ללוי כל זכות שתבא לידו, וכיון דשמעון (אתי) [אית] ליה רשותא לאגבויי זיבורית, הם הכי נמי לוי מדחה ליה גבי זיבורית דשמעון, אלא ודאי בבת אחת מיירי. ולא אמרן דגובה מלוי אלא דזבן לוי בינונית, שהוא שעבודו הידוע כדפרישית, אבל זבן עידית וזיבורית אפילו יהיה שמעון בעל דין קשה מלוי אין ראוי שיגבה מלוי כלל, דמצי אמ' ליה לבעל חוב מה לך לחזור עלי הלא אינך מוצא בידי קרקע שיהיה שיעבדך עליו כלל. ואפילו זבן בינונית וכו', שאמרנו שיכול לחזור על לוי אם לא היה בעל דין קשה יותר משמעון. אלא דלא שייר כלל קרקע כזה שקנה אלא הם או פחותים או מעולים ממנו, משום הכי יש לקנסו כשלקח שעבודו הראוי לו, אבל אם שייר בנונית כמוהו לשמעון, מן הדין אין לבעל חוב על לוי כלום ויכול לומר לו הנחתי לך מקום לגבות ממנו, כלומר, שהוא שוה כאותו שלי ויש בו שיעור חובך. והא מילתא דרבא מיירי בין שראובן הלוה [הוא חי] בין ביתומים, שאין ביד הלוקח הראשון שהוא שמעון לדחות הבעל חוב גבי (מ)זיבורית היכא דשייר לו בינונית דכותיה, משום האי טעמא דאי שתקיתו שתקיתו. כלומר, אי ניחא לך לגבות מזיבורית מוטב, ואי לא מהדרנא לשטרא דזיבורית למריה, ואין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין. האי טעמא לא שייך הכא כלל, דמצי למימר בעל חוב לשמעון לכשתחזיר אקח זיבורית, אך [בין] כך ובין כך לא אקחנו כי מה תועלת יש לי בזה, אבל למעלה דאמרינן האי טעמא דאי שתקיתו יש לבעל חוב תועלת והרוחה (בפרשה) [בפשרה] שלו, שהרי רוצה לתת לו בינונית, ואי הוה מהדר ליה זיבורית למריה הוה גבי על כרחיה מזיבורית.
ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וכו'. ואם תאמר פשיטא היא אם רוצה הלווה לפרעו מה שהוא חייב לו למה יטרוף לקוחות, יש לומר דמיירי שראובן עשה אפותיקי לבעל חובו על זה הקרקע, דאמ' לו לא יהא לך פירעון אלא מזו [להלן צ"ו ע"א], וקיימא לן היכא דכתב לו כי האי גונא אי איבעי הלוקח לפרוע בעל חוב חובו בזוזי כדי שלא יטרוף ממנו הקרקע דין הוא שאינו משגיח עליו וטורף ממנו הקרקע, כיון שאמר לו לא יהא לך פירעון אלא מזו, אבל בראובן שהוא תולה עצמו אם היו לו מעות יכול לסלק בעל חוב מן הקרקע בין שלא מכרו בין שמכרו. וקא משמע לן אביי השתא שאע"פ שאין כח ללוקח לסלק בעל חוב בזוזי, הני מילי שאין ראובן קיים או איננו במלכות או שרוצה לסבול תרעומת הלוקח שיתרעם עליו, אבל אם איננו רוצה לסבול תרעומת הלוקח שיתרעם עליו רשאי הוא ראובן שיקח בידו המעות שלהלוקח ולהביאם לבעל חוב ולסלקו מעל הקרקע אע"פ שעשה לו אפותיקי עליו, ולא מצי אמ' ליה בעל חוב לאו בעל דברים דידי את, כלומר כיון שאלו המעות אינם שלך לא אקחם, דמצי אמ' ליה אי מפקת מיניה עלי הדר. כלומר, [אם] אקנה קרקעות מיום זה ואילך ידחקני ויגבה אותם ממני שהרי קבלתי לו אחריות, ואם אעשה לו רצונו (ליורשיו) [עכשיו] שיתעכב זה הקרקע בידו ימתין אותי על אלו המעות זמן ארוך ולא ידחקני, דזוזי אתיהיבו למחילה יותר מקרקע, כדאמרינן [ב"מ נ"ז ע"א] דנכסים שיש להם אחריות חביבין הן ואין בהן אונאה. אבל אי מכרו שלא באחריות אין לו לסלקו במעות כיון שאין המעות שלו, שהרי אין לו הפסד ממון בדבר אלא בשת בעלמא ותרעומת. איכא דאמרי דאפילו על תרעומת בעלמא יש לחוש לראובן אם ירצה, ויכול לסלקו במעות אע"פ שאינם שלו. אי נמי יש לפרש האי מילתא דאביי לעניין שבח, כלומר שזה שמעון הלוקח השביח הקרקע [שקנה במנה השביחו ששוה עכשיו מאה וחמשים], ולבעל חוב אין לו תביעה על ראובן אלא ממנה, וקיימא לן שאין כח ללוקח לומר לבעל חוב נעשה מזה הקרקע שלשה חלקים ותקח אתה השני חלקים במנה וחלק השלישי ישאר לי בחמשים שהשבחתיו, אלא דין הוא שהבעל חוב טורף אותו כולו ומחזיר ללוקח חמשים דינרים במעות, לפי שיש לקנוס אותו שלקח שעבודו והוציא עליו הוצאות. וקא משמע לן אביי השתא שאעפ"י שאין כח ללוקח שיכריח הבעל חוב שיהיה שלו שלישית מגוף הקרקע, הני מילי היכא שאין ראובן קיים או שאינו במלכות או שרוצה לסבול תרעומת הלוקח, אבל כיון שראובן הוא חי וקבל עליו אחריות ויגיע לו הפסד אימתי שיקנה קרקעות, דינא הוא שמכריח הבעל חוב שישאיר ללוקח שלישית מגוף הקרקע, שכיון שקיבל עליו אחריות במקומו עומד, וכי היכי דל(י)גבי (ליה) [דידיה] נותן לו שלישית הקרקע שיעור שבחו, הם הכי נמי גבי (דהא אאפיק) [דהאי דאפיק] מיניה עליו יש לו לחזור אימתי (שירצה) [שיראה] נכסים. אבל שלא באחריות לא מצי לכופו, וגבי הבעל חוב כל הקרקע לגמרי ומחזיר לו חמשים דינרים במעות. ולאיכא דאמרי כיון דאית ליה עליה תרעומת כמאן דאית ליה פסידא דמי, וישא[י]ר לו שלישית הקרקע.
<h2>דף ט.</h2>
ראובן שמכר שדה וכו' ויצאו עליו עסקין. עוררין שאומרין שלנו היא, מלשון עסק כי התעסקו עמו [בראשית כ"ו]. אם עד שלא החזיק בה. כלומר אם תכף ששמע שערערו עליו עוררין הלך לו שמעון לבית דין וצעק להם ראו איך רמני ראובן, כשלקחתי זה הקרקע ממנו אמר לי ששלו ושלאבותיו היה וסמכתי עליו, ועכשיו שיש עלי עוררין שוב לא אזרענו ולא אעבדנו, דינא הוא שיכול שמעון לכוף ראובן שיחזיר לו מעותיו אע"פ שלקחו שלא באחריות, לפי שהדעת נוטה [ש]לא היה לוקחו אם היה שומע העירעורין האלו, וזה לכם לראיה שתכף ששמע אותם הניח השדה להיות בורה מעלת קוצים, שלא הכניס עצמו בספק כשקנאו שלא באחריות אלא בספק בעל חוב, לפי שסבר שמא אין עליו חוב, ואם תמצא לומר שיש עליו בעל חוב, כל כך חריף וזריז שיפרעם ממטלטלי שיש לך, דהא אמרינן [י"א ע"ב] מיניה אפילו מגלימא דעל כתפיה. משהחזיק בה. כלומר, אע"פ ששמע העירעורין לא הניח השדה מלזרעו ולחרשו או לדוש אמצור, גלי אדעתיה שגם על זה הספק (הזה) נכנס כשקנאו שלא באחריות, ועל כן אין לבית דין להכריח ראובן שיחזיר לו מעותיו כיון שקנאו שלא באחריות. מאי טעמא, דהא מצי אמ' ליה חיתא דקיטרי סברת וקבלית. כלומר, שק קשור היטב בהרבה קשרים להראות שדבר חשוב יש בו, ואין בו ממש והקונה לא בדק מה יש בו, הניח מעותיו על קרן הצבי, הכי נמי זה שקנה שלא באחריות וגם עתה כששמע לא הרגיש ועבדו כבראשונה הפסיד את מעותיו בשתיקתו. אבל אם היה באחריות לא היה מפסיד בעבור מה שעבדו כבתחלה, אע"פ ששמע העוררין, וכשירצה להביאו לבית דין יכולין בית דין לכופו מיד שישיב לו הדמים שנתן לו, ויקח לעצמו הקרקע וידון עם העוררין אם ירצה. מאימת מחזיק בה. כלומר, (אם) [אי] זו חזקה בעינן שיעשה בה אחר ששמע העוררין שמפסיד בהחזרתו. ומתרץ, מכי דיש ביה אמצרי, כדמפרש בהילכות, וכל שכן בשאר עבודת קרקע. אבל בפחות מזה, כגון נעל וגדר ופרץ כל שהוא [ב"ב מ"ב ע"א], לא מפסיד מידי ויכול לחזור בו.
איכא דאמרי אפילו באחריות נמי. כלומר, אפילו קבל עליו אחריות, ולא [רצה] נמי לעבדו מששמע העוררין מידו, וכל שכן שלא באחריות, שלא יכופוהו בית דין להחזיר לו המעות עד (שיפרוט) [שיטרפו] אותה מידו בדין כיון שצעק לבית דין תכף ששמע העירעורין ולא רצה לעבדה כלל, יועיל לו שיחזירו לו מעותיו ולא יפסיד. והא דאמרי בבבא בתרא בפרק חזקת הבתים [מ"ד ע"ב] דפליג רב זביד על רב פפא, שהיה אומר אע"ג דאמור רבנן המוכר שדה לחבירו שלא באחריות ובא בעל חוב וטרפה אינו חוזר עליו, נמצאת שאינה שלו חוזר עליו, ורב זביד אמ' אפילו נמצאת שדה שאינה שלו אינו חוזר עליו, דאמ' ליה להכי זבני לך שלא באחריות, מילתיה דרב זביד דהילכת' כותיה מוקמינן לה בשהחזיק בה מששמע הערעורין, דגלי דעתיה שגם על זה הספק נכנס בשעה שלקחה.
איתמר שלשה אחין שחלקו וכול'. כלומר, תשעה בית סאין חלקו והגיע לכל אחד ואחד שלשה בית סאה, ובא בעל חוב ונטל חלקו שלאחד מהן שהוא שלשה בית סאה, רב אמ' בטלה מחלוקת. כלומר, חלוקה הראשונה (ו)בטלה וחוזרין לחלוק נכסי אביהם כבתחלה, דאטו האי ברא והאי לא ברא. כלומר, שיפרע האחד חוב אביו והשנים לא יפרעו, וכי מה נשתנה זה מזה, הילכך חוזרין וחולקין אותן ששת בית סאה, דסבירא ליה לרב אחין שחלקו יורשין הן, ואינה חוזרת ביובל, הירושה אינה חוזרת ביובל כי אם מקח, ודינם שוה לאחר שחלקו כמי שלא חלקו וכל אחד ואחד כוחו וזכותו שוה כבראשונה, הילכך אין רשאין אותם שני אחין שלא טרף מהם בעל חוב כלום לסלק האח השלישי שיטול חלקו במעות ויצא [אלא] חלקו המגיעו יטול בקרקע. ושמואל אמ' ויתר, (אובר) [איבד]. כלומר, הפסיד האח השלישי שניטל חלקו על ידי בעל חוב של אביו, ואינו גובה מאחיו כלום, לא בקרקע ולא במעות, דסבירא ליה לשמואל האחין שחלקו לקוחות הן, וחוזרות ביובל, כדין לוקח מאיש אחר, דסבירא ליה אין ברירה. כלומר, לא אמרינן הוברר הדבר שזה החלק שהגיעו כאילו צוה עליו בפירוש אביו, אלא כל אחד ואחד מחליף זכותו בזכות אחיו ומוכרו לו ולפיכך חוזרת ביובל. וכמו כן נמי אם בא בעל חוב וטרף חלקו אין לו לתבוע מאחיו קרקע אלא מעות אי הוה סבירא לן דלקוחות באחריות הן, אבל שמואל סבירא ליה (דבלקוחות) [דכלקוחות] ודלא באחריות הן, ומזלו גרם שטרפו בעל חוב יותר מאחיו, ואין לו לא קרקע ולא מעות. רב אסי אמ' נוטל רביע בקרקע ורביע במעות. כלומר, חצי בית סאה בקרקע ובמעות, דחצי בית סאה [הוא רביע מב' סאין], ומפסיד בית סאה לגמרי מהאי טעמא, דמספקא ליה לרב אסי דילמא הילכתא' כשמואל דכלקוחות שלא באחריות דמו ולא היה לאחין לשלם לו כלום לא בקרקע ולא במעות, או דילמא סבירא ליה כרב דאחין שחלקו (ו)יורשין הן, [ויש] מן הדין לאחין לתת לו ב' [בית] סאין בקרקע. וכיון דמספקא ליה קימא לן ממון המוטל בספק חולקין, ויש לאחין לתת לו סאה דשמא יורשין הן, ומפסיד סאה דשמא לקוחות שלא באחריות הן. ואי לא הוה מספקא ליה לרב אסי אלא הני תרתי ספיקי היה נוטל כל אותו סאה בקרקע כדין יורשין, אלא מספקא ליה דשמא לאו כיורשין דאמו אלא (בלקוחות) [כלקוחות] באחריות דמו, ואין דינו בקרקע כלל אלא במעות, לפיכך גם אותו בית סאה שיש לו ליטול מאחיו יטול מהם חצי בית סאה בקרקע וחצי בית סאה במעות. ומשום הכי קרי לחצי בית סאה רביע לפי שהוא רביע מב' סאין שהיו ראויין לו כמו לשאר אחיו, אלא שמפסיד חצי חלקו משום ספיקא (דבלקוחות) [דכלקוחות] שלא באחריות... ספיקא להפסיד מחצה בשתי הספיקות שלכיורשין דאמו או בלקוחות באחריות דאמו, לפי שאותן שתי הספיקות כאחת דאמו, שאין בין זו לזו כלום אלא דלספיקא דכיורשין דמי ראוי לגבות הכל מקרקע, וספיקא דלקוחות באחריות [ראוי] לגבות הכל ממעות.
והילכת' בטלה מחלוקת, וכיור[ש]ין הן. כלומר, אותה חלוקה שחלקו בטילה וחוזרין וחולקין בשוה חלקיהם, וכל אחד ואחד יגיע לו שני בית סאין בקרקע ממש, דאמרי' אטו האי ברא והאי לא ברא, למה יטול אחד מהם קרקע ואחד מעות הלא על שניהם לפרוע חובת אביהם, וכי מפני שהיה זריז לפרוע חובת אביו ולא רצה לצערו מפני כבוד אביו יפסיד בדבר. הילכך לגבי שני אחין וכו'. כלומר, כיון דקימא לן כאילו לא חלקו דמי, לגבי שני אחין שנטל אחד מהן קרקע והשני נטל כנגדו כספים וכשיבא בעל חוב וטרף הקרקע, לפי שהיה שיעבודו עליה ולא על המעות, דמטלטלי' לבעל חוב לא מישתעבדי, אין לו לאותו אח שנטל הקרקע להפסיד דהא דינן שוה אחר שחלקו כמו שלא חלקו, והיכא דלא חלקו עדיין ובא בעל חוב וטרף קרקע מהם ליכא ספיקא דשניהם חולקין המעות, הם הכי נמי אחר שחלקו שניהם חולקין הנכסים, ולא יועיל לו טענתו שיכול לטעון בעל הכספים אלו היו נאבדין או היו נגנבין הלא הייתי צועק ולא נענה, גם אתה תצעק ולא תענה. מפרש בספר המאור מאי טעמא לא [י]כיל למימר טענה זו, ומפרש כיון דהשתא תקון רבנן בתראי למיגבא ממטלטלי אפילו מיתמי, הוה ליה כזה נטל קרקע וזה נטל קרקע ובטלה מחלוקת ואיסתלקא טענתיה דבעל כספים דריע חיליה [דאינהו קאי באפי גנב ובע"ח דהכי סבר וקביל].
<h2>דף י.</h2>
החופר בור תשעה. הוא הדין אם לא עשה הראשון אלא ארבעה או חמשה טפחים ובא השני והוסיף טפח נסתלקו מעשה ראשון, והא דנקט והשלימו לעשרה משום דפליג עלייהו רבי ואמר אחר אחרון למיתה וכו'.
<h2>דף י:</h2>
תנינא להא דת"ר. כלומר שנינו במשנה מה שנזכר בברייתא, וכיון שמצינו במשנה כמותה שוב אין לנו לדחותה, כדאמרינן בעלמא כל ברייתא דמתנייא בי רבי חייא ורבי אושעיא שהם עיקר כל הברייתות ולא פשיטנא לה ממתני' טבענה בימא, נמצא אותן שאינן מתפרשות מן המשנה יש לדחותן.
<h2>דף יא.</h2>
היכא שאפילו על שפת הבור לא ישומו אותה יותר מבתוך הבור דליכא שום רווחא למזיק, פליג אבא שאול ואמ' שעל בעל הבור להעלותה מבורו, ואחרים כותיה סבירא להו. ואין לתמוה היאך ישומו אותה בבור כמו על שפת הבור, הלא טורח גדול יותר כשהיא בבור משפת הבור, ואיך יקנה אותה הקונה בדמים שוים, לפי שגם זה מצוי כל היום כדאמ' אינשי כשורא במתה בזוזא ובדברא זוזא. כלומר, מי שקונה קורה אחת בעיר חתוכה ומתוקנת ביוקר כמו כן קונה אותה ביער כאילו היתה בתוך העיר, ואע"פ שצריך להוציא עליה הוצאת דינר להביאו לעיר.
אמ' שמואל אין שמין וכו'. כלומ', אע"פ שחסה תורה על המזיק שאם נפחתה נבלה משעת נפילה עד העמדה בדין שאין עליו לשלם, לא חסה על הגנב ועל הגזלן, וכל מה שפחתה הגניבה והגזילה משעת גזילה עד העמדה בדין לעצמו פיחת, ומשלם ליה לפי מה שהוא שוה בשעת העמדה בדין ומשלם לו כל גזילותו כפי שהיתה בהמה וכלים מעול[י]ם, והבהמה והכלים השבורים יעכבם הגנב והגזלן לעצמו, דכיון שעשה (המזיק) [ההיזק] בידים מחמירין אנו עליו ולא יהיו בעלים מיטפלין בגזילה, אבל בנזקין שבהמתו או בורו הזיקו מקילין שהבעלים מיטפלין בנבילה ופחתה שפיחת לנ[י]זק היא ולא למזיק, וכן נמי בשואל מקילינן כיון שלא נתכוון להזיק.
ההוא גברא דשאיל נרגא מחבריה ותבריה. כלומר, שלא מחמת מלאכה דאי מחמת מלאכה נשברה ה(י)א פטרינן בשואל מתה מחמת מלאכה [ב"מ צ"ו ע"ב]. אי נמי נשברה בשעת מלאכה, אלא שפשע בה והוא מודה לו שפשע בה. אתא לקמיה דרב וחייבו שישלם לו נרגא מעליא, ויהיו השברים שלהשואל, דכיון שכל הנאה שלו שבלא כסף ומחיר השאילה לו יש לקנסו שלא יהיו הבעלים מיטפלין בשברים. ורב כהנא ורב אסי לא הודו לו, לפי שכיון שלא נתכוון להזיק, אע"פ שפשע בה אין לקנסו, אלא בעלים מיטפלין בשברים, ומה שנפחת מדמיו מחמת השבירה ישלם לו. ורב בשואל, ושמואל אף בגנב וגזלן, לא סבירא להו ישיב לרבות שוה כסף ככסף בכל מילי אלא באותן שאין בהן דעת להזיק, ובהלואה נמי דאמרי אינשי ממארי רשותך פארי אפרע [מ"ו ע"ב].
<h2>דף יא:</h2>
בכור שנטרף וכו'. בכור אדם שנטרף על ידי ארי או נהרג על ידי אדם. בתוך שלשים יום אין פודין אותו, אין צריך לפדותו, ואם מת מעצמו לא איצטריך לן למימר, דהא כתי' [במדבר י"ח] ופדוייו מבן חדש תפדה, אבל השתא איצטריך לאשמועינן דלא אמרינן אי לא הוה איקטיל הוה חיי ולאו נפל הוה ולפרקיה, קא משמע לן דלא, דכל שלא שהה שלשים יום באדם נפל הוא [שבת קל"ה ע"ב].
האחין שחלקו וכו'. אחין שעמדו כמה ימים שלא חלקו נכסי אביהן, ובאותן הנכסים היו מלבישין עצמן בניהם ובנותיהם ונשיהם כרצונם, זה בכה וזה בכה, ועכשיו רצו לחלוק הנכסים, ובשעת חלוקה נמצא שראובן הלביש עצמו ובניו מבגדים יקרים, ושאר האחין לא עשו, קא משמע לן שמואל דדינא הוא שישומו בית דין מלבושין כנגד מלבושין, ומה שישוו מלבושי האחד יותר ממלבושי חבירו ישלם משאר נכסים המגיעים לחלקו. אבל מלבושין שלהנשים והבנים והבנות אין שמין, יש מפרשין דכיון דבנים ובנות לא אתו לבי דינא לא מבזינן להו למיתי, ולהאי פירושא מלבושין שלשבת, שאין צריכות להתבזות בבית דין שהרי אין לובשין אותו, שמין, והכי משמע בירושלמי [קידושין פ"א ה"ד], ויש מפרשין אין שמין לפי שכבר זכו בהם נשיהם ובניהם, דתנן בפרק שום היתומים [ערכין כ"ד ע"א] אחד המקדיש נכסיו ואחד המעריך את עצמו אין לו לא בכסות אשתו ולא בכסות בניו כלום, וכיון דחזינן אחוהי דשקיל אחיהון מתפיסת הבית ומלביש לאשתו ובניו מחלי, לפיכך כשבאין לחלוק אין לו לחזור. ואפשר לתרץ לזה הפירוש גם אותו ירושלמי דבמלבושין יקרין כל כך לא אמרינן דמחלי. ואם הוא גדל אחי דניחא להו (להלך) [שיהלך] במלבושין יקרין להיותו נשוא פנים במושב השרים ואמרו עליו אדם חשוב הוא וישיג לאחיו הנאה וריוח במלבושיו, שמשמעין דבריו למלכות, אין מן הדין לשום אותם בגדים, ולא דוקא גדל אחין ממש אלא אפילו הקטן מכל האחין, אם הוא חריף ומתעסק בנכסים נקרא גדל אחי.
שומר שמסר לשומר. כלומ' ונאנסה, חייב לשלם אע"פ שאם היתה בידו הוה מיפטר, אפילו הכי מיחייב כיון ששנה מדעת בעל הבית. דגרועיה גרעיה לשמירתו. דאי הוה נגנבה או אבדה אי הויא ברשותיה הוה מיחייב לשלם, והשומר שמסרה לו הוה מיפטר, ונמצא שיש להאשימו על זה שעבר על דעת בעל הבית, גם כן עתה שנאנסה חייב לשלם, דכל המשנה מדעת בעל הבית בהפסד גדול כזה נעשה עליו גזלן, ועל כן חייב לשלם אותה אליו. אלא אפילו שומר חנם שמסרה לשומר שכר שאין להאשימו (כשישנה) [כששינה] מדעת בעל הבית, שהרי לטובתו נתכוון ובדבר זה לא נעשה גזלן עליו, אפילו הכי מיחייב אם נאנסה ברשותו, דהא לא מצי למיפטר נפשיה בלא שבועה אלא בשבועה שנאנסה, ומצי אמ' ליה אנא לא ידענא ליה מי הוא, אם הוא נאמן שלא ישבע לשקר אם לא. ולפי האי טעמא אם יש עדים שנאנסה ברשות השומר השני מיפטר כיון שנודע הדבר בבירור, ומשום שינוי הדעת אין לחיובי שהרי מסרה לבן דעת כיון דלטובתו נתכוון מיפטר, שאם לא נתכוון לטובה מיחייב אפילו בעדים אליבא דרבא דנעשה עליו גזלן. ואם נגנבה או אבדה ביד שומר שכר השני בעדים, שחייב לשלם אותה לשומר חנם שמסרה לו, אין רשאי שומר חנם לעכבה בידו דהא קיימא [לן] כר' יוסי באידך פירקין במפקיד [ב"מ ל"ה ע"ב] דהיאך הלה עושה סחורה בפרתו שלזה.
<h2>דף יג:</h2>
למעוטי דנכרי. דהא כתי' [שמות כ"א] שור רעהו ולא שור שלנכרי, ותנן נמי [ל"ז ע"ב] שור שלישראל שנגח [שור] שלנכרי בין תם בין מועד פטור.
למעוטי זה אומר שורך הזיק וכו', שאינו יודע שור שלמי הזיקו לשור של ניזק זה, כגון שהיו עמו שוורים שלאנשים רבים, ומיוחדין דמתניתי' הכי משמע, שהיו כל נכסים שהזיקו מיוחדין לאדם אחד, שאין בהם ספק, התם הוא דמיחייב ואי לא פטור, והכי נמי תנן באידך פירקין [ל"ה ע"א], ותני בכלל במשנה זו והדר מפרש באידך פירקין.
ומיקמי דליתפסיה זכה בו אחר, שאם לא זכה בו אחר ליזול ולישקליה, אבל כיון שזכה בו אחר מיפטר, דבעינן שיהיו לו בעלים משעת נגיחה עד שעת העמדה בדין, והיינו נכסים המיוחדים שהן בענין אחד משעת נגיחה עד שעת העמדה בדין, דאי לאו הכי מיפטר. ואע"ג דאמרי' מכרו מזיק אינו מכור אליבא דדברי הכל [להלן ל"ג ע"א] לא דמי הפקר למכר, לפי שהלוקח הוא דאפסיד אנפשיה כשקנה אותו ונתן לו דמים, שאף על פי שנתן לו הדמים עדיין שם בעלים הראשונים עליו והוי כאלו לא מכרו, אבל כשהפקיר פקע שם בעליו ממנו ואנן בעינן שיהיו לו בעלים משעת נגיחה ועד שעת העמדה בדין, דילפינן שור תם שהזיק את השור משור תם שנגח את האדם, דהא ר' יהודה גמר שור שנגח את השור משור שנגח את האדם, דתניא אמ"ר יהודה אפילו נגח ואחר כך הקדיש פירוש בשור תם שנגח את השור קאי וזהו שהביא הרב אלפאסי ז"ל זה הפסוק שנא' [שמות כ"א] והועד בבעליו והמ[י]ת עד שתהא מיתה והעמדה בדין וגמר דין שוין כאחד משום דילפינן להו מהדדי.
חוץ מרשות המיוחדת למזיק. כלומר, שאם נכנס שור ניזק בחצר המזיק והזיקו שור המזיק פטור, משום דאמ' ליה וכו', לא היה לי לשמור שורי בעודנו ברשותי שלא נתתי אל לבי שיכנס שור שלעלמא בבית, אתה הוא שפשעת בעצמך ואין עלי לעשות לך כלום.
חצר השותפין חייב בה על השן ועל הרגל. כלומר, אם אכלה בהמתו שלזה פירותיו שלזה או דרסה על הכלי חייב דבשדה אחר קרינא ביה, ולא הוי כרשות הרבים. וכל שכן על הקרן ותולדותיו, דהא אפילו ברשות הרבים נמי חייב, ודקתני מתני' ורשות הניזק והמזיק, אדלבתריה קאי ולחיוב. והכי קאמ' ורשות הניזק כגון חצר השותפין, כשהזיק חב המזיק, ובשן ורגל קא אמ' דבקרן לא איצטריך למימר דהא (בהא) ברשות הרבים דלשניהם יש רשות בה נמי חייב, אלא בשן ורגל קאמ'. וקא משמ' לן דלאו כרשות הרבים דאמו ור' אלעזר דסבירא ליה דפטר בה על השן ועל הרגל, דלאו שדה אחר קרינא ביה, כיון דיש רשות לשניהם ליכנס בו, ודקתני במתניתין ורשות הניזק והמזיק לפטורה קתני כשאר אותם שהזכיר לפניו דזה הוא רשות המיוחדת למזיק, והכי קאמ' ורשות הניזק והמזיק נמי פטור, ובשן ורגל קאמ' דבעינן ובער בשדה אחר, אבל בקרן חייב דלא גרע מרשות הרבים, וכשהזיק חב המזיק דקא תאני אקרן קאי, דמיחייב נמי ברשות הרבים, דאי משום מיטב הא תנא ליה רישא [ב' ע"א], אלא לאיתויי קרן דחייב עליו דלא תנייה לעיל בהדי ארבע אבות.
<h2>דף יד.</h2>
איני והא תני רב יוסף וכו'. (אמ"ר) [אדר'] אליעזר פריך. והפונדק. בית גדול שרגילין סוחרים ואכסניים ללון בו, ואם הזיק זה את זה חייב אשן ורגל דלא הוי כרשות הרבים, דהואיל ואינו מיוחד לבני רשות הרבים אלא לאותן הדרים בו בשדה אחר קרינא ביה, שהרי על ידי שכירות הם דרים שם. ותסברא דמתנייתא לא פליגי. כלומר, דליכא ברייתא דקאי כותיה, והתניא ד' כללות וכו'. חייב בכל. לקמן דייק בגמר', מדקתני בכל ולא קתני על הכל, מכלל שאפילו על הקרן תמה משתלמת נזק שלם הואיל ונכנס לרשותו והזיק כר' טרפון סבירא ליה, דמשונה קרן בחצר הניזק נזק שלם משלם, וכל שכן על השן ועל הרגל, דהא שדה אחר גמור הוא. למזיק ולא לניזק פטור, בין בשן ורגל וקרן, דמצי אמ' ליה תורך ברשותי מאי בעי. לזה ולזה וכו'. פטר בה על שן ורגל. דלא קרינא ביה בשדה אחר, דמשמע שיהא הוא מיוחד לנ[י]זק לבדו, אבל על הנגיחה ועל הנגיפה והרביצה והבעיטה שהן תולדות קרן, תם משלם חצי נזק דכרשות הרבים דאמי, שהרי לשניהם רשות בו, ולאו משונה הוא אפילו לר' טרפון. לא לזה וכו'. מפרש בגמר', לא לזה ולא לזה לפירות אלא לחד ולזה ולזה לשוורים, דלגבי שן הויא ליה חצר הניזק, כיון דאינה מיוחדת לפירות אלא לחד, ולגבי קרן הויא ליה רשות הרבים, כיון דלזה ולזה שוורים ולאו משונה הוא אפילו לר' טרפון. קתני מיהת חצר השותפין דפטר בה על השן ועל הרגל. שמע מינ' דאשכחנא ברייתא דסבירא לי' כותי. קשיין אהדדי. תלמודא קא פריך. ומתרץ, כי תניא ההיא דפטר בחצר מיוחדת לזה ולזה לפירות ולשוורים, דהויא לה חצר השותפין כרשות הרבים לגמרי, ולגבי שן ורגל פטור ברשות הרבים, כיון דלכל דבר יש רשות לכל אחד ואחד ליכנס בו, ולגבי קרן נמי דלאו משונה הוא ולפיכך תם משלם חצי נזק. ורב יוסף דמיחייב ביה על השן ועל הרגל בחצר המיוחדת לפירות לשניהם ואינה מיוחדת לשוורים לשניהם אלא לחד, דלגבי שן ורגל הויא לה חצר הניזק, כיון דאינה מיוחדת לשניהם לשוורים שדה אחר קרינא ביה. דומיא דפונדק. פונדק אינו מיוחד לשוורים, לפי ששם מונחת פרגמטיא שלסוחרים ואינם מניח[י]ם ליכנס שם שוורים, שלא ידרסו ושלא יטנפו כליהם. דומיא דבקעה. דסתם בקעה רועין בה שוורים.
חייב על הכל לא קתני, דליהוי משמע על השן ועל הרגל והקרן, אלא בכל, ובקרן אתא ואתא לאשמועינן דנזק שלם, וכר' טרפון סבירא ליה דאמ' באידך פירקין דכיצד הרגל [כ"ד ע"ב] משונה קרן בחצר הניזק נזק שלם משלמא. וקרן תמה ותולדה קרי משונה הואיל ושנו את ווסתן בתרי שינויין שאין דרך הקרן להזיק אף ברשות הרבים, וגם עשתה שינוי אחר ליכנס בחצר הניזק, הילכך דין הוא דליקנסיה. אי לימא לא לזה ולא לזה כלל. כלומר, לא לפירות ולא לשוורים, אלא דאחר שאינו לא לניזק ולא למזיק. הא בעינא ובער בשדה אחר וליכא, והיאך חייב בה על השן ועל הרגל. אלא לאו לא לזה ולא לזה אלא דחד דהיינו לניזק לגמרי, בין לפירות ולשוורים, ולא למזיק כלל. וקתני [סיפא חייב בו על השן ועל הרגל על הנגיחה וכו'], וניחא, דמשלם על השן ועל הרגל דבודאי שדה אחר הוא, אלא על הקרן אמאי לא משלם אלא חצי נזק. אי ר' טרפון קתני לה הא משונה הוא, אלא לאו רבנן. ומתרץ לא לעולם ר' טרפון קתני לה כולה, ומאי לא לזה [ולא לזה לא לזה ולא לזה לפירות אלא דחד ולזה] ולזה לשוורים, דלגבי שן כיון דאינה מיוחדת אלא לניזק לשום שם פירותיו, הויא לה כחצר הניזק ולגבי קרן הויא לה רשות הרבים, דלאו משונה הוא כיון דיש לו רשות ליכנס שם, ותורך ברשותי מאי בעי לא מצי למימר, דהא (יש) [לאו] משונה הוא כיון דיש (לו) [להם] רשות ליכנס לשניהם שם. אי הכי ארבעה כללות שלשה הוו. דהאי כללא בתרה מקצתה נשמעה מכללא קמא ומקצתו מכללא תליתאה, דהא דלגבי שן דהויא חצר הניזק, הא תנא ליה רישא כל שהוא רשות לניזק ולא למזיק חייב בכל, וקרן בחצר השותפין נמי הא תנא ליה בבבא תליתאה לזה ולזה כגון חצר השותפין והבקעה על הנגיחה ועל הנגיפה תם משלם חצי נזק. ומתרץ, הכי נמי קאמ' שלשה כללות בארבעה מקומות. כלומר, שלשה דינין בארבעה מקומות. ואלו הן, ברשות הניזק חייב בכל. ברשות המזיק, פטור מכלום. בחצר השותפין, חייב חצי נזק בקרן, ופטור על השן ועל הרגל, אבל ארבעה מקומות הם שאין דינן שוה. דיש חצר השותפין שהוא חייב בה על השן ועל הקרן, כגון דמיוחדת לחד לפירות ולשניהם לשוורים.
<h2>דף יד:</h2>
שום כסף. אמ' רב יהודה שום זה לא יהא אלא בכסף. כלומר, שלנזקין, לא יהא אלא בכסף, שיהו(א) בית דין שמין כמה שוה נזק זה מנה או מאתים וכך ישלם לו. ואם הזיקו זה את זה, אין אומרין תצא היזק זה כנגד זה, אלא אותו שהזיק יותר ישלם יותר. תנינא במתניתין להא דתנו רבנן בבריתא. ושמע מינה דהך ברייתא עיקר, דתניא פרה שהזיקה טלית וטלית שהזיקה פרה, כגון שניתקלה הפרה בטלית ונתקרעה הטלית, ונשברה רגל הפרה, אין אומרין ילך היזק כנגד היזק, אלא שמין אותה בדמים, שמין הנזקין בכסף ומי שהזיק חבירו יותר ישלם העודף. ויש להקשות על זה הפירוש, למה אינה מקשה בגמרא למה לי למיתנא שום כסף, הא קתני לה לקמן [ל"ג ע"א], שני תמין שחבלו זה את זה משלמין במותר חצי נזק, שניהם מועדין משלמין נזק שלם. ותו אי ברשות הרבים מיירי, טלית ישלם הזק הפרה [דהא בור הוא, ופרה לא לישלים היזיק הטלית, דהא משונה הוא שהניח טליתו ברשות הר', ואי בחצר הניזק טלית לא לשלים הזיק הפרה] דאמ' בעל הטלית תורך ברשותי מאי בעי, ופרה לישלם הזק הטלית נזק שלם, דהא רגל בחצר הניזק היא. ומשום הכי מפרשין אותה ביתומים, ואו או קתאני. כלומר, פרה שהזיקה טלית בחצר הניזק והפרה נפלה אחר כן אל יתומים. או טלית שהזיקה פרה ברשות הרבים והטלית שליתומים הוא עכשיו, אין אומר' תצא פרה בטלית. כלומ', אין אומרין תצא פרה [בטלית] לחלוטין ותהא נחלטת לניזק או טלית המזיק, זה לחצי נזק וזה לכולי נזק, לפי שכיון שליתומים הן המזיקין עכשיו, וקיימא לן מטלטלי לבעל חוב (ו)לא משתעבדי [כתובות צ"ב ע"א], אין בית דין רשאין לגבות חובן מהן כדאמרי' בסמוך, בפירוש שוה כסף, שאין בית דין נזקקין לגבות מן היתומין נזקין שהזיקו בהמתן בחיי אביהן, אלא אם כן ירשו נכסים שיש להם אחריות מאביהם. והכי קאמ' שום כסף לא יהא אלא בשוה כסף, דהיינו קרקעות שהם נקרין שוה כסף ולא כסף, דהא אי לא מזבן הכא לא מזדבן (הכא) [התם], שהרי אינו מטלטל. אבל שאר מטלטלין נקראין כסף דהא אי לא מזדבן הכא מזדבן התם, שלא נאמר כסף ישיב לבעל[יו], אלא בבני אדם שאינן יתומים, או ביתומים עצמן, אם הזיק שורן ברשות אפטרופוס שלהן, אבל אם הזיק השור בחיי אביהם אין על בית דין לגבות מן היתומים אלא אם כן ירשו קרקעות הניקראין שוה כסף מאביהן.
שוה כסף. כלומ', שוה כסף יפרע לו, מלמד שאין בית דין נזקקין ליפרע מן המזיק אלא אם כן יש לו קרקע. מאי משמע אמ' רבה בר עולא דבר השוה כל כסף. כלומר, כל כסף שנותנין עליו. וקא פריך מאי ניהו דאין להם אונאה, מאי כל כסף קאמרת דאין להם אונאה, שאפילו קנאן ביותר מכדי דמיהן שתות אין מוכר חייב להחזיר לו כדאמרינן בפרק הזהב [ב"מ נ"ו ע"א]. אי הכי עבדים ושטרות נמי. אם יש לו עבדים ושטרות יגבו בית דין נזקו ממנו, דהא אין להם נמי אונאה. כלומר, שטרות אם מכר שטר חוב לחבירו ביותר מכדי דמיו אין יכול לתבוע לוקח ממנו אונאה. אלא אמ' רב אשי שוה כסף ולא כסף. הכי משמע, שוה כסף ישלם ולא כסף עצמו, והני כולהו מטלטלין ועבדים ושטרות כסף נינהו, דמצי לאמטיינ(י)הו ממתא למתא ומזדבני, מה שאין כן קרקע.
לרבות שוה כסף אפילו סובין. [אלמא] מטלטלי נמי גבינן לנזקין. ביתמי קא אמרינן, דאי שביק להן מזיק אבוהון מקרקעי, גבי ניזק מיניהו, אבל מטלטלי לא, דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב [כתובות צ"ב ע"א]. ומקשי והא קתני בסיפא דמתני' (בה) דמהני בה תפיסה. ומתרץ, כדאמ' רבא אמ' רב נחמן, במסכת כתובות בפרק [הכותב פ"ד ע"ב], שתפס מחיים דאבוהון הכא נמי כי (מקני) [מהני] בה תפיסה בחיי אבוהון, ומניה אפילו מגלימא דעל כתפיה [לעיל י"א ע"ב], ולא אחר מיתתו. והשתא דתקינו רבנן וכו'. רבנו אפרים ז"ל, ליתה להאי סברא, דניזקין מילתא דלא שכיח הוא, וכי תקון רבנן לבעל חוב משום נעילת דלת, אי נמי לאשה משום פריה ורביה, אבל לניזקין לא תקון מידי.
פרט [ל]בית דין הדיוטות, דבית דין מומחין דנין דיני קנסות ולא בית דין הדיוטות, (דאליב') [דאלהים] בעינן, דכת' [שמות כ"ב] עד האלהים יבא דבר שניהם.
<h2>דף טו.</h2>
בני חורין (שהיו) [שיהו] העדים בני חורין למעוטי עבדים וגוים, דכל הני עבדים וגוים לאו בני עדות נינהו, אפילו עבדים דשייכי במצוות שהאשה חייבת בהן, דילפי' לה [לה] מאשה, אפילו [ה]כי כנשים חשיבי דלאו בני עדות נינהו, (וכת') [דכת' (דברים י"ט)] ועמדו שני האנשים וגו', ובעדים הכתו' מדבר כדמוכחינן בשבועות [ל' ע"א].
השווה אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. לחייבי מיתות ולכריתות וחייבי לאוין, דכל חייבי כרתות שלקו נפטרין מידי כרתן [מכות כ"ג ע"א].
[לשון הרי"ף מירושלמי] וזה מפסיד חצי נזק. הירושלמי זה סבירא ליה דפלגו ניזקא ממונא, ומן הדין הכל היה לו לשלם, דכל השוורים לא בחזקת שימור קיימי, והיה לו לשמרו, אלא שחס תורה עליו שלא ישלם לו אלא חצי נזק. ולא הביאו הרב אלפאסי לפסוק כמוהו, אלא לפרושי מתני', דאמ' ששניהם בכלל הנזק, ובגמר' שלנו מפרש לא נצרכה [אלא] לפחת נבילה דקיימא לן דניזק הוא [לעיל י"א ע"א].
פלגו ניזקא ממונא. ואי מודה מעצמו חייב, דסבירא ליה סתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי, והיה ראוי לתת אל לבו ולשמרו, ומן הדין היה חייב לשלם נזק שלם, אלא שחס עליו המקום דכיון דאכתי לא איעד תוריה. פלגו ניזקא קנסא. ואי מודה מעצמו פטור, דסבירא ליה סתם שוורים בחזקת שימור קיימי, ולא היה עליו לשמרו ומן הדין לא היה לו לשלם כלל אלא דקנסיה הכתו' כי היכי דלינטר תוריה שלא יזיק פעם אחרת.
<h2>דף טו:</h2>
בר מחצי נזק צרורות וכול'. שהוא תולדה דרגל כדפרישית בריש פירקין [ג' ע"ב]. ומן הדין הוי מועד מתחלתו כרגל, אלא שקבלנו הלכה למשה מסיני דלא משלם אלא חצי נזק.
האי כלבא דאכל אימרי, כבשים שהם גדולים. משונה הוא. דאין דרכו בכך והוי תולדות קרן לשלם חצי נזק. ולא מגבינן ביה בבבל, לפי שאין דנין דיני קנסות אלא בניסמכין ובבבל אין סמיכה. ברברבי, תרנוגלין וכבשים גדולים אין דרך כלב וחתול להרגם. ואי תפס ניזק שיעור נזקו בבבל, לא מפקינן מיניה. [ואי לא] תפס ניזק, ואמ' ליקבעו לי זימנא דליתי בהדאי לדינא בארץ ישראל קבעינן ליה. ובין כך ובין כך משמתינן ליה לסלק הזקיה. כלומ', להרוג את הכלב ואת החתול.
בזמן שהן בני תרבות. כלומר, שגדלן אדם בתוך ביתו אין להחזיק[ן] במועדין, אבל לנחש לא מועיל תרבות.
<h2>דף טז.</h2>
ותו ליכא מועדין, והא איכא הזאב וכו'. חמשה תמין הן, נגיחה נגיפה נשיכה רביצה ובעיטה. ואם הועדו חמשתן מועדין, וזה הוא דקתני וחמשה [מועדין]. והא דקא תאני והשן מועדת לאכול את הראוי [הכי] קאמ' ושן ורגל מועדין מתחילתן ולאו מחשבון החמשה הן, אלא מילתא בפני עצמה היא להודיענו שאין דין השן והרגל כשאר החמשה הניזכרין, וזה הוא [שור] המועד ורגל קאי דסמיך ליה ולא בא להוסיף מועדין אחרים. ושור המזיק ברשות הניזק נמי מועד, אליבא דר' טרפון דסבירא ליה משונה קרן בחצר הניזק נזק שלם משלם, ויש מועדין אחרים כיוצא בהם שהן מועדין מתחלתן, ומקצתן אפילו בנשיכה, שאין הנאה להיזיקה.
<h2>דף טז:</h2>
מה בין תם למועד. כלומר, אי זה מעלה יש בין תשלומי תם שהוא חצי נזק לתשלומי מועד שהוא נזק שלם. מן העלייה, ואפילו אין הנוגח שוה שיעור הנזק משלם מעידית נכסיו דילפי' משן ורגל שהן מועדין מתחלתן ומשלמין ממיטב.
ויקברוהו במעלה קברי בית דויד. בחזקיהו כתו', בספר דברי הימים [ב' ל"ב]. שהושיבו ישיבה, תלמידים לעסוק שם בתורה לכבודו. שלשה ימים הושיבו שם ישיבה.
<h2>דף יז.</h2>
כיצד הרגל מועדת. לפי שהזכיר באידך פירקין [ט"ו ע"ב] בחמשה מועדין שהרגל והשן מועדין מתחלתן הן, ולא פירש כל דינין [שבהם, בא] עתה לפרש דינן. ושואל כיצד הרגל מועדת, כלומר בכונה להזיק או שלא בכוונה. ומשיב, כדרך הילוכה בלא כונה להזיק, שתדרוס הכלי ברגלה וישתבר, אבל בביעוט לאו רגל מיקרי אלא כקרן שכוונתה להזיק. והבהמה מועדת להלך כדרכה ולשבר. קא פריך בגמרא היינו רגל היינו בהמה, הא תנא לשבר כדרך הילוכה. ומשני, תנא אבות וקתני תולדות. תנא אבות דהיינו רגל ממש שדרסה ברגליה, וסיפא קתני תולדות, כגון להלך כדרכה וידחק הבהמה והכלים לכותל בגופה וישברו, או שידחפנו בעברם על הגשר שבחצר הניזק, בלא כוונה להזיק אלא כדרך הילוכה, בגופה או באוכף שעליה או במשוי שעליה, בלשון הגמרא בשליף שעליה, כלשון הנהוג בשילפי זוטרי [שבת קנ"ד ע"ב] בשילפי רברבי [ב"ב פ"ו ע"ב], שפירושם משוי גדול או קטן. או בשערה בכשכוש זנבה להסיר היתושים ממנה. או בפרומביא שבפיה, כשהיא מחזרת ראשה להסיר הזבובים והיתושים הנושכים אותה מגיע ברסן שבפיה לכלים ושוברן בלא כוונה להזיק. ודווקא בחצר הניזק דכתי' [שמות כ"ב] ושלח את בעירה ובער בשדה אחר, ודרשינן [לעיל ב' ע"ב] ושלח זה הרגל דכתי' [ישעיה ל"ב] משלחי רגל השור והחמור. אבל ברשות הרבים פטורין לגמרי, אפילו מחצי נזק, אע"ג דאיכא למילף מקל וחומר מקרן [כ"ה ע"ב] ומה קרן שברשות הניזק חצי נזק ברשות הרבים חייבת, שן ורגל שברשות הניזק נזק שלם אינו דין שברשות הרבים חצי נזק, אפילו הכי פטור לגמרי, מדכתי' [שמות כ"א] גבי קרן וחצו את כספו דהיינו חצי נזק, וכתב כספו משמע כספו שלזה ולא כספו שלאחר, ולעולם שן ורגל ובור ואש או משלמין נזק שלם או פטורין.
היתה מבעטת וכו'. אם הזיקה בביעוט שניתכוונה להזיק שינוי הוא לרגל ותולדות קרן הוי, הילכך לא משלם אלא חצי נזק. או שהיו צרורות מנתזין בו, אע"ג דלאו שינוי הוא אלא אורחיהו הוא, אפילו הכי חצי נזק ותו לא, דהילכתא גמרי לה דלא משלם אלא חצי נזק, וכיון דתולדה דרגל היא ברשות הרבים פטור לגמרי. דרסה על הכלי ושברתהו וכו'. כלומר איפשר שישתתף הרגל והצרורות יחד, כלומר שלא יצאו הצרורות מתחת הרגל, אפילו הכי [כיון דמכח הרגל קא אתי] מיקרי צרורות, כגון שדרסה כי אורחה על הכלי ושברתהו, ואחד מאותן השברים נפל(ו) על כלי אחר ושברו, על הראשון, שהיה רגל ממש, משלם כולו. ואחרון, שעל ידי צרורות נשבר, לא משלם אלא חצי נזקו.
התרנגולין מועדין להלך כדרכן ולשבר. כלומר, שעולין על שפת הקערות או הקדרות לאכל מה שבתוכו, ומחמת כובדן מתהפך הכלי ונשבר וזהו רגל ממש. ובבריתא [ע"ב] מוסיף, אם בשעה שהם מפריחים ממקום למקום נוגעים בכנפיהם ממש לכלים ונשברים האי נמי רגל הוי ומשלם כולו, ואע"פ דכת' [שמות כ"ב] בעירה, משמע בהמה אין חיה ועופות לא, אפילו הכי ילפינן כולהו משבת דחיה ועוף כיוצא בהן, דהכא כתי' בעירה דהיינו בהמה ובשבת כתי' [דברים ה'] וכל בהמתך [להלן נ"ד ע"ב]. היה דליל קשור ברגל וכו'. כל דבר הנקשר ברגל התרנגול [קרינן דליל], ואית דגרסי דלי. ואותו תרנגול (קרינן דליל) [הוליכו בבית] הניזק וכל מה שפוגע שובר, ומשלם חצי נזק (שלם) דלאו רגל ממש הוא אלא כעין צרורות הוא. ואם קשרו לו אדם מיחייב משום בורו המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה [י"ט ע"ב], ומשלם כוליה נזק אותו הקושר, ובעל התרנגול פטור דהא אנוס הוא. ואם הצניע בעל (הכלי) [הדלי] את דליו ונכנס התרנגול ונקשר בו, נמצא שזה הבור התרנגול עשאו, וקימא לן הבהמה [אם] עשתה בור פטורה לגמרי דגזירת הכתוב היא דכתי' [שמות כ"א] כי יכרה איש בור ולא שור (ו)בור. ואם תאמר אמאי מיחייב הכא חצי נזק, ומתרץ בגמרא מתניתין דאדייה אדויי, כלומר שזה התרנגול זרק הדלי ושבר בזריקתו כלים דהוו צרורות, ואפילו קשרו אדם נמי לא משלם אלא חצי נזק בעל התרנגול, שהרי מכח התרנגול הנזק בא. (ואם) [או ש]היה מהדס, מרקד, ומחמת אותו ריקוד יוצא הרוח מתחת כנפיו ושבר כלים דמשלם חצי נזק דהיינו צרורות, וכן תני בבריתא [ע"ב] ברוח שבכנפיהם משלמין חצי נזק.
<h2>דף יז:</h2>
והזיקה בגופה. שדחקה כלים לכותל ושברתן, או שדחפה האדם בדרך הילוכה בלא כוונה להזיק, ודוקא בחצר הניזק. בפרומביא. רסן. זוג. אישקליא בלעז. ועגלה המושכת בקרון.
תנו רבנן הבהמה מועדת וכול'. מפרש במשנה. באוכף שעליה. בבהמה העומדת לרכיבה, או חמור במשאו. דוקא לחצר הניזק, דכתי' בשדה אחר ולא ברשות הרבים. ת"ר התרנגולין שהיו מפריחים וכו' בכנפיהם. שנגעו כנפיהם בכלים ושברום. רוח שבכנפיהם. היינו צרורות דכוחו הוא. מהדסין על גבי עיסה. מרקדים. וטינפום בטיט שברגליהם או בצאתן. ונקרו. או נקרו בחרטום שלהם, שקורין בין. משלמין נזק שלם דשן הוא או רגל. העלו עפר מן הארץ לעיסה. כלומר, ברוח שבכנפיהם. משלמין חצי נזק דצרורות הן.
כל שבזב טמא, דהיינו נגיעה ממש. בנזקין כי האי גונא משלמין נזק שלם דהיינו רגל ממש. כל שבזב טהור, כגון שזרק חפץ על האדם הוי טהור, ובנזקין כגון צרורות משלם חצי נזק. ורבא צרורות אתא לאשמועינן. דבכל שבזב טמא דקס"ד נגיעה ממש היא, לא איצטריך לאשמועינן דתנינא בהדיא כיוצא בו בנזקין בין הזיקה בגופה בין בשערה בין בשליף שעליה, וכל שהוא מכוחה משלם נזק שלם, אלא עיקר מה שהודיענו במילתא דשבזב טהור היא, דכי האי גונא בנזקין דהיינו צרורות דמשלם חצי נזק, וקא משמע לן דהילכתא כרבנן, דצרורות הילכתא גמירי לה [לעיל ג' ע"ב], הא נמי פשיטא דיחיד ורבים הלכה כרבים [ברכות ט' ע"א]. ומתרץ, לא עגלה מושכת בקרון אתא לאשמועינן. כלומר, לאו כדקא סלק' דעתין מעיקרא, דכל שבזב טמא ממגע קאמ', אלא ממדרס קאמ' שאע"פ שיש הפסק גדול בין הזב והכלי נטמאו הכלים במדרס, כגון שהזב יושב בספינה או בעגלה הכלים שתחתיו ניטמאו מחמת מדרס, כמו כן אם הפרה מושכת עגלה, ושברה העגלה את הכלים בחצר הניזק משלם נזק שלם, אע"פ שאינה דורסת אותם ברגלה, כיון דדרכה הכי למשוך עגלה, דרכה נמי להזיק בהם כדרך שמזקת בשליף שעליה ובפרומביא שבפיה, דכגופה דמו ולאו כצרורות. ואם התיזו צרורות מתחת הקרון דבזב טהור בנזקין נמי צרורות נינהו.
<h2>דף יח.</h2>
מחטטין, מנקרין בחרטומיהן, ואע"פ שלא היה מטווס בלישה החבל, לאו משונה הוא, כיון דקא אזיל מיניה ומיניה. כלומר, שעלה התרנגול על שפת הדלי לשתות ממים שיש בדלי, ובעוד שהיה עליו נפל הדלי כשנשבר החבל והתרנגול מכביד הדלי ושוברו דהיינו רגל ממש, ולא כדקא סלקא [דעתין] מעיקרא, שנשבר על ידי גלגול למקום אחר, שאם היה כן צרורות מיקרו דלאו בתר מעיקרא אזלינן, כלומר אע"פ שסופו לשבר לא חשבינן ליה כשבור אלא כדין צרורות הוה (ד)דיינינן ליה, ולא הוה משלם אלא חצי נזק. וצריך עיון אמאי איצטריך הרב לאיתויי האי והוא דקא אזיל מיניה מיניה, דהא קיימא לן כותיה דרבה דב[ת]ר מעיקרא אזלי ולא בתר [תבר] מנא, דאמ' רבה זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור, דמנא תבירא תבר כיון שסופו היה לישבר.
<h2>דף יח:</h2>
תרנגול שהושיט ראשו וכו'. והוא דאית ביה ביזרוני, דדרכו שלתרנגול לאכול שם והוי שן, וכיון שדרכו לאכל שם בתוך הכלי דרכו נמי לקרוא שם, ולא צרורות נינהו אלא כגופו. וצריך עיון אמאי איצטריך [הרי"ף] להביא הא דראמי בר יחזקאל, דהא אוקימנה בגמ' אליבא דסומכוס תני לה, ואע"ג דאית ביה ביזרוני, ולית הילכתא כותיה אלא [כ]דבי רב, דסוס שצנף וחמור שנער דלא משלמי אלא חצי נזק דצרורות נינהו, ואפילו אית ביה ביזרוני או שעורי' מוכנסים בו לא משלמי אלא חצי נזק, דלא עדיף היכא דאית בהו ביזרוני מהיכא ששברו את הכלים ברוח שבכנפיהם, דאע"ג דאורחיה בהכי מיקרו צרורות. ואיפשר דסבירא ליה לרב אלפאסי ז"ל דבכי האי גונא בזב טמא אם הושיט אצבעו לאויר התנור אע"פ שלא נגע בו, ומשום הכי בנזקין משלם נזק שלם.
<h2>דף יט:</h2>
כיצד השן מועדת וכו'. אחר שהשלים דיני הרגל בא לפרש נמי דיני השן שהזכיר בפרק ראשון בחמשה מועדין [ט"ו ע"ב], שן אחר רגל, כדרך הכתוב שהזכיר ושלח קודם ובער, וכסדר הזה הולך ומפרש בהאי פירקא עד שמשלים כל החמשה המועדים, והאדם הוא האחרון. ושואל כיצד השן מועדת, לפי שיש בשן שני היזקין, אחד שמתכונת להנאת עצמה כגון אכילת פירות, והשני אכילת כסות וכלים, שהיא גם היא נקראת אכילה אך כוונתה להזיק, על כן שואל אם המשפט בשניהם שוה אם לא. ומשיב, דוקא לאכול את הראוי לה, דהיינו פירות וירקות. הבהמה מועדת לאכול פירות וירקות. ובגמר' [י"ז ע"ב] פריך, היינו בהמה היינו השן, מה לי למיהדר ומיתני. ומשני, תנא שן דחיה, שמשפטה לאכול בשר, והדר קתני בהמה שדרכה לאכול פירות וירקות. ואע"ג דבהמה יותר מפורשת בתורה מחיה, דהא בעירה כתי', אפילו הכי הקדים חיה לבהמה משום דאתיא מדרשא חביבה ליה ואקדמה. אבל אכלה כסות או כלים דכוונתה להזיק, לא משלם אלא חצי נזק, דתולדה דקרן היא.
במה דברים אמורים ברשות הניזק. אשן ורגל קאי, דדין שניהם שוה דבעי בשדה אחר ולא ברשות הרבים [כ"א ע"ב], [ולא אאכלה כסות או כלים, אלא נטר] (ופטר) עד שהשלים דין שניהם ופרש בסוף. אבל ברשות הרבים פטור, דבעינן שדה אחר. ואע"פ כן משלמת מה שנהנית, אם אכלה כל כך מפירות חבירו שאינה צריכה עוד להאכילה בלילה שעורים כמשפטה כל השנה, אלא (כתבן) [בתבן] ואספסתא שישים לפניה די לה, ראוי שישלם לו מה שנהנית שהוא קב או קבים, אבל לא ישלם לו סאה או סאתים שהיזיקתהו, שאם היה בחצר הניזק היה משלם לו כולי נזק, ובגמר' [כ' ע"א] מפרש שאפילו לא היה דרכו להאכילה קב שעורים בלילה אלא תבן ואספסתא אפילו הכי ישלם לו קב שעורים [בזול].0...
ת"ר השן מועדת וכו', לאכול את הראוי לה. כלומר, בין שהוא מאכל לה תדיר בין שאינו מאכל רגיל לה אלא על ידי הדחק, כשהן רעבין, ראויין לה קרינא להו. כגון פרה שאכלה שעורים שהם מאכל חמור, וחמור שאכל כרשינין, שהן מאכל פרה, וכן חזיר וכן כלב, אע"ג דאינן רגילין בכך הואיל ואורחיהו למיכלינהו על ידי הדחק כשהן רעבין ראויין לה קרינן ביה, שאם לא היה ארחייהו אפילו על ידי הדחק לא הוה משלם אלא חצי נזק, דכדין אכלה כסות וכלים חשבינן להו דלא משלמין אלא חצי נזק, דכקרן דמו שאין כוונתן אלא להזיק. וכן חיה שנכנסה לחצר הניזק(ין) וטרפה בהמה וכל שכן דרסה, כלומר דריסה מיקרי כשאוכלו בעודנו חי וטריפה מיקרי שהורגה ומניחה, ודרך הארי בשניהם, פעמים לדרוס כשאין לו גורים קטנים, ופעמים לטרוף כדי להצניעה לגוריו.
אמ' רב פפא השת' דאמרת כל מידי דלאו אורחיה למיכל כל שעה ואכלה ליה ע"י הדחק כלומר ואורחיה למכליה ע"י הדחק כי הני פרה בשעורים וחביריו הנזכרים שמה אכילה ואפילו שלא ע"י הדחק האי שונרא נמי דאכל תמרי כלומר שלא ע"י הדחק וחמרא דאכל ביניתא שהם דגים שלא ע"י הדחק משלמי נזק שלם כיון דאורחיהו למיכלינהו ע"י הדחק.
ופלסיה לסלא כלומר לעסו בשיניו, ואסלא חצי נזק דמשונה הוא, וכגון דתפס ניזק דהא אין דנין דיני קנסות בבבל ופלגא נזקא קנסא, אורחיה לפלוסי סלא כלומר כשהוא לועס הפת לועס הסל עמו מפני שעומד שם הפת בדוחק, א"נ דרכו לשבור הסל תחלה או לקרוע השק כדי שיוכל לאכול הלחם שבתוכו ואמאי לא משלם אלא חצי נזק דהא שן בחצר הניזק הוא ומשני כגון שלעס הסל אחר שאכל הלחם דהא ודאי משונה הוא.
<h2>דף כ.</h2>
סריך וסליק היה נועץ צפרניו בגבה של חבית כדי להעלות שם ולאכול הלפתות שהיו על שפת החבית וחייבה גם על החבית נזק שלם דרגל כי אורחיה שכשם שדרך הבהמה ליכנס לשדה חבירו לאכול ירקות וזרעים ומזקת לו גם ברגליה כמו כן נמי דרך העזים שכשרואים מיני מאכל על החביות הגדולות שיעלו עליהם וישברום בכובד שלהם או בנדנודם והיינו רגל כי אורחיה.
והוא דקפצה כלומר שקפצה מזנבה ממש ואכלה על צוארה דהיינו חצר הניזק ממש ומשלם נזק שלם ויש מפ' חייבת בחצי נזק דתולדות קרן היא שאין דרכה לקפוץ ולאכול על צוארה. אבל עמדה כלומר עמדה בקומתה ופשטה צוארה ואכלה על גבי חברתה פטורה דשן ברשות הרבים היא. הלכה ואכלה פטורה כלומר בעוד שהיתה מהלכת החזירה ראשה ונטלה מירקות שעל גבי חברתה פטורה דשן ברה"ר היא. עמדה ואכלה חייבת דמשונה היא ותולדה דקרן היא. ומוקמינן לה בקופצת שקפצה על גבי חברתה לגמרי ובכה"ג לאו אורחיה היא וכיון דלאו אורחיה היא בחצר הניזק נמי חייבת בחצי נזק.
אהייא. דקא תאני במתניתין דברשות הרבים פטורה, נימא דווקא אפירות וירקות קאי, דאורחה היא אבל בכלים וכסות, דמשונה היא, אפילו ברשות הרבים משלמת חצי נזק דתולדה דקרן היא. או דילמא אפילו אכסות וכלים קאמ', דפטורה היא ברשות הרבים דכיון דשנה בעל הכסות והכלים להניחן ברשות הרבים, ואם בא זה ושנה בו מיפטר. אמ' רב אכולהו, דכל המשנה ובא אחר ושנה בו פטור. ושמואל סבירא ליה דכל המשנה ובא אחר ושינה בו חייב. ור' יוחנן נמי סבירא ליה כרב דכל המשנה ובא אחר ושינה בו מיפטר, אבל סבירא ליה דלא עבד בעל הכסות והכלים שום שינוי כשהניחם ברשות הרבים, דעבדי אינשי דמנחי גלימיהו ברשות הרבי' ומתפחי, כלומר עומדים לינפש שם כשהם יגיעים. אבל במידי אחרינא, כגון בהמה שהיתה רבוצה ברשות הרבים ובאה בהמה אחרת והלכה עליה או בעטה בה מיפטר, דכיון דשנתה ובא אחר ושינה בה מיפטר. ובהאי גונא נמי לית הלכתא כר' יוחנן אלא כרבא דאמר לקמן דמיחייב דמצי אמר ליה נהי דאית לך רשותא לסגויי עלי לבעוטי בי לית לך רשותא, ולסגויי עליה ולאוזקה דכך הלוכה אע"פ שאינה עומדת הרבוצה ככשורא ברשות הרבים שלא מרוח אחת של רשות הרבים יש לך רשות להלך עליה ואין יכולה הרבוצה לומר לה לכי רוח אחרת דהכי מוקמי' למילתיה דר"ל בשתי פרות בפ' המניח [ל"ב ע"א] דמנחא פרה הרבוצה בחד גיסא דהוה מצי לסגויי באידך גיסא ואפ"ה מפטרא אליבא דר"ל אפילו בבעיטה וכ"ש בהלכה עליה כדרכה, ואליבא דרבא מיחייבא היכא שבעטה ומיפטרא היכא שדרסה עליה כי אורחיה.
דמי עמיר [שאם] אכלה משעורים כדי שביעתה אין זה משלם אלא קשין ותבן, דמי שעורים בזול כלומר כפי שהיה צריך ליקח שעורים למאכלה אם היה רוצה להאכילה שעורים ולא יתן לו כשער שבשוק דילמא איהו לא מאכל לה שעורים אלא א"כ מוצא בזול גדול כדאמרינן בפ' מי שמת [קמ"ו ע"ב] כל זוזא חשבי ליה בארבעה דינקי דהיינו שני שלישי הדמים ואע"פ שאינו רגיל [להאכילה] שעורים אלא עמיר משלם לו שעורים כפי מה שאדם אחר רגיל ליתן לבהמתו [קב או] קבים כיון שמוצאן בזול.
<h2>דף כא.</h2>
הדר בחצר חבירו שלא מדעתו. מיירי בגברא דעביד למיגר, שאין לו בתים משלו שידור בהם אלא אם כן שוכרם. אבל זה החצר מגברא דלא עביד למיגר שאין דרך בעליו להשכיר ביתו מעולם, אלא מעמידם נעולות רוב השנים. נמצא שזה הנכנס שם שלא ברשות נהנה מחבירו, אבל חבירו אינו חסר בזה. וקא משמע לן רב הונא שאם היה בעל החצר תובעו בדין לתת לו שכר החצר, אין לו לכופו על זה. לפי שיותר מועיל לבניין החצר כשעומדים שם דיורין, משתעמוד נעולה כל היום וכל הלילה, משום דכתי' [ישעיה כ"ד] ושאייה יוכת שער, והוא שד ששמו שאיה, מכתת השערים בית שאין בני אדם דרין בו, הילכך זה שעמד בו ההנהו. (נ"א) [ל"א] בית שאוי ויחיד מאין אדם יוכת שער, מזיקין מכתתין אותו. חזי לי לאותו שד המזיק בבתים השוממים מאין אדם. ביתא מיתבא יתיב. כלומר, בית שהוא מיושב בדירת בני אדם. יתיב, ישובו קיים לפי שהדרין בו רואין מה שהוא צריך ומתקנין אותו, נמצא שההנהו זה שעמד בתוכו, על כן פטור הוא משום שכירות. מאי ביניהו. כלומר מאי איכא בין האי טעמ' דושאיה יוכת שער, (לטעמיה) [לטעמא] דביתא מיתבא יתיב, אי זה עניין נמצא דלחד טעמא אין צריך, ולטעמא אחרינא צריך. איכא ביניהו דקא משתמש ביה בעל הבית בציבי ותבנא כלומר שהיו עציו ותבנו בתוכו מצד אחד של בית וזה הלך ודר בו במה [ש]נשאר פנוי מן הבית דלמ"ד טעמא דשאיה יש לחיוביה שכר דהא לא ההנהו כלום משום שאיה ליכא הואיל ומשתמשין בו, ולמ"ד משום ביתא מיתבא יתיב אין לחייבו שכר שהרי ההנהו כשדר בו דתשמיש של קש ותבן לאו ישוב הוא, ואע"ג דלא עביד בהא למיגר כיון דהא חסריה ממונא שהרבה בני אדם היו תובעין אותו שישכירהו להם אם עומדת נעולה אבל כשהיו רואין אותו עומד ודר שם [לא] היו תובעין אותו סבורים שבדעתו היה עומד שם נמצא דחסריה ממונא ואע"פ שלא נהנה בדבר ודמי לזורק כיסו של חברו לים הגדול שאע"פ שלא נהנה מחייב.
אמר רב ובמחזרת, כלומר במחזרת ראשה ברחבה לצידי רחבה ואכלה הפירות קת' מתני' דמשלמת מה שהזיקה ואע"ג דכולה קיימא ברחבה דלאו אור' להחזיר ראשה והוה ליה קרן, ושמואל אמר מחזרת פטורה הואיל וגוף הבהמה קאי ברחבה דאורחה היא להחזיר ראשה ושן ברשות רבים היא, ולשמואל דס"ל דאורחה להחזיר היכי משכחת לה דמיחייבה בצדי רשות הרבים דקתני במתני' דמיחייבא ומתרץ כגון דשבקא לגמרי לרחבה ואזלא וקאמה לה בצדי רשות הרבים שאין דרך שורים ללכת שם הילכך לאו כרשות הרבים דמו.
<h2>דף כא:</h2>
מתני' הכלב והגדי שקפצו וכו'. כי היכי דתנא רגל ושן בבהמה תנא נמי רגל ושן בכלב, ומפרש רגל ברישא דהיינו הכלב והגדי שקפצו וכו', ואח"כ מפרש שן דהיינו כלב שנטל חררה.
הכלב והגדי שקפצו מראש הגג, כלומר לחצר הניזק, מלמעלה למטה חייבין דאורחייהו למקפץ מלמעלה למטה, ולא יגעו ברגליהם כלל לכותל שהוא בלשון רבותינו סריכא, והיו כלים בחצר הניזק ונשברו חייבין לשלם נזק שלם דהיינו רגל בחצר הניזק, ממטה למעלה פטורין דלאו אורחייהו לדלג ממטה למעלה אא"כ הן נסרכין לכותל. ובדאפיך מיפך, כלומר לא נוכל להשוות הכלב והגדי אלא במלמעלה למטה אבל לא ממטה למעלה, לפי שאין מנהג הכלב והגדי שוה, לפי שהכלב דרכו להסתרך בכותלים כשרוצה לעלות ממטה למעלה ועכשיו קפץ שם בלא סריכה, והגדי דרכו אפילו ממטה למעלה לקפוץ בלא סריכה כלל והשתא נסתרך שם ומשו"ה משלמי חצי נזק, אבל כלבא בסריכא ממטה למעלה או מלמעלה למטה משלם נזק שלם דהיינו אורחיה, וגדיא בזקירה דהיינו קפיצה בין מלמעלה למטה או מלמטה למעלה משלם נזק שלם דהיינו אורחיה, ובאדם ובתרנגול נמי ליכא חילוק בין מלמטה למעלה ובין מלמעלה למטה דאורחייהו לקפוץ, ובתרנגול לא אפשר סריכה כלל, ובאדם אפילו סריך מחייב נזק שלם דאדם מועד לעולם.
<h2>דף כב.</h2>
אשו, כלומר השולח את הבערה משום חציו חייבו הכתוב דאיהו קא עביד דהוי כזורק חץ. משום ממונו, כשורו ובורו שהזיקו וקס"ד השתא דאיכא ביניהו כגון שהדליק בגחלת שאינה שלו דלר' יוחנן חייב דחציו הן ולר"ל פטור דלאו ממונו הוא. א"נ אפכא ששלח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן דלאו בני דיעה נינהו דלר' יוחנן פטור דחצי חרש הן ולר"ל חייב [כאילו] מסר שורו לחרש שוטה וקטן וחיובי מיחייב.
<h2>דף כב:</h2>
תצא מעצמה, כלומר תצא מעצמה משמע דלא כתיב כי יוציא אש דהוה משמע שע"י אדם יצא וכתיב המבעיר את הבערה דמשמע שאדם בעצמו הדליקה אלא ש"מ בא ללמדנו שאע"פ שלא נתכון לכך כיון שלא שמרה כמשפט מעלה עליו הכתוב כאלו עשאו הוא בידים דהיינו חציו.
<h2>דף כג.</h2>
אי הכי טמון באש, כלומר דקי"ל אם היו בתוך הגדיש כלים טמונים ונשרפו דפטר עליהם הכתוב או הקמה או השדה מה קמה בגלוי [אף כל בגלוי] ואי איתא דאשו משום חציו מחייבינן ליה היכי משכחת ליה דפטר בה את הטמון אלו אדם זורק חץ והזיקו בטמון לא מיחייב בנזק הא נפ"ל [לקמן כ"ו ע"ב] מקרא דפצע תחת פצע לחייב על השוגג כמזיד ואונס כרצון, ומתרץ לעולם אימא לך דאשו משום חציו ומיחייב נמי אטמון, וה"מ באותו חצר הסמוך לדליקה מיחייב אפילו בטמון וקרא דפטר בה בטמון כגון טמון בחצר אחרת שלא היתה בו הדליקה ולא היתה ראויה לעבור שם לפי שהיה גדר גבוה בין זו לזו ונפלה המחיצה מאליה שלא מחמת חום הדליקה ועברה לחצר אחרת הדלקה דרך אותה פרצה דמשום חציו לא מצינן לחיוביה לא על (הגדיש) [הגלוי] ולא על הטמון דהא כלו להו חציו כיון שהיה גדר בנתים שלא יוכל לעבור בשעה שהדליק האש דהיינו זריקת חץ אלא על הגלוי מחייבינן ליה משום שהיה לו לגדרה קודם שתעבור הדליקה שם שכל כך שהות היה לו, וכיון שלא גדרה מחייבי ליה משום ממונו (שהרי) [שהזיק] דמאן דאית ליה טעמא דחציו אית ליה נמי היכי דלא מצי לחייבו משום חציו מחייב ליה משום ממונו, וזה דומה לשורו המועד שלא סגר דלתי הבית בפניו, ומן הדין דמחייב נמי אטמון כדין שור אלא שבאת תורה וחסה עליו ופטרו.
הוא דלא טפא באפיה. כלומר, אם לא הסגירו או שלא נעל לפניו כראוי מיחייב דכתי' [שמות כ"א] ולא ישמרנו.
מאי בינייהו. וז"ל ה"ר יהונתן ז"ל, אם תשאל הרי בינייהו חילוק גדול לענין טמון, דלמ"ד משום ממונו מיפטר על הטמון לעולם, ולמ"ד משום חציו אינו פטור אלא היכא דנפלה דליקה וכו', וכן נמי לא שייך למימר מאי בינייהו היכא דליכא טמון דהא איכא בינייהו היכא דאדליק בגחלת של חבירו. תשובתך האי דשאיל הכי מאי בינייהו כאלו כך אומר, אנו צריכין שיהא הפרש ביניהם בכל צד שיש בו היזק מן האש ומצינו ביניהם הפרש לענין טמון, וכן נמי היכא דליכא טמון והיא גחלת של חבירו, אבל היכא דליכא טמון והיא גחלת שלו מאי בינייהו, ע"כ.
וכי מאחר דמאן דאית ליה משום חציו [אי] (ש)לא מחייב משום חציו [ואיכא לחייבו] משום ממונו מחייבינן ליה משום ממונו היכא דהוי גחלת שלו מאי מהניא ליה האי סברא דחציו הרי יכול לחייבו מהאי טעמא [דמשום ממונו, דנהי היכא שאין הגחלת שלו אי הוה ס"ל האי טעמא דמשום] ממונו לבדו ולא הוה ס"ל [משום חיציו היה] פטור [ו]משום חציו מחייבי ליה אלא [היכא] שהגחלת שלו מאי איכא בין ר' יוחנן דמחייבינן ליה משום תרי טעמי לר"ל דלא מחייב ליה אלא משום חדא, דהא על כרחין היכא דגחלת שלו ג"כ פליגי דהכי אמר' לעיל לר' יוחנן דאמר אשו משום חציו ולא קאמר אש משום חציו אלא אשו [נקט אלמא] (ש"מ) באשו נמי פליגי היכא דגחלת שלו, דבשלמא עד השתא דאשמעינן משום חציו דוקא ולא משום ממונו וכדאמרינן ממונו אית ביה מששא האי לית ביה מששא הוה ביניהו טובא היכא דאיתיה ממונו וליתיה חציו כי הך דנפלה גדר שלא מחמת דליקה דכלו לו חציו, דלמאן דאמר משום חציו דוקא הוה מיפטר ומשום ממונו מיחייב, אבל השתא דסבירא ליה תרויהו מאי ביניהו, ומשני לחייבו בד' דברים, למאן דאמר משום חציו נמי מחייבנא ליה אם שרף אשו ידי אדם חייב בד' דברים נזק צער ריפוי ושבת אבל בשת לא דאמרינן בשלהי פירקין [כ"ז ע"א] אינו חייב על הבשת עד שיהיה מתכוין לבייש או נתכון לגמרי להזיק, אבל בד' דברים מחייבינן ליה בשוגג (והאי) קרוב למזיד, והאי נמי קרוב למזיד הוא דהוה ליה לאסוקי אדעתיה שהרוח מוליכתה וכדאמרינן בשלהי פירקין [שם] נפל מן הגג ברוח מצויה חייב בד' דברים ופטור על הבשת, והכא נמי באשו מיחייב בד' דברים דהא חציו הן ולמ"ד משום ממונו לבדו פטור, דשור פטור מד' דברים דכתיב [ויקרא כ"ד] איש בעמיתו ולא שור בעמיתו.
<h2>דף כג:</h2>
ונגחו שורו של בעל הבית, כלומר והיה השור מועד שהרג ג' בני אדם ועכשיו היתה נגיחה רביעית שאם לא היה מועד פשיטא דבעלים אין משלמין כופר אפי' בר"ה מצאו [ד]בתם אין בעלים משלמים כופר דהא כתיב [שמות כ"א] ובעל השור נקי מאי נקי מחצי כופר, דאע"ג דתם שהזיק השור משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם, אבל בשור שהמית את האדם אע"ג דבמועד משלם כופר שלם בתם לא משלם חצי כופר, ומפרש ואזיל מאי שנא דלא משלמי כופר דיכיל בעל השור למיטען מאי בעי[ת] ברשותי, כלומר למה נכנס[ת] ברשותי בלא דעת[י] שאם הודיעני הייתי שומרו מן השור המועד, שורו נמי, כלומר שורו נמי אמאי נסקל, ומתרץ לענין קטלא לא אמרינן האי טעמא דמאי בעית ברשותי לא מצי להועיל להציל השור כיון שהוא מועד להרוג נפשות אין לחוס עליו כדי שלא ירבה חללים בארץ.
דבי תרבו, שם משפחה. זיל צנעינהו שים אותה בשמתא אם יוסיפו עוד לפשוע שלא ישמרו עיזם, כדאמרינן בפ"ק [ט"ו ע"ב] ובין כך ובין כך משמתינן ליה עד דמסלק הזיקא מדר' נתן וכו'. ליגדר מר גידרא לארעיה, כלומר דסבירא ליה לאביי דעל הניזק להרחיק עצמו, ורב יוסף הוה סבירא ליה דעל המזיק להרחיק את עצמו [והלכתא כותיה] והכי סוגיא דשמעת' דמקשי לעיל בגמ' דכלב שנטל את החררה וכו' וליחייב נמי בעל הגחלת ומתרץ [ב]ששמר [את גחלתו, ש"מ דעל המזיק להרחיק את עצמו. לסלקין לעילא, מבבל לא"י ללמוד. ודנחתין לתתא, מא"י לבבל הוו בקיאין בדין זה. הני עיזי דשוקא, כלומר דקצבי דקיימין לשחיטה אלא דמשהו להו עד יומא דשוקא כדי שימכרום ביוקר, ובאותו שהוי הן] מזיקין לשדות בני העיר מתרינן במריהו שישמרם ואפילו (הכי) [הן מפסידין ברה"ר] וכ"ש לשדות, תא אמסחתא מקום מעמד הקצבים. [וקביל זוזך] אפי' בלאו יומא דשוקא שחטינן להו הואיל ולשחיטה הן עומדין אבל בעדר העומד לגדל בנים אין בידינו להכריחם לשוחטם אלא שישמרם ואם לא ירצה לשמרם ישלם או כסף או מיטב שדהו.
אי זה הוא מועד וכו'. השתא קא מתחיל לפרש שור המועד שהזכיר במשנה ראשונה [לעיל ט"ו ע"ב] בחמשה תמין וחמשה מועדין אחר שן ורגל. ושואל באי זה עניין בעי' העדתו, אי אמרינן דוקא קאמ' הכתו', דכת' [שמות כ"א] מתמול שלשם, שיעידו בו שלשה ימים זה אחר זה, כלומר שכל יום ויום מנגח שור אחר, ובנגיחה רביעית ביום רביעי משלם נזק שלם, ואם הרג את האדם משלמי בעלים כופר, אבל אי נגח שלשה פעמים ביום אחד לא מיקרי מועד דדוקא נקט תורה ימים, או דילמא אמרינן קל וחומר ריחק נגיחתו חייב קירב נגיחתו לא כל שכן. ומשיב דדוקא נקט ימים אבל לא ביום אחד, ואע"ג דאדם דן קל וחומר מעצמו [נדה י"ט ע"ב], ר' יהודה לא דריש, כיון דאשכחן כי האי גונא במקום אחר גבי זבה שכשרחקה [ראיותיה], [ד]היינו שלשה ימים זה אחר זה טמאה וצריכה לישב שבעה נקיים, ו[אם] קרבה ראיותיה דהיינו שראתה שלשה פעמים ביום אחד, סגי לה בשומרת יום כנגד יום. ותם משיחזור וכו'. כלומר, אע"ג שהועד השור יכול לחזור לתמותו אם יחזור ממנהגו הרע, שיראה שוורים ואינו נוגחם. אם עשה כן שלשה ימים זה אחר זה חזר לתמותו. ור' מאיר סבירא ליה דלא דוקא נקט ימים אלא לריבותא, שאפילו כי ריחק (נגיחתוו) [נגיחותיו] חייב וכל שכן אם קירב.
ותם שיהיו תינוקות ממשמשין בו. כלומר, פליג ואמר שאפילו יעמוד שלושה ימים עם השוורים ואינו נוגחן, לא יחזור לתמותו עד שישסו אותו בני אדם בעצמן ומנסין אותו ואינו נוגחן, לא תימא בגדולים דשמא ירא הוא מהם, אלא אפילו תינוקות שאין ירא מהן, אפילו הכי כשמשסין אותו בעצמן אינו נוגחן, נמצא שהניח טבעו הרע ולמד תרבות, ע"כ.
<h2>דף כד.</h2>
דר' יוסי נמקו עמו, כלומר ואע"פ שר' שמעון קאי כותיה [דר"מ במועד, אין אנו חוששין לו, דגדול הוא ר' יוסי מר' שמעון], דהא קי"ל דר' יוסי נמקו עמו עם כל החולקין עמו ראוי לקבוע הלכה כמותו, וכ"ש השתא דר' מאיר קאי כותיה לפיכך אין לחוש לדברי ר' יהודה בתם אע"ג דקאי ר"ש כותיה.
<h2>דף כד:</h2>
המשסה כלבו של ראובן בשמעון משסה ודאי פטור דגרמא בנזקין הוא וחייב בעל הכלב לפי שהיה לו להרגו כיון שכל כך הוא מועד ששומע לקול משסים אותו שסהו בעצמו פטור בעל הכלב דאע"ג דתניא [לקמן צ"ב ע"ב] האומר לחברו קטע לי את ידי אפילו אמר לו ע"מ לפטור חייב ה"מ לגבי בן דעת שלא היה לו לסמוך עליו, אבל בכלב דלאו בן דעת הוא פטור דכיון ששנה הוא ממנהג העולם לשסות בעצמו הכלבים אם שנו הכלבים מנהגם בו כגון שנשכוהו פטור בעל הכלב.
אחת רב[ו]צה ברשות הרבים כלומר אפילו מצד אחד של רשות הרבים ונשאר מרשות הרבים הרבה פנוי, אפ"ה אם בעטה (והלכה) [מהלכת] ברבוצה פטורה וכ"ש אם הלכה עליה ודרסה כי אורחה פטורה דכל המשנה ובא אחר ושנה בו פטור. כי אית לך רשותא מפני ששניתי לסגויי עלי כי אורחך אע"פ שהיית יכולה להטות ימין ושמאל אבל לבעוטי בי לעשות בי שנוי גדול כזה לית לך רשותא וחייבת בחצי נזק.
שור המזיק ברשות הניזק וכו'. דקא אמרינן בחמשה תמין וחמשה מועדין [לעיל ט"ו ע"ב] דהוי מועד כיצד וכו'. נגח נגף. כולן תולדות קרן הן. ברשות הרבים דינם בחצי נזק לדברי הכל. אבל בחצר הניזק, לר' טרפון משלם נזק שלם, ומשונה קרן בחצר הניזק נזק שלם משלם. וטעמיה דר' טרפון מקל וחומר כדמפרש בסמוך, ומקרן שהוא משונה, דמשלם נזק שלם מקל וחומר, ילפינן לכל השינויין שבעולם שיהיו בחצר הניזק דמשלם נזק שלם, כגון אכלה כסות או כלים בחצר הניזק דמשלם נזק שלם ואע"פ שאינו ראוי לה, והכי אמרינן בפירקא קמא [ט"ז ע"א] אי ר' טרפון מאי איריא ראוי לה אפילו שאינו ראוי לה נמי. מה במקום שהקל וכו' שהוא פטור, דכת' ובער בשדה אחר ולא ברשות הרבים. דיו לבא מן הדין להיות כנדון. קרן ברשות הניזק, שאתה מביא מדין קרן ברשות הרבים, דהא קא אמרת קרן שהחמיר עליו ברשות הרבים אינו דין שנחמיר עליה ברשות הניזק. לא אדון קרן מקרן כדאמינא לעיל אלא קרן מרגל ונאמר כן, מה במקום שהקל על השן החמיר בקרן מקום שהחמיר עליהן ברשות הניזק, דמשלמי נזק שלם כל שכן שנחמיר, נמצא דמשן ורגל ילפינן ושן ורגל משלמי נזק שלם, הם הכי נמי בקרן משלם נזק שלם. דיו לבא מן הדין וכו'. דסוף סוף בלא קרן ברשות הרבים לא משכחת צד קל וחומר, ואע"ג דמיפריך קל וחומר דרשינן דיו.
<h2>דף כו.</h2>
רגל שדרסה על גבי תינוק בחצר הניזק, לפיכך נקט בחצר הניזק דחיובא דשן ורגל בחצר הניזק הוא. ה"נ לא שנא, דהא רגל מועדת היא מתחלתה.
אדם מועד לעולם וכו'. השתא מפרש האדם שהזכיר בחמשה מועדין בפירקא קמא [ט"ו ע"ב]. אדם מועד לעולם וכו' בין ישן, שאם היו כלים מונחים לו למרגלותיו ושברן בעודנו ישן מיחייב נזק שלם, וער וישן פירוש לשוגג ומזיד. ודוקא שהיה יודע(ין) שהיו במרגלותיו קודם שהלך לישן והיה לו להזהר שלא יפשוט רגליו כל כך שישברם, אבל אם לא היו שם בשעת הליכתו לישן והונחו שם הכלים אחר כן פטור, דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה שינחו כלים למרגלותיו, שהרי נמי פושע היה מי שהניחם שם. ודוקא לעניין נזק שלם הוא דאמרינן מועד לעולם, אבל לעניין מיגבא מיניה ארבעה דברים דהיינו צער וריפוי ובשת ושבת לא אמרינן אלא עד שיהיה מזיד או קרוב למזיד, והיינו דקתני בסמוך סימא את עין חברו. כלומר, בעודנו ישן או שבר את הכלים משלם נזק שלם דמועד הוא לעולם, ומדקתני סימא ושבר חד להשמיענו דכי היכי דשיבר כלים לא משלם ארבעה דברים, דהא לא שייכי ביה, כמו כן בסימא עין חבירו לא משלם אלא נזק שלם ולא ארבעה דברים, אע"ג דשיכי באדם אם היה מתכוין להזיק, משום דבעי צער וריפוי ושבת דומיא דוכי יריבון אנשים [שמות כ"א] דהתם כתי' רפוי ושבת, אבל נזק חייב אפילו בשוגג דנפקא לן בגמרא [ע"ב] מריבוי פצע תחת פצע.
[לשון הרי"ף מירושלמי] כשהיו שניהם ישנים, כלומר שהיה יודע כל אחד ואחד בחברו שרוצה לישן אצלו על כן היה לו לתת אל לבו שלא יזיק אחד את חבירו, אבל אם היה אחד מהן ישן ולא היה אדם סביבו כשהלך לישן אם זה הראשון הזיק לשני הבא אצלו פטור ואנוס הוא והשני פשע בעצמו, אבל אם הזיק השני לראשון שהיה שם תחלה הוא נקרא מועד ומשלם נזק שלם.
מה התם, כלומר מה כלים ארבעה (ארבעה) דברים לא דהא (לאו שנו בו אם) [לא שייכו בהו, אף] סמא את עין חברו שוגג נזק אין [ארבעה דברים לא דלא מיחייב ארבעה דברים] אלא אם יהיה מזיד או קרוב למזיד [דוכי יריבון אנשים, דהתם כתיב] רפוי ושבת אבל על הבושת לא מיחייב (אם) [אפי'] בשוגג קרוב למזיד אלא א"כ נתכון לבייש או נתכוין להזיק אע"פ שלא יתכוין לבייש דדרשי' מושלחה [ידה] והחזיקה במבושיו [דברים כ"ה] ולא כתיב במבושים ש"מ עד שיתכון לו ומדכתיב והחזיקה ולא כתיב ושלחה ידה במבושיו להודיענו שאם נתכון להזיק אע"פ שלא נתכון לבייש דפי' והחזיקה ר"ל שעצר[ת]ם בכח ולא בנגיעה לבדה וקמ"ל שאם נתכונה להזיקו מיחייבא אע"פ שלא נתכונה לביישו אלא להציל את א[י]שה מדהוה לה להצילו באבר אחר.
<h2>דף כו:</h2>
מנ"ל דנזק חייב אפילו שוגג, פצע תחת פצע, קרא יתירא הוא דהא כתיב [ויקרא כ"ד] כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן ינתן בו ש"מ להך דרשא אתא שישלם נזק אע"פ שלא נתכוין להזיק. וכויה תחת כויה וחבורה וכו' דרשי' להו בפרק החובל [פ"ד ע"ב].
ולא הכיר בה מעולם, כגון שהניחה לו אדם אחר בחיקו בעוד שהיה ישן וכשקם על רגליו נפלה האבן מחיקו ושברה את הכלים או סימא עין חברו לענין נזקין חייב דהא רבינן [שוגג כמזיד] ואונס כרצון, ולא דמי לזה שישן ולא היה אדם סביביו ובא אדם וישן אצלו וסימא הישן עין זה שפטור, דלא מחייבינן ליה שיתן לזה המשנה, ואין הטעם משום דלא הוה ליה ידיעה אלא משום שזה הישן הוא המועד. אבל לזה שנשבר מוחו בזה האבן או נשברו כליו מאי שינוי עבד. ואי איכא לדמויי כך מדמינן, אם בא אדם והניח לו בחיקו מרגלית או כלי זכוכית ועמד ונפלה פטור עליה. לענין ד' דברים פטור, כדאמרינן דלא מיחייב אלא או במזיד או בשוגג קרוב למזיד והא לאו קרוב למזיד הוא שהרי לא הכיר בה מעולם. לענין שבת כלומר שהעבירה ארבע או זרקה ארבע אמות או עשה חבורה באותו אבן כשנפלה מחיקו פטור דמלאכת מחשבת בעינן באסורי שבת דילפינן ממלאכת המשכן דכתיב בה [שמות ל"ה] מלאכת מחשבת, משום דכתיב פרשת משכן סמוכה לפרשת שבת ללמד מלאכה שנתכון לה אלא כסבור שהיום חול או סבור דמלאכה זו מותרת אבל האי לא נתכון לשום מלאכה בעולם. לענין גלות, כגון אם נפלה על האדם ומת פטור דגבי גלות כתיב [במדבר ל"ה] ומכה נפש בשגגה ולא מיקריא שגגה אלא היכא דהואי לו ידיעה מעיקרא וזה לא הכיר בה מעולם. לענין עבד, אם נפלה על עבדו וסימת את עינו פלוגתא דרשב"ג ורבנן, דלרשב"ג פטור דהא בעי כונה לשחתה ולא נפיק לחירות שהרי לא הכיר בה מעולם, לרבנן דלא בעי כונה אלא כיון שיש לו דעת הוה ליה לעיוני שלא יסמאנה ולא נשמר כאלו נתכון (דמהכ') [דמי, הכא] נמי יצא לחירות.
הכיר בה ושכחה והזיקה, לענין ד' דברים פטור דאע"ג דהכיר בה הויא שכחה שוגג ולא פשיעה. לענין שבת פטור, ואע"ג דמקריא שגגה פטור שהרי אינו עושה בכונה, כלומר לא נתכון כלל לזו המלאכה.
נתכון לזרוק שתים וזרק ארבע, כלומר שלא נחה האבן למקום שחשב אלא שהלכה יותר שתי אמות, לגבי שבת פטור [ד]מלאכת מחשבת בעינן שינוח במקום שנתכון, וליכא לפרושי נתכון לזרוק שתים וזרק ארבע שלא [היה חושב שיש בינו ובין אותו מקום שנתכוין לזרוק אלא שתי אמות והיה] שם ד' אמות שאם היה [כן מיחייב משום שבת שהוי גמר מחשבתו אלא שלא היה] חושב שהיתה מלאכת איסור [אלא מלאכת היתר וזהו שוגג האמור בתורה ועוד אמאי] לענין ד' דברים פטור הרי נחת למקום שרצה.
זרק כלי מראש הגג, כלומר בעל הכלי זרק[ו] מראש גגו ובא אחר ושברו קודם שהגיע לקרקע פטור זה ששברו במקל קודם נפילתו שהרי סופו להשבר, א"נ שלא היה הראשון בעל הכלי אלא אחר ומיחייב הראשון ופטור השני. זרק מזיק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות שלא היו נשברים בשום ענין ובא אחר ונטלן פטורין שניהם הראשון שהרי לא היה סופו להשבר והשני נמי פטור דגרמא בניזקין הוא ואפילו הוא קדם וסלקן כלומר אפי' הזורק עצמו קדם וסלקן כגון שהיו קשורין הכרים והכסתות בחבל וראש החבל ביד המזיק העומד בגג אפ"ה פטור אע"פ שנגמר הכל על ידו, דמשום זריקה ראשונה לא בעינן לחייבו ואי משום שנמלך אח"כ בהא נמי גרמא היא וגרמא בנזקין פטור.
[לשון הרי"ף] השורף שטרותיו של חברו, כלומר שטרי חובותיו שהיו לו על אחרים וכיון דנשרפו אינו יכול לתבעם עוד ונמצא שגרם לו הפסד. ואגבייה ככשורא לצלמי, כלומר כאלו היתה קורה חשובה ומעולה העומדת לעשות בו צורות ושרפה או (עומקה) [עקמה] שהפסידה לצור בו צורות שראוי לשלם לו נזק שלם כמו כן חייבו בשורף שטרותיו של חברו כמו שהיה כתוב בשטר החוב מאה או אלף.
<h2>דף כז.</h2>
המניח את הכד ברשות הרבים, כלומר הניחה לינפש שהיה יגע והניחה מצד אחד של רשות הרבים, ואע"פ שנשאר מרשות הרבים מקום פנוי לעבור בו אם נתקל באותו חבית אדם ושברה פטור המזיקה לפי שאין דרך של בני אדם להתבונן בדרכים אפילו ביום מרוב מחשבותם וזריזותם וטרידים באומנותם ולא היה לו להעמיד שום היזק ברשות הרבים, ולא מיחייבי' ליה משום דאיבעי ליה עיוני ומיזל באותו מקום הפנוי, ואע"פ שלא שנה בעל החבית כשהניחה ברשות הרבים דהא עבידי אינשי דמנחי משאם ברשות הרבים ומתפח, אפ"ה אם בן דעת ובעל מחשבה דהיינו בן אדם נתקל בה ושברה פטור, אבל אם שברה בכונה מיחייב כיון דעבידי אינשי דמתפחו ברשות הרבים ומניחים שם משאם ולא שנה כלום אם אחר בא ושנה בה מיחייב.
ואם הוזק בה וכו', כלומר ואע"פ שברשות נמי עבד אם הזיקה החבית [ל]נתקל בה מיחייב בעל החבית לשלם כל הנזק דהיינו בור ברשות הרבים ואע"פ שלא הפקירו, ואע"פ דדרשינן [כ"ח ע"ב] שור ולא אדם חמור ולא כלים ה"מ דממעטינן להו ממיתה אבל מנזקין לא פטרי [להו].
[ובגמ' דייק מדפתח התנא בכד וסיים] בחבית, [מי]לתא אגב אורחיה קמ"ל, למקח [ומ]מכר ש[אע"פ שהחבית גדולה מן] הכד ששואבין בו מים מן המעיין, והחבית גדולה [ש]אוספין שם מים רבים [ל]יום או ליומים. אם רוב בני אדם קורין לחבית גדולה חבית [ול]כד קטנה כד, והמיעוט אין מפרישין ביניהן יכול המוכר לתת לו איזה שירצה ואפילו הזכיר (כי) [לו] חבית שהיא משמע גדולה ויתן לו כד שהיא קטנה דאין הולכין בממון אחר לשון רוב בני אדם אלא המוציא מחברו עליו הראיה.
<h2>דף כז:</h2>
גמרא ושברה פטור. אמאי פטור לימא ליה איבעי לך לעיוני ומיזל דהא אפילו גבי שור תנן [לקמן נ"ב ע"ב] פקח ביום פטור וכל שכן גבי בן דעת, דהא ס"ד שזאת החבית אינה מחזקת אלא [מעט] מזער מרשות הרבים ונשאר ממנו פנוי הרבה, ומת' בממלא כל רשות הרבים ולא היה לו לנטות ימין ושמאל, אבל אם לא היה ממלא אפילו בנתקל מחייבינן ליה לשלם אם נשברה וכ"ש אם נשברה בכוונה, דאע"ג דסבירא ליה לרב דכל המשנה ובא אחר ושנה בו ה"מ בבהמה שאינה בת דעת אבל באדם לא אמרינן הכי שאין ראוי שישנה גם הוא כאחיו.
באפלה שנו, לעולם ביום או בלילה חייב דאיבעי ליה לעיוני דאפילו בלילה הרי יכול לראות באורן של כוכבים, אלא בלילה שהיו השמים מתקשרים בעבים.
בקרן זוית, כשנכ[נ]סים ממבוי למבוי מן הצד הניחה בתוך המבוי אצל הקרן וכשהחזיר בו פניו לא ראה אותם.
לפי שאין דרכם. לעולם ביום מיירי ושלא בקרן זוית אלא באמצע רחבה ונשאר הרבה פנוי מרוחב ר"ה, ודקא קשי לך איבעי ליה עיוני ומיזל, לא קש' שאין דרך בני אדם שהם בעלי מחשבות להתבונן בדרכים, בדבר שאין דרך העולם לקלקל ר"ה אין להם לחשוב את זה ולהשמר ממנו, ולא כדס"ד דעדיף להשמר מן השור אלא גרוע הוא אדם מבהמה דבהמה אינה בעלת מחשבות ואיבעי לה לעיוני ומ"ה תנן פקח ביום פטור אבל אדם אם נפל שם והוזק חייב דלא איבעי לעיוני מרוב מחשבות[יו ועסקיו שטרוד בהם. הוה עובדא בנהרדעא שהונח חבית ברה"ר ובא] אחר ונתקל בה ושברה.
בשלמא שמואל כשמעתיה, דמפרש מתני' דבאפלה שנו, אבל ביום או בלילה דלאו אפילה מיחייב משום דאיבעי ליה לעיוני. קרנא דבי עצרי, קרן זוית הסמוכה לבית הבד דהואיל וברשות קא עביד שמנהגם היה כן כשהיה בית הבד מלאה בני אדם היו הבאים מושיבין כליהם בר"ה ומחכי' עד שיצאו אלו הואיל וברשות עבדי בעי ליה לעיוני ומיזל.
הרי אמרו לרכובה שלש, מנהג הדיינין לגבות מן הבועט לחבירו בארכובתו של בועט ג' סלעים של בושת, לפי שגדולה בשת מכת הארכובה מדחיפת יד. לבעיטה, ברגל. לסנוקרית, אוכף של חמור שהכה בו את חבירו י"ג סלעים לבשתו לבד חיוב שאר הדברים. יש מפרשים לסנוקרית שהכה בו את חבירו כלאחר יד ולפי שהבשת והבזיון גדול שעושין שלא כמנהג המכין זה את זה שהענישוהו חכמים, וצ"ע דלקמן במשנה החובל [צ' ע"א] חזינן שחייבו ר' עקיבא ת' זוז, ואפילו נאמר דהני זוזי פשיטי נינהו כדאשכחנ' בכתבו' [ס"ה ע"ב] חמשים זוז פשיטי אכתי הם יתירים על זה הסך הנזכר בזה, וי"ל דהכא מיירי שהכהו על גבו או על מיעיו וסטרו דהתם מיירי על פניו ועל לחיו שבושתו מרובה.
לפנדא דמרא, בית יד של פניוד, קופינא, הברזל עצמו, מאי, כמה הוא סך בשתו, שלח ליה חסדא וכו' קנסא קא מגבית בבבל ובשת קנס הוא, והכי אמרי' בהחובל [פ"ד ע"ב] דכיון דלא חסריה ממונא לא עבדינן שליחותייהו דלא עבדי שליחותיהו אלא במידי דשכיח וחסריה ממונא, ובשת אע"ג דשכיח לא חסריה ממונא, וצ"ע אמאי לא חשיב רב נחמן דילמא כי איבעי ליה לרב חסדא היכא שהניזק תפס מממון המבייש שעור בשתו והותר, ומ"ה היה שואל כמה ישומו לו והשאר יחזיר לו דהא תריצנא הכי בהחובל [שם] בההוא מעשה דההוא חמרא דאלס ידא דינוקא ואמרינן לא נצרכה דתפס, וא"ת דלא מהני תפיסה [גליון, צ"ל "אלא לנזק דאיכא חסרון כיס אבל לבשת דליכא חסרון כיס לא מהני תפיסה" כן הוא בשטמ"ק] והא חזינן בההוא מעשה דתוקע לחבירו באזנו בפרק שור שנגח ד' וה' שורים [ל"ו ע"ב] ברב טובי דעביד ביה מעשה וכן נמי בחנן בישא והנהו מע' בבבל הוו ודנו דין בשת, אלא ודאי מיירי בדתפס המבוייש מן המבייש יותר משיעור בשתו ובאו לב"ד לשום דמי הבשת ולהחזיר לו המותר, ש"מ דמהני תפיסה אפילו בדבר דלא חסריה ממונא.
[לשון הרי"ף (ל"ב ע"ב מדפיו) מירושלמי] לבעיטה אחת, סלע אחת משום בשת. לארכובה, שיכנו בארכובה שלו על גבו שלש סלעים לפי שגדולה בשת מחמת הארכובה מדחיפת יד ובעיטת הרגל. לסנוקרת, שהכה את חברו באוכף של חמור, וי"מ שמכה את חברו כלאחר יד על לחיו לפי שבשתו מרובה. המבייש את הזקן, שאינו יכול לראות שכהו עיניו וכבדה אזנו משמוע מחמת זקנתו, ורקק והגיע בו הרוק ולא הרגיש, אפ"ה חייב ליתן דמי בשתו דדינו כדין המבייש את הישן.
אימא לי גופא (דממונא) [דעובדא] היכי הוה, גופיה דעובדא דפנדא ודקופינא, גרגותא דבי תרי, בור מים מכונסין דעבידי להשקות את השדות ועבידי דמחסרי, ואי לא ישקה שדותיו היום לא יוכל להשקות עוד עד שירדו גשמים. אמר ליה למיחייה ק' פנדי ק' הכאות היה לו להכותו שהרי [גזל מימיו ועביד איניש דינא לנפשיה במקום דאיכא פסידיה. לא עביד] איניש דינא לנפשיה [כלומר אפי' דין] אמת לא יעשה לנפשו אלא ילך אצל ב"ד, במקום דאיכא פסידא אי אזיל לבי דינא דאדאזיל לבי דינא ואתי ודלי האי ולא ידעינן כמה דלי או שמא יפסקו המים ואין לו פרעון לזה שיבשו זרעיו ושוב אין להם תקון, היכא דאיכא פסידא כלומר במיזל לבי דינא דכ"ע מודו דעביד איניש דינא לנפשיה.
[לשון הרי"ף] דמי צער בלחוד הוא, לבד מדמי בושת, כלומר שהוא גדול יותר במקומות אחרים במשנת החובל [צ' ע"ב] ופעמים שאינו גדול כל כך, כמעשה דחנן באידך פירקין [ל"ז ע"א], והוא פלגא דזוזא, דאמרינן [ל"ו ע"ב] כל כסף האמור בתורה כסף צורי ושל דבריהם כסף מדינה, וכל כסף מדינה הוא שמיני מכסף האמור בתורה נמצא שבסלע מדינה הוא ששה [פשיטי] של כסף שהוא שמינית של סלע תורה שהוא ד' דינרין ואנן הכי ס"ל.
<h2>דף כח.</h2>
נשברה כדו ברשות הרבים, מפרש בגמרא דבתרתי פליגי ר' מאיר ור' יהודה, פליגי שהזיקה בשעת נפילה כגון שנתקל ברשות הרבים ונפלו המים על כלי בני אדם ר' מאיר מחייב דס"ל פושע הוא שלא היה לו ליכשל שהרי בן דעת הוא ור' יהודה פוטרו שהרי לא נתכון לכך ואנוס קרינא ביה, ופליגי לאחר נפילה שלקה בחרסיה שהפקיר ברשות הרבים ור' יהודה פוטרו כיון דאנוס הוא בנפילתה לא דמי לבור ולא מחייבינן ליה משום שהיה לו לסלק השברים מרשות הרבים והיינו דקתני תרתי במתני' הוחלק אחר במים דהיינו שעת נפילה ולקה בחרסית ר"ל לאחר נפילה. ר' יהודה אומר במתכון חייב, כלומר אם מתכון לזכות בחרסיה ואינו מעמידם משם חייב משום בור דס"ל בור שחייבה עליו תורה בשהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו קאמ' דכיון שלא הפקירן עליו מוטלת השמירה אם לא שמרה חייב בנזק שלם, ואפילו באדם כדפרי' לעיל שלא פטרן הכתוב אלא ממיתה אבל בנזקין מיחייב ושאין מתכוין כלומר לזכות בהן פטור כין דאנוס היה בשעת נפילה פטור, ולא דמי לחופר בור ברה"ר דהתם לא היה לו לחפור אבל זה אנוס היה ועל בני רשות הרבים לסלק ההזק מרשותם. ולא דמי נמי לכל המקלקלין ברה"ר שהזיקו [לקמן ל' ע"א] כגון גורפין מערותיהן לרה"ר שהזיקו בימות הגשמים שאע"פ שברשות (הרבים) [עושים] אם הזיקו חייבין לשלם, דהתם כיון שהוא גרם ההיזק בידים מיחייב לשלם, מה שאין כן בנשברה כדו שלא בכונה דאנוס הוא.
<h2>דף כח:</h2>
כולן מבורו למדנו [בין] (ש)אפקרינהו. וה"מ דפטרינן אדם לענין קטלא היכא דמת בו אדם דקרא במיתה משתעי דכתיב [שמות כ"א] והמת יהיה לו, אבל לענין נזקין אדם נמי חייב, כלומר בנזקי אדם חייב בעל הבור וקרא מכופר הוא דמעטיה. וכלים פטורין, על נזקי כלים פטור בעל הבור דשבירתן זו היא מיתתן, ובגדי משי וארגמן טינופן נמי זו היא מיתתן.
לא תימא נתקל באבן, שהניחה ברה"ר ונישף בה אדם עצמו וניזק בחבטתו על האבן הוא דמיחייב לפי שהגרמא וההיזק נעשה במעשה ידיו, אבל אם נתקל בקרקע עולם ונישף באבן שהניח פטור דמצי למימר ליה אם לא נכשלת במקום לא הוזקת במעשי ידי, אלא אפילו כה"ג נמי מיחייב דכיון דליכא לאשתלומי מהאי בעל הקרקע משתלם מבעל האבן כולו דהכי שמעינן ליה לר' נתן לקמן בשור שדחף את חברו לבור בפ' שור שנגח את הפרה [נ"ג ע"א], וגרמא נמי לא מיקרי דמצי למימר ליה אם לא היתה אבן שלך אם נפלתי קמתי, ונתקל באבן ונישף בקרקע חייב נמי דלא גרע משור ואדם שדחף את חברו לארץ והוזק דמיחייב דהיינו תולדה דרגל הזיקה בגופה דרך הלוכה.
נשברה כדו ולא סלקה ואח"כ נתקלו בה בני רשות הרבים, נפלה גמלו ומת ולא העמיד הנבלה ר' מאיר מחייב בהזיקן דס"ל נתקל פושע הוא ורבנן סברי אנוס הוא, [כ"ט ע"א] לפיכך פטור מדיני אדם שאפילו נתכון יכול לומר לא נתכונתי, וחייב בדיני שמים שהכל גלוי לפניו, אך אם לא נתכון כ"ש וכ"ש דפטור בדיני שמים. ומודים חכמים באבנו וסכינו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו אם בדרך נפילה הזיקו פשיטא דחייבין דהיינו תולדות אש, ואם לאחר נפילה והפקירן הינו בור כיון דנפלו ברוח מצויה פושע הוא שכל כך קרבן לסוף הגג שאפילו רוח מצויה יכולה לדחותם לארץ, ואם לא הפקירן נמי אליבא דהלכתא דהיינו סברת שמואל דאמר כל תקלה בור הוא בין אפקרינהו בין לא אפקרינהו דין בור ברשות הרבים יש בו. ומודה ר' מאיר לחכמים במעלה קנקנים וכו' ברוח שאינה מצויה דאנוס הוא, וכיון דאנוס הוא והפקיר החרסים אם הזיקו פטור מלשלם לא מחייבינן ליה שהיה לו להעמידם, והאי דנקט קנקנים ולא נקט אבנו וסכינו לפי שאין דרך אבנו וסכינו ומשאו להפקירם אם נפלו מראש הגג לפי שאינם נשברים, אבל קנקנים כשנופלים מראש הגג הם נשברים ודרך בני העולם להפקיר החרסים.
<h2>דף כט.</h2>
ואמר אביי בתרתי פליגי, במתני', פליגי כשהזיק הכד בשעת נפילה ופליגי כשהוזקו בחרסיה לאחר נפילה, (ב)נתקל פושע הוא [והרי הוא אדם שהזיק וחייב] בנזק שלם ורבנן סברי נתקל לאו פושע הוא אלא אנוס הוא ופטור לגמרי. במפקיר נזקיו כגון זה דמסתמא מפקיר הוא לחרסין, ר' מאיר סבר מפקיר נזקיו חייב דבור שחייבה עליו תורה בבור ברה"ר דהפקר הוא חייביה, ור' יהודה סבר פטור כיון דאנוס הוא בשעת נפילה אין זה בור שחייבה עליו תורה שהרי זה לא פשע בחרסיה ואם נתכון לזכות בחרסיה חייב דהיינו אבנו סכינו ומשאו שהניחם ברה"ר והזיקו, וזה פירוש מילתיה דר' יהודה במתני' במתכון חייב במתכון לזכות בחרסיה כיון שאינו מפקירן היה לו לסלקן מרה"ר, וכשאינו מתכון לזכות בהן פטור כדפר' ואזיל בהלכות הרי"ף ז"ל.
נתקל פושע הוא, מי שיכשל ברה"ר שאין בה מכשולים או שהוטחה בכותל אין לך פשיעה גדולה מזו דאיבעי ליה עיוני ומיזל כדי שלא יפסיד ממונו שנושא על כתפו דאע"ג דאמרינן דאין דרך בני אדם להתבונן בדרכים ה"מ לענין שלומי לאחרים אם שבר חבית העומד באמצע הדרך ואין נושא אותו דבר אבל כיון שהוא נושא משוי על כתפו איבעי לעיוני שלא יפסיד ממונו, על כן יש לו לשלם מי שהזיק בשעת נפילתו ולאחר נפילתו דכחופר בור ברה"ר דמי, ורבנן סברי אנוס בכל ענין דאין דרך בני אדם להתבונן בדרכים.
<h2>דף כט:</h2>
ומפקיר נזקיו דעלמא בדלא אניס חד אמר פטור, לא קשיא עליה הא דתניא לעיל ומודים חכמים לר' מאיר באבנו וסכינו שנפלו ברוח מצויה והזיקו חייב דמצי לתרץ הא דתני אם הזיקו לאו לאחר נפילה אלא בשעת נפילה ותולדות אש הם דכוח אחר מעורב בהם.
<h2>דף ל.</h2>
השופך את המים לרשות הרבים וכו', בגמ' מוקים לה בימות הגשמים שנתן לו רשות לשפכם ברה"ר שאין דרך בני רה"ר קפדים בטיט, וקמ"ל מתני' דאע"פ שברשות עשה מחייב לשלם, אבל בימות החמה לא איצטריך דהא תנא ליה נשברה כדו וכ"ש שופך בכונה דמיחייב לשלם נזק שלם.
והגודר גדרו בקוצים, מפרש בגמרא שהפריחן והוציאן לרה"ר ראשיהן הרבה ולא קשר כמנהג והזיקו לבני הרבים מחייב לשלם נזק שלם דכחופר בור ברשות הרבים הן, ואפילו הפקירן שהרי לגדר צריכין הן מיחייב שהרי לא היה לו להוציאן כל כך לרשות הרבים, אבל אם לא הפריח ראשי הקוצים אלא צמצמן וקשרן היטב ואינן בולטין לחוץ במקום אחר ממקום אחר אם הזיקו פטור דהא ברשות עבד בתוך שלו והניזק שנה שקירב עצמו לכותל ואין דרך בני אדם להתחכך בכתלים. וגדר שנפל לרשות הרבים והזיק, כלומר אם הזיק בשעת נפילה מיירי, שנתנו לו ב"ד זמן לסתרו והעביר המועד ולא סתרו ונפל מאיליו והזיק, ומ"ה מיחייב שאם לא עבר הזמן ונפל תוך זמן מפטר דאנוס הוא, והכי אמרינן בפ"ק [ו' ע"ב] ואי מיירי מתני' שהזיק לאחר נפילה מחייבינן ליה משום שהיה לסלק הזיקו מרשות הרבים כיון שלא הפקירן כדתנן לעיל [כ"ח ע"א] שאפילו ר' יהודה מודה בהא, דתנן ר' יהודה אומר במתכוין חייב ומפרשי' במתכוין לזכות בחרסיה, וכל הקודם בהן זכה אם לא רצה לסלקם במצות ב"ד שהפקירן ב"ד לכל מי שירצה שיסלקם משם, ולא דמי האי כל הקודם דהכא [להא] דתבנו וקשו דהתם מיד הוי הפקר כיון דאתי לכלל שבח כדי שלא יהא רגיל בכך וקנסו גופו משום שבחו, אבל באבני גדר שנפלו לרה"ר אין לקנסו אלא אחר שעבר מצות ב"ד.
לא שאנו [דגודר בקוצים] חייב אלא במפריח ראשי קוצותיהן לרה"ר דהוה ליה ממונו שהזיק שהרי לא הפקירן והפריחן למקום מהלך בני אדם. אבל מצמצם פטור, לפי שאין דרכן של בני אדם להתחכך בכותלים וזה שנתחכך בו והוזק משונה הוא ומצי אמר ליה תורך ברשותי מאי בעי.
המצניע את הקוץ ואת הזכוכית, כלומר הצניע קוצותיו וזכוכיותיו בחור של כותל רעוע של חברו שעומד ליסתר ובא בעל הכותל וסתרו ונפלו הקוצים ברה"ר והזיקו חייב מי שהצניעם שם דהוה ליה לאסוקי אדעתיה דילמא סתר בעל הכותל את כותלו (והזיקו) [ויזיקו] לבני הרבים, אבל בעל הכותל פטור שלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה [שיצניעו שם קוצים ושברי זכוכית] דהא רעוע הוה שאם הצניעם בכותל [בריא ובאה רוח גדולה והפילה פטור המצניע] דמאי הוה ליה למעבד הרי כסה אותם כראוי וכתוב [שמות כ"א] ולא יכסנו הא אם כסהו כראוי פטור, ואם היה כותל בריא נמי ולא נפל אלא שנמלך בעל הכותל וסתרה לבנות בה בנין [אחר] פטור המצניע דמאי הוה ליה למעבד ומיחייב בעל הכותל דהוה ליה לאסוקי אדעתיה דילמא יש בחורי הכותל שברי זכוכית שכן דרך בני רשות הרבים להצניעם שם כשמוצאים אותם ברה"ר.
והזיקו חייב בעל הקוצים דהוה ליה לאסוקי אדעתיה שכותל זה עומד ליסתר כדמפרש ואזיל בכותל רעוע מיירי אבל בכותל בריא פטור המצניע וחייב בעל הכותל, פטור המצניע שהרי כסהו כראוי דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה שמא ימלך בעל הכותל ויסתרנו כדי שיבנהו ביתו בענין אחר וחייב בעל הכותל דהוה ליה לאצנועינהו, והוא נקרא מגלה בור שחפרו בחצרו וכסהו כראוי שחייב המגלה אותו.
זאת אומרת וכו', מדקתני דחייב בעל הקוצים כשהצניעם בכותל רעוע כיון שהכיסוי אינו כסוי של קבע נוכל ללמוד מזה אם חפר ראובן בור וכסהו בכלי של חברו חייב בעל הבור דלא כסהו כראוי קרינא ביה כיון שאין הכסוי של קביעות לא אמרינן הרי יכול ראובן לומר לא הודיעני כשנטל' כלי שלו הרי היה יודע שזה הבור שלי היה שאם הודיעני הייתי מכסה אותו, וכיון שלא הודיעני נמצא שהוא נקרא בעל תקלה קמ"ל רבינא דלא נסתלקה נטירו' מראובן בעל הבור עד שיכסנו בכלי של עצמו.
חסידים הראשונים לא היו רוצים להצניע אפילו בכותל בריא שהיו חוששין שמא ימלכו הבעלים ויסתירום אלא תחת הקרקע ג' טפחים כדי שלא יגלה אותם המחרישה, אבל בבית לא היו רוצים להצניעם לפי שדרך בעלי בתים לחפור בהן בורות שיחין ומערות מה שאין כן בשדות. בדגלת, חדקל.
מילי דנזיקין, כחסידים אלו שהיו חוששין אפילו בדבר שאינו רגיל כדי שיתרחקו מהיזק הבריות. מילי דאבות, אבות דר' נתן שהן פרקי דחסידים. מילי דברכות שיהא זריז בתפלה כותיקין וכחסידים הראשונים שהיו שוהין שעה אחת ומתפללים, ובפחות משלש אלה לא יוכל להיות חסיד שיקיים מילי דנזקין שישמור מהיזק את חברו בכונה ושלא בכונה, ושיקיים מילי (דברכות) דאבות שיהא ותרן בממונו שיאמר שלי שלך ושלך שלך, ושיקיים מילי דברכות שיתפלל בכונה שלמה.
המוציא תבנו וקשו וכו', כלומר שהוציאן שם כדי שיהיו נשופין ונדוקין היטב שיהיו ראויין לזבל בהן שדותיו ושלא ברשות ב"ד עשה, שאע"פ ששנינו בשעת הוצאת זבלים אדם מוציא זבלו לרה"ר שע"מ כן הנחיל יהושע את הארץ, אינו דומה תבן וקש לזבל דהתם בזבל שנתרקב באשפה שבחצרו ובמעט זמן שיוציאם ברה"ר יהיה נדוק היטב גם באותו הזמן שמתעכב ברשות הרבים רגלי בני אדם ובהמה נשקעי' בהם מחמת שנרקבו ואין מחל[י]קין האדם, אבל תבן וקש שלא נרקבו כלל אין רגלי העוברים נשקעין בהם אלא מחליקין אותם ונופלין בהן ונזוקין, וכיון שלא ברשות עשו קתני סופא כל הקודם בהם זכה. ומשום סופא נקט נמי תבנו וקשו דדוקא אלו אם הזיקו חייבין לשלם אבל זבל הנרקב שמותר להוציא[ו ברשות ב"ד אם הזיקו חייב לשלם ודוקא שבחן אבל גופן לא קנסו כלומר שאם היה שוה גופן כ' דינר בשעת הוצאתן לרה"ר ושבחן י' דינרין] (ו)לא הפקירו ב"ד אלא השבח לבדו ויחזיר הזוכה בהן (ל') [כ'] דינר לבעלים שהוציאו שם ואתא רבן גמליאל לאיפלוגי דאפילו בגופן כל הקודם בהן זכה ופליג נמי ר"ג דשמעיה לתנא קמא דהוה ר' יהודה דזבלו שניתן לו רשות להוציאו לא מיחייב לשלם אם הזיקו כיון שברשות ב"ד נעשה, ור"ג סבירא ליה לאו דוקא שכל המקלקלין וכו' בין שעשאו שלא ברשות כגון תבנו וקשו, אי נמי זבלו שלא בהוצאת (בעלים) [זבלים] בין כל דבר אם הזיק חייב לשלם, והל' כר"ג והכי אוקימנא בסוף ב"מ [קי"ח ע"ב] לר' יהודה ולר' שמעון ורשב"ג בשיטה דכולהו סבירא להו דכל שנתנו לו חכמים רשות אם הזיק פטור מלשלם וכל כי האי גוונא קיימל"ן דאין הילכ' כחד מינייהו.
ההופך את הגלל, גלל הוא רעי של בהמה בלשון המקרא [יחזקאל ד'] צפיעי בקר, ומי (שמוציא) [שמוצאו] ברשות הרבים והופכו ממקום למקום זכה בו, ואם אחר שזכה בו הזיק בני הרבים חייב לשלם, אבל כל הקודם בהם זכה לא קתני דכיון שהוא דבר שאינו משביח ברשות הרבים דמושבח ועומד הוא ליכא למקנסיה דמילתא דלא שכיחא היא שיניחנו ברשות הרבים אחר שזכה בו כיון שאינו משביח שם.
לימא מתני' (דמפקיר) [דמקפיד] על המוציא תבנו וקשו לרשות הרבים שאם הזיקו חייב לשלם דלא כר' יהודה, דהא קאמר איהו שע"מ כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ, כלומר שלא יהו (מפקידין) [מקפידין] על כך, בשעת הוצאת זבלים אדם מוציא זבלו, כלומר תבנו וקשו שנתרקב באשפה שלו שיש לו בחצרו ימים רבים אלא שלא נידוק היטב שיהיה ראוי לזרוע בו עד שידרסוהו רבים, ובשלשים יום סגי ומשם יוליכנו לשדותיו ושעת הוצאת זבלים ידוע לעובדי האדמה וכל כי ה"ג אלא הרי הלכתא שאע"פ שברשות אם הזיק חייב לשלם.
כל אלו שאמרו פותקין, וקחשיב ואזיל להו, ואלו הן הפותקין ביבותיהן וגורפין מערותיהן, כלומר כל אלו שאמרו חכמים שיש להם רשות לקלקל ולהשליך נזקיהן לרה"ר, ואלו הן פותקין ביבותיהן פותקין צינוריהם המקלחים מים ששופכין בחצרו לרה"ר וגורפין מערותיהן ומשליכין הטיט שבתוכן לרשות הרבים, בימות החמה אין להם רשות מפני שהרחוב נאה והוא מקלקלו אבל בימות הגשמים שהרחובות מלוכלכות יש להם רשות ואעפ"כ אם הזיקו חייבין.
<h2>דף לא.</h2>
שני קדרין שהיו מהלכין זה אחר זה, הראשון חייב בנזקו של שני לא מיבעיא אליבא דר' מאיר דסבירא ליה נתקל פושע הוא דמיחייב בשנשברה כדו דמיחייב נמי בנזקי שני, אלא אפילו לרבנן דסבירי להו בנתקל אנוס הוא מחייבנ' ליה בנזקי שני, אלא מיבעיא אם הוזק בגופו של ראשון דמיחייב דהא עצמו לא מפקיר ליה, והיכא דנתכוון לזכות בחרסיה הא סבירא לר' יהודה דמיחייב או שהוזק בממונו ובלבד שיהיה כונתו לזכות בו, וכל הני מילי דמיחייב ראשון בנזקי שני והוא שהיה לו שהות לראשון לעמוד ולא עמד, שאם לא היה לו שהות לעמוד אנוס הוי, ואע"ג דלא מיפקר לא עצמו ולא ממונו מיפטר, דלא מחייבינן ליה משום היה לו להזהיר, כלומר לזעוק לאחרון עמוד במקומך ולא תקרב הלום דכל כך היה מטורף דעת ובהול שלא הודיעו.
בשהיה לו לעמוד ולא עמד, בהכי מתוקמא מתני' ששהה כדי עמידה ולא עמד, ונקרא פושע ומזיק בידים.
הקדרים, עושי כלי חרס. הזגגין, עושי כלי זכוכית ולפי שהוא מקשקש בזוג שיש בו ענבל נקראו על שם זה.
ראשון חייב בנזקו של שני כדמפרש ואזיל לקמן בין כי איתזק מגופו של ראשון בין כי איתזק מממונו של ראשון גוף מגוף א"נ גוף מממון, דאע"ג דכל תקלה בור הוא לשמואל אפ"ה מיחייב בנזקי כלים דכי פטרי' אדם [בבור ה"מ לענין] קטלא אבל בנזקין חייב, ושני חייב בנזקי שלישי כי איתזק מגופו של שני גוף מגוף דהוה ליה בור אע"ג דאנוס הוה בנפילתו חשבינן ליה בור משום שהיה לו לעמוד ולא עמד אבל לא גוף שלישי מממון שני דאע"ג דממונו דשני הוי בור וגוף מבור חיובי מיחייבא [בנזקי'] אבל (הכי) [הכא] מיפטר דא"ל האי כריא לא אנא כריתיה, כלומר דאנוס הוא והכל גרמא דראשון, ודוקא בנתקל פושע הוא כר' מאיר ס"ל וכשמואל דכל תקלה בור הוא אמרה לשמעתיה, ויכול לומר כשהוזק גוף שלישי מממונו דשני האי כריא לאו אנא כריתיה, וכן הדין לרביעי וחמישי דגוף לגוף מיחייב משום שהיה לו לעמוד ולא עמד אבל כאן גוף מממונו דאנוס הוא דהאי בירא לאו אנא כריתיה.
ואם מחמת ראשון נפלו כולן כדמפרש ואזיל דשדי כשלדא, כנבלה המושלכת במעבר הדרך ברחבו וממלאה כל הדרך. שלדא נבלה כדאמרינן בעלמא [מו"ק כ"ה ע"א] שלדו קיימת. א"נ כחוטרא דסמיותא כמקל של סומים שמגשש בו הסומא ופעמים שהוא מושיטו לרוחב ומגשש, וכן זה נפל לרוחב הדרך ונתקל עליו אחד מכנגד ראשו ואחד מכנגד מרגלותיו, ראשון חייב בנזקי כולן גוף מגוף או גוף מממון כדפרי' ואם הזהירו זה את זה פטורין המזיקין שהרי הודיעום ועל הניזק להרחיק את עצמו מרעתו, וכולן חייבין על נזקי גופן וכו' כמו שפי' רבא נזקי גופן של ניזוקין דהיינו לבד מראשון דחייבין כשהוזק גוף מגוף אבל לא גוף מממון דא"ל האי בירא לאו אנא כריתיה.
<h2>דף לא:</h2>
זה בא בחביתו וזה בא בקורתו, כלומר ופגעו זה את זה ונשברה חבית בקורה פטור בעל קורה, דכיון דלשניהם רשות לילך שם על הניזק להרחיק את עצמו שהרי היה יכול למלט עצמו שיורידנה מעל כתיפו, שאע"פ שלא היה יכול לפנות לאחד מצדי רשות הרבים שהרי היתה הקורה מחזקת כל רוחב רשות הרבים אפילו הכי פשע הוא בעצמו שלא הורידה לארץ, וכל שכן אם לא היתה קורה הולכת לרוחב הדרך (שלא) [אלא] לאורך רשות הרבים דמיפטר בעל הקורה שהרי פשע בעצמו בעל החבית.
היה בעל קורה ראשון וכו', והקורה היתה מחזקת כל רוחב רה"ר, נשברה חבית בקורה פטור דמצי למימר ליה לא היה לך [כל כך למהר פעמיך שהרי אני לא] שניתי ממהלכי והיה לך לילך בנחת, ואם עמד, אם בעל [החבית לא מיהר] פעמיו רק בעל קורה נתעכב במקומו [ליפוש] או נתעכב יותר מדאי ובעל החבית לא נזהר מזה כדאמ' [כ"ז ע"ב] שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים מה שיוצא ממנהג העולם בעל קורה חייב לשלם, ואם אמר לו לבעל החבית עמוד פטור דכיון דהודיעו למה לא נשמר ממנו וה"ה דהוה מצי למיתני במשנת שני קדרין, ואם אמר לו ראשון לשני פטור שאע"פ שלא היה לו שהות לעמוד ולזקוף מן הארץ עד שבא השני ונתקל בו אין אנו מחייבין אותו משום שהיה לו להזהיר ולא הזהיר כדפרישית לעיל, אבל אם הזהיר אע"פ שהיה לו לעמוד ולזקוף ולא עשה מפטר מהיזיקו של שני שהוא פשע בעצמו.
<h2>דף לב.</h2>
היה בעל חבית ראשון חייב שלא היה לו למהר פעמיו כל כך שיפגע בחבית, ואם עמד בעל החבית במקומו אצל בעל הקורה ולא שנה ממהלכו הראשון פטור שהוא פשע בעצמו שלא הודיעו שהוא צריך להתעכב שם, אם הודיעו ולא רצה לעמוד חייב בעל הקורה שהיה לו להסיר קורתו בארץ וינפש גם הוא עם חברו או שיחזיר הקורה לאורך רשות הרבים או שימתין אותו במקומו והקורה על כתפו כיון שלזה בעל החבית שהוא ראשון יש לו להלך ברשות הרבים כמוהו כיון שהקדימו ימתין אותו.
וכן הדין בזה בא בנרו וזה בפשתנו, שהם שני דברים המזיקין זה את זה דינם שוה כדין הנזכר מתחלה זה בא בחביתו וזה בקורתו עד סוף משנה זו.
שנים שהיו מהלכין, מקשי בגמרא למה לי למיתני או שניהם רצין השתא אחד רץ ואחד מהלך דרץ שנה מהלך לא שנה אמרת פטור שניהם רצין מיבעיא, ומוקים לה בגמרא בחסורא מיחסרא והכי קתני אחד רץ ואחד מהלך בערב שבת או שניהם רצין בחול, וה"פ אע"פ דמי שהוא רץ ברשות הרבים נראה משונה שאין דרך לרוץ ואם פגע והזיק רץ במהלך דינא הוא שיהא חייב לשלם כוליה נזק דאדם מועד לעולם, אבל כיון שהוא ערב שבת שאדם טריד לקנות צרכי שבת או לקנות שמן לנר של שבת דרך הוא למי שהוא בן ברית [לרוץ] על כן אם הזיקו זה את זה מיפטר שהרי יש לו רשות (להלך) [לרוץ] בדרך ועל הניזק היה להרחיק את עצמו, אבל בחול דוקא בששניהם רצין דשניהם משונין הוא דמיפטר המזיק שהרי לא שנה המזיק יותר מן הניזק ועל הניזק היה לו להרחיק את עצמו שלא יזיקוהו, אבל אחד רץ ואחד מהלך אם הוזק רק המהלך משלם נזק שלם ומשמע שאם אמר לו (תן) [רץ] למהלך נטה לך על ימינך או [על שמאלך ולא שמע אליו דמפטר כמו ששנינו] במשנה ראשונה לזו ואם אמר לו [לבעל חבית עמוד ולא עמד פטור] וכן הדין אם היה אחד רץ אחר חבירו כדין בעל חבית וקורה.
רץ חייב, כלומר אם הזיק הרץ במהלך ופגע בו חייב מפני שהוא משנה דלא איבעי ליה [לרוץ] ברה"ר ואותו המהלך בנחת לא הרגיש בו עד שפגע בו, אבל מהלך ברץ פטור דכל המשנה ובא אחר ושנה בו פטור כ"ש זה שלא שנה בו פטור, ובע"ש בין השמשות שיוצא מעוטף לקראת שבת מלכתא ואומר בואי כלה בואי כלה, הכי מפרש בגמרא משום דנקט בין השמשות ובבין השמשות אין דרך בן ברית להיות עסוק בצרכי שבת שכל ישראל זריזין הן במצות.
<h2>דף לב:</h2>
המבקע עצים וכו', כלומר ברשותו סמוך לרשות חברו והזיק חייב דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה דילמא ישמט הברזל מן העץ או חתיכה מן העץ המתבקע ויזיק לבני רשות הרבים המצויין שם, ולא תימא בכה"ג הוא דמיחייב משום דשכיחי רבים סביבו, אלא אע"פ שהתחיל ברשות הרבים לבקע והזיק ברשות היחיד של אחרים חייב אע"ג דלא שכיחי כל כך בני אדם ברשות היחיד, ולא תימא דין הוא דליחייב בהני תרתי דבכל חד וחד איכא טעמא להאשימו בראשון שהרי היו רבים מצויין שם אצלו ובשני שהתחיל שלא ברשות שהרי ברשות הרבים לא היה לו לבקע, אלא אפילו התחיל לבקע ברשותו והזיק בחצר אחרת מיחייב, שלא היה לו לבקע כל כך סמוך לחצר חברו, וכולה דמתני' לא זו אף זו קתני.
לחנותו של נגר אומן מכלי עץ נתזה בקעת חתכה אחת מן העץ המתבקע ומת פטור [דמצי א"ל מאי בעית ברשותי, כלומר איך נכנסת לביתי שלא הודעתני שאם הודעתני הייתי נזהר ממך] אע"פ שנכנסת שלא ברשותי. [ואם נכנס ברשות] ואמ' לו אחר כן שיצא וימתין בשער ועכשו הוא סבור שכבר יצא אפ"ה חייב דאבעי ליה לעיוני אם יצא אם לאו וקרוב למזיד קרינא ביה ומת פטור מגלות וחייב בד' דברים אם לא המיתו, דכל קרוב למזיד חייב בד' דברים כדאמ' בפ' כיצד הרגל [כ"ו ע"ב]. מתני ארישא, האי מילתא דר' יוסי בר חנינא דמפליג בין גלות לד' דברים ארישא שלא ברשות חייב בד' דברים אע"פ שנכנס שלא ברשות איבעי ליה עיוני ופטור מגלות אם המיתו דהא לאו שוגג גמור הוא ונוטה לאנוס. מאן דמתני אסיפא דפטור מגלות אע"פ שנראה לעין דמיחייב בגלות שהרי ברשות נכנס והיה יודעו שם מתחלה וכיון שצוה עליו שיצא מרשותו דין הוא שיראה שוגג ויתחייב גלות אפ"ה קרית ליה קרוב למזיד, כ"ש ארישא שלא ברשות ב"ד דדין הוא שיפטר מגלות דאנוס הוא. ומאן דמתני ארישא דפטור מגלות, דוקא ארישא דאנוס הוא אבל אסופא שנכנס ברשות חייב לגלות כדין שוגג ולא קרינא ביה קרוב למזיד ויהיה פטור נמי מד' דברים.
זה לרשותו נכנס, ס"א לדעתו נכנס וענינו אחד לרשותו שנכנס לדעתו כשהוא רוצה ואינו צריך ליטול רשות מחברו א[פילו הכי ג]ולה דאיבעי ליה אסוקי אדעתיה ולעיוני כ"ש זה שנכנס לרשות חברו דאיבעי ליה עיוני שלא יזיק.
<h2>דף לג.</h2>
פרט לממציא את עצמו, אחר שיצאת אבן מידו, פטור מגלות דאנוס הוא וחייב בד' דברים, אפ"ה מחייב בד' דברים שלא היה לו להשליך לרשות הרבים אבנים. מאן דמתני ליה דחייב בארבעה דברים בממציא את עצמו כ"ש בתרתי קמייתא שהרי היו שם הנזקין בשעה שהיה מכה בפטיש [ומאן דמתני לה אקמייתא] אבל הך בממציא את עצמו פטור לגמרי [דאנוס] הוא כיון שלא היה שם אדם כשהשליך האבן, ויש שמגיהין בהלכות והלכתא חייב בנזקין ופטור מד' דברים דלא גרע מדאמ' רבה [לעיל כ"ו ע"ב] היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה מעולם דלענין נזקין חייב.
שני שורים תמין שחבלו זה בזה משלמין במותר חצי נזק, כלומר שאם זה הזיקו חברו נזק ק' דינרין וזה הזיקו נזק נ' דינרין ילכו הנ' כנגד הנ' שהזיקו חברו ועל הנ' האחרים שהזיקו יותר משלם לו חצי נזק דהיינו כ"ה דינרין, ואם היו שניהם מועדין משלמין נזק שלם וישלם כל הנ' דינרין הנותרין שהזיקו יותר. אחד תם ואחד מועד, אם המועד הזיקו ק' דינ' והתם לא הזיקו אלא נ' דינרין משלם במותר נזק שלם, כלומר מן הק' דינרין שחייב לו המועד נסלק מהם כ"ה דינרין שחייב לו התם דהיינו חצי נזק והמועד ישלם לו כל ע"ה דינרים הנותרים משום נזק שלם, אבל אם הזיקו התם ק"נ דינרים והמועד לא הזיקו אלא נ' דינרים מן הע"ה דינרין שחייב התם למועד בשביל חצי נזק נסלק מהם נ' דינרין שחייב לו המועד ולא ישלם לו התם אלא כ"ה דינרין השלמת חצי נזק.
[לשון הרי"ף מתוספתא פ"ג ה"ד] הכחישו חמשים זוז וראוי שישלם לו כ"ה דינרין בחצי נזקו והשני הכחישו שלשה של זהב דהיינו ע"ה דינ' שהזהוב שוה כ"ה דינ' וראוי לשלם לו ל"ז דינ' וחצי יצא כ"ה כנגד כ"ה וישלם לו שנים עשר דינרין וחצי היתרים.
וכן שני אנשים שחבלו זה בזה, והאחד הזיקו את חברו יותר משלמין במותר נזק שלם, לפי ששניהם מועדים. ואדם בשור מועד או שור מועד באדם משלמין במותר נזק שלם, שהרי הני נמי מועדין שניהם, אבל אדם שחבל שור תם או שור תם שהזיק אדם, אם האדם הזיקו יותר לשור תם משלם במותר נזק שלם כדין שור מועד שהזיק שור תם, ואם שור תם חבל באדם והזיקו יותר גדול משלם במותר חצי נזק כדין תם במועד דרבנן סברי כדין שור בשור דתם משלם חצי נזק ומועד נזק שלם כן דין שור שהזיק את האדם דכתיב [שמות כ"א] או בן יגח או בת יגח כמשפט הזה יעשה לו ובודאי האי קרא לנזקין אתא חדא דהא לא כתיב בהו והמיתו ועוד לקטלא לא איצטריך דמה לי גדולים מה לי קטנים הרי הם בכלל נפש אדם מות יומת, אלא ודאי לנזקין אתא והאי כמשפט הזה ר"ל כי היכי דמשוינן חילוק בין שור תם שהמית את האדם ובין שור מועד [שהמית את האדם דמועד משלם כופר ותם לא] משלם כופר ג"כ בנזקין שהזיק שור את האדם [תם משלם חצי נזק ומועד משלם] נזק שלם וזהו משפט שור בשור דלפוטרו לגמרי אי איפשר [כלומר שנאמר כי היכי דשור תם] שהמית את האדם פטור מכופר ג"כ שור תם שהזיק את האדם יפטר מכלום הא לא אפ' דלא גרע אדם ניזק משור ניזק אלא ודאי ה"ק דתם משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם. ר' עקיבא אומר כי היכי דמועד באדם שמשלם במותר נזק שלם תם הכי נמי, תם שהזיק באדם משלם במותר נזק שלם הואיל ועבד כל כי האי פריצותא יתירא שחבל את האדם משלם במותר נזק שלם אע"פ שהוא תם, דר' עקיבא דריש האי הזה דכתיב כמשפט הזה כתחתון ולא כעליון, כלומר כמשפט התחתון של פרשה שעוסקת במועד דכתיב לעיל מיניה ואם שור נגח הוא מתמול שלשום וסמיך ליה או בן יגח וכו', ר"ל כך יעשה לו בנזקין אפילו בשור תם שחבל באדם דלמועד לא איצטריך דפשיטא דנזק שלם משלם דלא גרע משור ניזק, ובגמ' מוכחי' שלא חייב ר' עקיבא נזק שלם אלא היכא ששוה השור שיעור הנזק אבל אם אינו שוה לא משלם אלא כשויו דמוכחי' בגמרא דלא משלם מן העליה אלא מגופו אע"ג דחשבינן ליה כמועד לענין נזקי אדם.
שור שוה מנה שנגח שור שוה מאתים ואין הנבלה יפה כלום נמצא שהזיקו מאתים ואין לו לשלם אלא חצי נזק דהיינו מנה מ"ה נוטל את השור שהוא שוה מנה, ובגמ' דייק מדקאמר נוטל את השור דמשמע בלא רשות ב"ד ולא קאמר יושם את השור דהוה משמע יושם את השור בב"ד משמיה דר' עקיבא קתני לה דס"ל יוחלט השור כלומר לניזק ואם מכרו ניזק מכור שהרי יש בו בגוף השור זכיה גמורה כפי מה שמגיע לחצי נזקו, אבל אליבא דר' ישמעאל דפליג בהדי ר' עקיבא דאמר יושם השור בב"ד אם מכרו ניזק אינו מכור שהרי אין לו בגוף השור שום זכיה בעולם אלא כפי מה ששוה השור חייב המזיק לשלם לו מביתו כסף או מיטב והיינו דאיכא אליבא דר' ישמעאל בין תם למועד שהמועד אע"פ שאינו שוה אלא דינר והזיקו מנה ישלם לו מעדית נכסיו, אבל בשור תם אם אינו שוה אלא דינר לא ישלם לו מעדית נכסיו אלא דינר אבל בגוף השור אין לו שום זכות ויכול לסלקו במעות.
<h2>דף לד.</h2>
שור שוה מאתים וכו', והוא תם ואין הנבלה יפה כלום ונמצא שהזיקו מאתים וחייב לשלם לו מנה דזה הוא חצי נזק, א"ר מאיר וכו' אמר לו ר' (עקי') [יהודה], מ"מ כך הלכה כלומר כן הלכה כמו שאמרת כשיארע מעשה כזה לידנו אבל הכתוב לא דבר בזה הענין דנהי דקימת ומכרו את השור החי וחצו את כספו אבל לא קיימת וגם את המת יחצון שהרי אין הנבלה יפה כלום, אלא עיקר הפסוק לא דבר אלא בכה"ג שהנבלה יפה נ' זוז נמצא שלא הזיקו [אלא מאה וחמישים דינ' ו]חצי נזק הוי ע"ה דינרין [וחולקין חצי] (ש)החי שהוא מנה וחצי המת שהוא כ"ה דינרין וא"ת נמצא שהוא משתלם ממת שהפסיד יותר מחצי נזק כ"ה די', הא לא קשה דאותן נ' דינרים שהיא שוה הנבלה אינו נקרא תשלומין שהרי לא ניזק היה כשהזיקו השור בראשונה נמצא שלא הזיקו אלא ק"נ דינרין וחצי נזקו הוי ע"ה. וא"ת א"כ מה מועיל כשחולקין החי וחולקין המת נאמר שיקח הניזק נבלתו ויזכה בה כמה שהיא שוה חמשים ולא יקח הניזק מן השור החי שהוא שוה מאתים אלא יותר מעט משלישיתו דהיינו ע"ה דינרין, מתר' בגמ' דנפ"מ להיכא דשבחה הנבלה בין מיתה להעמדה בדין עוד נ' דינרין דכיון שזיכה לו רחמנא למזיק שחולק הנבלה אם נשבחה שקיל נמי בשבחה, ואע"פ שאם נפחתה בין מיתה להעמדה בדין לד"ה כל הפחת לניזק הוי כדחזינן והמת יהיה לו ואין למזיק חלק בו אבל בשבח שנשבחה חולק נמי בשבחה וחס רחמנא עליה דמזיק כי היכי דחס עליה שאינו משלם אלא חצי נזק משום דאכתי לא איעד תוריה ור' מאיר פליג עליה בבריתא שאינו נוטל המזיק חלק בנבלה כלל אלא הניזק נוטל הנבלה בחמשים ומן החי שהוא שוה מאתים יטול ממנו ע"ה שהוא חצי נזקו וכי היכי שאם פחתה נבלה לניזק הוי ולא למזיק כמו כן נמי אם השביחה לניזק השביחה ולא למזיק ומקרא דכתיב וגם את המת יחצון מוקים ליה ר' מאיר לפחת שפחתתו מיתה, מחצין בחי כלומר שמין כמה הזיקו המיתה והפחיתו מדמיו כגון זה שהיה שוה מאתים ועכשיו הנבלה אינה שוה אלא נ' נמצא שהפחיתו ק"נ דינרין ומשלם לו מחציתו דהיינו ע"ה דינרין אבל בשבח נבילה אין לו חלק למזיק כלל לא לפחיתא ולא לשבחא.
מיכדי בין לר' מאיר בין לר' יהודה היכא דנבלה שויא חמשים האי קכ"ה קא שקיל והאי קכ"ה קא שקיל, דהא לר' מאיר גופיה שקיל ניזק נ' דנבילה וע"ה מן החי דהיינו חצי הפחת שפחתו מיתה והוה להו קכ"ה. ואסיקנא שבח נבלה איכא ביניהו, כלומר אם השביחה הנבלה בין מיתה להעמדה בדין עשרים דינר, דלר' מאיר דס"ל דלא שקיל המזיק מדמי המת כלום אלא כוליה לניזק אם השביחה לעצמו של ניזק השביחה, ולר' יהודה דס"ל שחולקין ביניהם דמי המת אם השביחה לשניהם השביחה ושקיל נמי מזיק בשבחה, ואע"ג שאם פחתה הנבלה משעת מיתה להעמדה בדין אליבא דדברי הכל לניזק הוי הפחת כוליה אבל בשבחא חס רחמנא עליה דמזיק דשקיל נמי בשבחא דנפ"ל לר' יהודה מוגם את המת יחצון.
<h2>דף לד:</h2>
יש שחייב על מעשה שורו כדמפרש ואזיל, שורו שבייש פטור כדקיי"ל [לעיל כ"ו ע"א] איש בעמיתו ולא שור בעמיתו וה"ה לצער ורפוי ושבת אלא להודיענו דהוא דומיא דשורו מה שורו שלא נתכון אלא להזיק [אף איהו נמי שלא נתכוין אלא להזיק] ולא לבייש ואפ"ה מיחייב משום בושת כיון שנתכון להזיק. שור שסימא את עין עבדו פטור כלומר לא יצא לחירות דהא כתיב [שמות כ"א] עבדו הוא שסימא חייב, כלומר יצא לחירות. שורו שחבל וכו', באביו ובאמו של בעל השור מיחייב לשלם נזק בעל השור שהרי ליכא חיוב מיתה גביה משום מעשה שורו וליכא רשעה אחת, הוא שחבל באביו ובאמו פטור מממון דקם ליה בדרבה מיניה וכתיב [דברים כ"ה] כדי רשעתו רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתי רשעיות. שורו שהדליק את הגדיש בשבת חייב, כלומר בחצי נזק דמשונה הוא, א"נ נזק [שלם] אם היה כלב שנטל חררה שהיתה מונחת בתנור וכיון דאורחיה אחררה אורחיה נמי אגחלת וחייב בעל הכלב דהא ליכא אלא רשעה אחת, והוא שהדליק פטור דקם ליה בדרבה מיניה שהרי נדון בנפשו ואפילו בשוגג נמי פטור דקי"ל חייבי מיתות שוגגין ודבר אחר פטור מממון וה"ק מפני שהיה נדון בנפשו אם היה מזיד השתא דהוי שוגג נמי פטור והכי מפרש בגמרא.
<h2>דף לה.</h2>
שור שהיה רודף וכו' והוזק זה השור הנרדף וזה הניזק אומר שורך הזיקו וזה אומר לא כי אלא בסלע לקה כשהיה נס ושורי גרמא בעלמא הוא דעבד וגרמא בנזקין פטור, דינו המוציא מחברו עליו הראיה ולא משלם כלל. היו שנים, כלומר שני שורים של שני בני אדם רודפין אחר שור אחד והוזק הנרדף ולא נודע על ידי [מי הוזק] שניהם פטורין דכל חד וחד מצי מדחי ליה לניזק ולומר שור של חברי הזיקך והמוציא מחברו עליו הראיה, ועל הניזק להביא ראיה הילכך שניהם פטורין. ואם היו שני הרודפין של איש אחד שניהם חייבין דמצי אמר ליה ניזק מ"מ תורך אזקן, ובגמ' דייק לישנא יתירא דקאמר שניהם חייבין ולא קאמר חייבין ומתרץ למעט אם היו שניהם תמין וברח אחד מהם דלא משלם ליה כלל דמצי דחי ליה ולומר לו אותו שהזיקך אינו בידי ותם אינו משלם אלא מגופו, ודוקא אליבא דר' עקיבא דאמר תורא דשותפי הוא ואין להכריח המזיק שישלם לו מעליה שבביתו אם ירצה לתת לו שור מעצמו, אבל אליבא דר' ישמעאל דס"ל בעל חוב הוא וזוזי הוא דמסיק ביה אע"פ שברח יש עליו מן הדין לשלם לו כיון ששניהם היו לו דכיון שהזיק נתחייב בעל השורים בנזק.
<h2>דף לה:</h2>
היה אחד גדול ואחד קטן, כלומר שניהם הרודפין מאיש אחד אבל האחד הוא גדול ויש בגופו שוה חצי נזקו והשני הוא קטן ואין בגופו שוה חצי נזקו. הניזק אומר גדול הזיקני ואקח חצי נזק מן הגדול והמזיק אומר לא כי אלא קטן הזיק ואין משתלם אלא מגופו ולא תקח אלא חצי נזק מן הקטן והקטן אינו שוה (אלא) חצי נזק. אחד תם ואחד מועד, כלומר היו שני השורים רודפים מאיש אחד והיה אחד תם ואחד מועד דניזק אומר מועד הזיקני ויש לך לשלם לי נזק שלם, והמזיק אומר לא כי אלא התם הזיקך ולא אשלם אלא חצי נזק, המוציא מחברו עליו הראיה ועל הניזק להביא ראיה שהמועד הזיקו, הילכך לא ישלם לו אלא חצי נזק. ולדברי האומר טענו חטים והודה לו בשעורים פטור אף מדמי שעורים שהרי המלוה מודה לו שלא הלוהו שעורים צריך לפרש משנתנו שאומ' שאם לא תביא ראיה שקיל כדאמר מזיק דהיינו התם או הקטן מיירי שאין הניזק אומר בטענת בריא גדול ומועד הזיקו ולא תם וקטן שאם היה אומר כן בטענת בריא לא גבי מיניה כלום מן הגדול והמועד שהרי אין לו ראיה, ולא מתם וקטן נמי שהרי הוא עצמו מודה שלא הזיקו אותו, אלא בטענת שמא אומר כדומה אני שהגדול והמועד הזיקוני והמזיק משיבו בטענת בריא בודאי לא הזיקוך המועד והגדול אלא התם והקטן, וכיון שהמזיק מודה שהזיקו ואין הניזק מכחישו אי לא מייתי ראיה שקיל כדאמר (ניזק) מזיק.
היו הנזקי' שנים. והמזיקין שנים וכולן המזיקין מאיש אחד ושניהם תמין, מ"ה יש מחלוקת בין המזיק והניזק, שאם הזיק הקטן את הגדול לא יוכל לגבות אלא חצי נזק מגופו, והקטן אינו שוה אלא רביע נזקו, דאי הוה מיירי במועדין מאי נפקא ליה מיניה בין גדול בין קטן הרי יש לו מן העליה אפי' לא ישוה אלא דינר. וכמו שפירשתי למעלה שניזק או' שמא גדול הזיק את הגדול, ומזיק בריא, בודאי קטן את הגדול, אי לא מיתי ראיה שקיל כדאמ' מזיק וגבי מן הקטן. אחד תם ואחד מועד וכו'. והנזקין היו שנים אחד שוה ל' ואחד קטן שוה כ' דינרין הניזק אומר מועד הזיק את הגדול ואשתלם מן העלייה אע"פ שהמזיק אינו שוה אלא דינ' ותם את הקטן ולא אפסיד אלא י' דינרין מכל מה שהזקתני ובטענת איפש' קאמר' ואם טענת בריא והמזיק אומר בטענת בריא לא כי אלא תם את הגדול ותפסיד מנה שהוא חצי נזק ואיפשר שגם מן החצי נזק יפסיד אם התם לא ישוה אלא רביע נזקו תם אינו משלם אלא מגופו ומועד את הקטן ואין לך להשתלם אלא כ' דינ' בין שהמועד שוה כ' בין שאינו שוה אלא דינ' המוציא מחברו עליו הראיה הא לא מייתי ראיה שקיל מיניה כדאמר מזיק שהוא אומר בטענת בריא דהכי הוה וניזק אינו מכחישו.
טענו חטים, [ראובן לשמעון בדין שיפרע לו כור חטים שהלוהו], והודה לו שמעון בדין כור שעורים (ש)אני חייב לך אבל לא חטים, פטור לגמרי אף משעורים שהרי המלוה אינו תובעו שעורים כלל והודאת בעל דין כמאה עדים נמצא דמה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו, נמצא שאינו מודה לו כלל מחטים, והוי כאומר מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום דפטור אף משבועת התורה אלא שתקנו חכמים שבועת היסת. (הכא) פטור לגמרי, כלומר אם רוצה לחזור בו אין יכול להוציאו מידו בדין אלא אי תפס המלוה מן הלוה מטלטלין שוים כור שעורים יש מן הדין להחזיק בהם כיון שהודה לו בב"ד והוא יודע בעצמו שהוא חייב לו יותר מכור שעורים.
<h2>דף לו.</h2>
אוקימנא כר' עקיבא וכו', כלומר לעולם בתמין והאי דקתני שניהם הא קמ"ל [דכל] (דבב)זמן ששניהם לפנינו גובה, אבל אם אבד האחד אינו [גובה ור' עקיבא דאמר דשותפי נינהו בגוף שלשור הילכך אבד השור אבד נזקו] שהרי מגופו משלם הילכך כי הוו שניהם [הוא דמחייב ואי] (ו)ליתניהו לתרויהו אלא לחד מצי מדחי ליה דאמ' ליה איתי ראיה דהאי תורא אזקך, אבל ר' ישמעאל כיון דאמר' ליה ב"ח הוי וזוזי מסיק ביה אבד האחד לא אבד את זכותו.
שור שנגח ד' וה' שורים, בתם מיירי מתני' דלא משלם אלא מגופו, ומ"ה [ומשום הכי] ראשונים נפסדים דמצי אמר ליה אלו גבך הוה מי לא הוה משתלמנא מינך דאי במועד כולן נשכרין שהרי משתלמין מן העליה ואין אחד מהן נפסד, וא"ת היאך אפשר שנגח ד' וה' ולא יהיה מועד, וי"ל דמשכחת לה שנגח שנים וחזר בו שלשה ימים שהיה עומד בין השורים ולא היה נוגחם וחזר לתמותו וכן פעם אחרת נגח שלשה נמצא שעדיין בחמשה לא נעשה מועד לשלם נזק שלם, וכן אפשר בעשרה בענין זה שחזר מהעדתו.
ישלם לאחרון שבהם, והראשונים נפסדו, ומקשינן בגמרא אמאי יפסיד אליבא דר' ישמעאל האמר בעל חוב הוא וזוזי הוא דמסיק ביה ואין אחד נפסד מחברו שאם יש לו נכסים ישלם לכל אחד ואחד מעליה שלו כפי מה ששוה השור בשעת הנגיחה, ואם אין לו נכסים חמשתן חולקין את השור כל אחד ואחד לפי חשבון נזקו כדין ה' בעלי חובין הבאין לגבות מן הלוה שכל אחד ואחד נוטל כפי חשבון חובו בין רב למעט שהרי אין להם על גוף השור כלום. ואי אליבא דר' עקיבא דא"ל דתכף שנגח אית ליה לניזק חלק בו ניחא ישלם לאחרון ולא לראשון דמצי למימר ליה אלו גבך הוה מי לא הוינא משתלימנא מינך, אלא הא קשיא אמאי קתני יש בו מותר יחזיר לשלפניו יחזיר לכולם מיבעי ליה שהרי פשעו כולם בנגיחה האחרונה שלא שמרוה כהוגן מדלא שמרוה כהוגן דין הוא שיפסידו כל אחד ואחד מחלקם כפי שיש לו בו שלישית או רביעית או חמישית וכשיהיה בו מותר דין הוא שיחזיר לכל אחד ואחד כפי מה שיגיע לחלקו, ומתרץ לעולם ר' ישמעאל הוא דאמר ב"ח הוא [וזוזי הוא] דמסיק ביה ודקא קשיא לך אמאי פסידי הראשונים יותר מן האחרונים, הב"ע דתפסו ניזק לגבות ממנו, כלומר לגבות ממנו שיעור נזקו, וכיון שנהנה ממנו בתפיסתו שאין יכול מזיק למכרו ולהיות קרח מכאן ומכאן נעשה עליו שומר שכר לנזקיו ועליו שמירתו מוטלת מכל וכל ולא על הבעלים הראשונים כלל, ולעולם בעלים הראשונים אינם מפסידים כלל בכל הנגיחות חוץ מהנגיחה הראשונה ואותו מנה שהוא דמי חצי השור לא יפחתו לו לעולם אבל הניזק הראשון שמגיע לו מנה בחצי חלקו ותפסו לזכות בו עליו מוטלת השמירה כולה, ואם יזיק שור שוה ר' נמצא ניזק שני שתפסו זכה בחלקו ונסתלק ניזק ראשון לגמרי ונכנס ניזק שני תחתיו לגמרי, וכשיזיק פעם שלישית שור שוה מאתים ותפסו ניזק נכנס ניזק שלישי במקומו וכן לעולם. נמצא שהאחרון נשכר לבדו והראשונים נפסדים, אבל אם יש בו מותר בנזקיו, כלומר שהיו הנזקים האחרונים נזקים פחותים ממאתים כ' די' נמצא הניזק הרביעי אין זוכה בו כי אם בתשעים די' נמצא שנשאר לניזק השלישי זכות בו של עשרה דינרין אבל לניזק השני אין זכות בו כלל שהרי הפסיד כל זכותו כשפשע בשמירתו, וכן הדין לעולם, אבל בעלים הראשונים אינם מפסידים כלל מחלקם דהיינו מנה. אבל אליבא דר' עקיבא לא מהני ליה תפיסה כלל ולעולם צריכין הבעלים הראשונים והניזקין אם הם שנים או שלשה לשמור את השור דהא תורא דשותפי ניהו וחולקין בהפסד כל אחד ואחד כפי מה שיש לו זכות בשור אם הרבה מפסיד הרבה ואם מעט מעט. וכן במותר זוכה בו הרבה כפי מה שחייבים לו והמעט כפי שיש לו, וה"ט דלא מהני ביה תפיסה אליבא דר' עקיבא דכיון דס"ל דתורא דשותפי הוא אין יכול המזיק למכרו אע"פ שלא תפסו הניזק, א"כ מה נהנה בתפיסתו ולמה יעשה עליו שומר שכר, ור"ש נמי כר' עקיבא ס"ל דלא מהני ביה תפיסה כדחזינן בבור של שני שותפין ששניהם חייבין לשמרו אלא שהתורה מעטה בשמירתו דכסוי לבדו סגי מה שאין כן בשור ולעולם חייבין שניהם או שלשתם בשמירתו, ולפיכך בעל השור והניזקין כולן מפסידין כפי חלקם שמגיען כמו שמפרש ואזיל, ובמותר נמי חולקין כפי שמגיע להם בין רב למעט דהא בהא תליא, והיינו דלא איצטריך לר"ש לפ' בכלל זה נוטל מנה וזה נוטל מנה. חזר ונגח לשור שוה מאתים הבעלים הראשונים והניזק (הראשונים) [הראשון] מפסידין חצי חלקם שהרי השמירה מוטלת על שניהם, נמצא שהניזק השני נוטל מנה והניזק הראשון חמשים והבעלים הראשונים חמשים. חזר ונגח וכו' הניזק האחרון נוטל מנה והניזק השני מפסיד מחלקו חמשים ונשארו לו חמשים והניזק הראשון מפסיד מחלקו כ"ה ונשארו כ"ה דהיינו דינר זהב [וכן הבעלים הראשונים מפסידין כ"ה] ונשארו [לו] כ"ה דהיינו דינר זהב.
<h2>דף לו:</h2>
גמרא והלכה כר' שמעון וכו', והיכא דתפסו ניזק לגבות ממנו וכו'. רבנו אפרים ז"ל כך הצעה של משנה אליבא דר' ישמעאל שור שנגח ד' וה' שורים ישלם לראשון שבהם אם יש מותר יחזיר לשל אחוריו (האחרון) [הראשון] נשכר ד"ר מאיר, והאי [ד]קתני ל(י)ה ר' מאיר אחרון אחרון נשכר משום דתפסו ניזק לגבות ממנו והאי מותר דקתני לאו מדמי שור כולו [דהא חציו] לבעלים הוא, אלא האי מותר מחציו שהוא לניזק, ופי' כגון שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים ותפשו ניזק ויצא מרשותו [ונגח שור אחר שוה מנה ותפשו ניזק ויצא מרשותו] ונגח שור אחר שוה חמשים היה מחציתו לבעלים ואין לאחר בחציו כלום אלא מנה, שהוא חצי דמיו משתלם ממנו הניזק האחרון כ"ה ומחזיר לשלפניו ע"ה נוטל ממנו כ"ה שהוא רביע נזק ומחזיר לבעל השור ששוה מאתים חמשים נמצא כל אחד מן הנזקין שתפסוהו ופשעו בו מפסיד מחצי נזק שלו חציו והיינו דקתני אם יש בו מותר יחזיר לשלפניו, והאי דקאמר מרן ז"ל ובהא אפילו ר' שמעון מודה ליתה דכי מעיינת בגמרא משכחת לה דהיינו פלוגתיהו דהא לא אוקימנא לרישא כר' ישמעאל ודלא כר' עקיבא אלא משום דקתני יחזיר לשלפניו ולא קתני יחזיר לכולם ואי איתא דמודה ר"ש בהא מכלל דמודה נמי ר' עקיבא וא"כ אמאי אוקימנא דלא כר' עקיבא הא קי"ל בעלמא [קידושין ס"ג ע"ב] דדחקינן ומוקמינן מתני' בתרי תלתא טעמי ולא מוקמינן בתרי תנאי, אלא מיהו איכא למשמע מינה דב"ח דתפיס מיניה דלוה למיגבא מיניה הוי עליה ש"ש לדברי הכל, דע"כ לא פליג ר"ש אלא בניזק ומזיק משום דשותפי נינהו וכל חד מינייהו רמא נטירותא עליה, ואע"ג דתפסיה ניזק, אבל בעלמא מודה ר' שמעון, ובכי הא ודאי איכא למימר דמודה, אלו [דברי] הר' ר' אפרים ז"ל, וכל המחברים לא הסכימו עם ה"ר אפרים ז"ל והכל מפורש במשנה.
ההוא גברא דתקע ליה לחבריה, תקיעה בשופר או בפיו על אזנו דלא שייך ביה [לא] צער ולא נזק (ולא) [אלא] בשת, ותנן התוקע לחבירו נותן לו סלע כשאחזו ותקע בו ולא חרשו מיירי והיה זה נתבייש תופס משלו יותר משיעור בשתו, דאי לא הכי לא מגבינן ליה [ב]בבל.
סלע צורי, ד' דינרין, או סלע מדינה שמינית שבסלע צורי והוא חצי דינר, כל כסף האמור בתורה כגון כסף חמשים שקלים ושלשים של עבד הן כסף צורי מעין של כסף שהן שש מעה כסף דינ' ובשקל שהוא כפול יש בו עשרים וארבעה מעין של כסף, ובלשון משנה קורא לשקל שבתורה סלע לפי שהוא כפול, ושל דבריהם בכל מקום ששנינו שומת כסף במשנה שאינו כתוב מפורש בתורה כגון זה נותן לו סלע, וכגון מאתים של כתובת אשה ות' של בשת או כסף או דינ' הוי שמינית של צורי.
הואיל ופלגא דזוזא מיחייב לי ותו לא, כסיפא לי מלתא למישקליה ניתייביה לעניים.
ספר המאור: ומה שהביא הרב אלפסי ז"ל סיוע לדבריו גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולין להקדישו, דלא זה הדרך ולא זה העיר דלא אמרינן אינו ברשותו בדבר שאינו מסרב הלה ליתנם לו שאם אתה אומר כן אפילו מעמד שלשתן לא היה מועיל לו בהקדש וק"ו להדיוט, וההוא דגנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר דאוקימנא בפ' מרובה [ס"ח ע"ב] בשעמד בדין בהכי נמי מתוקמא במסרב ליתנו, והדברים מוכיחין כן שהרי טבחו ומכרו ובמסקנא אמרינן התם דאמרו לו חייב אתה ליתן לו ולא פסקו ב"ד למילתיה והוה ליה גנב עד כאן. ור"ח ז"ל כתב בפירושו הכי בהאי עובדא אמר הואיל ופלגא דזוזא היא לא בעינא ליה ליתביה לעניים הדר א"ל, ליתביה לי אברי ביה נפשאי, א"ל רב יוסף כבר זכו ביה עניים וכו', פי' האי גברא לאו איחרוטי הוא דאיחרט והדר ביה מדלא אמר הדרי בי אלא קאמר ליתביה השתא לדידיה אזיל ואברי ביה נפשאי ובתר הכי יהיבנא ליה אנא סלע מדידי וא"ל רב יוסף אנן יד עניים אנן, וכיון דאמרת ליתביה לעניים כאלו אמרת מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה ותוב לית לך רשותא לשנותה משבאה לידי גבאי וזכי ביה עניים ותוב לית לך למשקליה השתא ולאהדורי בתר הכי שמעינן מינה דעניים כיתומים נינהו מדפשטי' ר"ג ובית דינו אביהן של יתומים ע"כ. [לשון הרי"ף מגיטין י"ג ע"א] מנה לי בידך תנהו לפלוני וכו', כלומר ראובן שאמר לשמעון מנה הפקדתי לך או הלויתי לך תנהו ללוי אם היו שלשתן המלוה והלוה והמקבל המתנה קנה לוי תכף שהודה שמעון הלוה שיתנם לו, ואם רצה נותן המתנה לחזור בו אינו יכול לחזור בו, [והלוה נמי אינו יכול לחזור בו] ולומר לא אתנם לך אלא אחזירם למלוה, דכיון שהודה לו בפני המלוה נשתעבד לו ויכול מקבל מתנה להוציאם מידו בדין, ודוקא במלוה או בפקדון או במידי דמיחייב ביה אי הוה תבע ליה בדינא אבל אם אמר לו ראובן לשמעון הלוה לי מנה ותנהו ללוי שאני חייב אותן לו או שאמר שאני נותן לו אע"פ (שאמר) [שהוא] במעמד שלשתן אם רצה נותן המתנה לחזור בו או שמעון ה[מ]לוה יכולין לחזור בו, ומוכחינן הא מילתא ממשנה דשכיר שהמחה שכרו בעל הבית אצל שולחני או אצל חנוני בפ' המקבל בבבא מציעא [קי"ב ע"א], ואיבעיא לן חוזר [או] (ו)אינו חוזר וקי"ל דחוזר, ואע"פ שהמחהו בפני השולחני שהיו שלשתן בעל הבית והשכיר והחנוני שהודה לשלשתן להלותן לו ואפ"ה חוזר כיון שלא היה חייב אותן לו נמצא דבעינ' מעמד שלשתן, שאם לא היה במעמד שלשתן אע"פ שאמר המלוה ללוה שיתנם ללוי והודה לו וגם אח"כ הודה שמעון ללוי שיתנם לו כי כן צוה לו ראובן, שניהם יכולין לחזור בהן. כמו כן נמי בהא מילתא דניתביה לעניי אם לא היו ב"ד כידם של עניים היה יכול לחזור בו המקדיש דהא לא הוי מעמד שלשתן.
[לשון הרי"ף מלקמן ס"ח ע"ב] גזל ולא נתיאשו הבעלים, דכיון דלא נתיאשו הבעלים לא קנאו הגזלן נמצא שאינו שלו ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, והבעלים אע"פ שבכל מקום שהיא הגזילה שלו היא, אינו [יכול] להקדיש כיון שאינה ברשותו, אע"פ שיכול להוציאה בדיינין, אבל מהקדישו ניזק אליבא דר' ישמעאל דאמר [לעיל ל"ג ע"א] בעל חוב הוא וזוזי הוא דמסקי ביה דאמרינן שאינו קדוש ליכא לאוכוחי דבמטלטלי אינו מוקדש אע"פ (שאינו) [ש]יכול להוציאו בדיינין לפי שיש להשיב שאני חצי נזק דקנסא הוא ואי הוה מודי הוה מיפטר לפיכך לא חשיב שלו, ומר' עקיבא דס"ל דהקדישו קדוש ליכא לאקשויי דבמטלטלין נמי ליכא כיון דיכול להוציאו בדיינין אם הקדישו קדוש, לפי שיש להשיב כיון דס"ל לר' עקיבא תורא דשותפי הוא והתורה זכתה לו מיד מחלקו באותו השור עצמו כאלו ברשותו הוא דחשיב שהרי אין יכול לדחותו לפרעו במ[מון] אחר, מה שאין כן בשאר חבלות שאין לו מקום מיוחד לשעבודו ידוע. וא"ת והרי גזילה וגנבה שיכול להוציא היא עצמה בדיינין כיון שלא נתיאש ממנה ואפ"ה אינו יכול להקדישה אע"פ שאינו יכול לדחותו בדבר אחר, יש להשיב כיון דתקון רבנן משום תקנת השבים שאינו מחזיר מריש לבעליו אלא דמי מריש ולא אמרינן מקעקע כל הבירה ש"מ דיכול לדחות בגזילה נמי למקום אחר.
[לשון הרי"ף מערכין ו' ע"א] סלע זו לצדקה מותר לשנותה וכו', כלומר בסלע אחרת שאם תצטרך לה להוציאה יוציאנה וילונה לאחר לפי שעה, כלו' בענין שלא יצטרך לגבאי צדקה או שלא בא לפניו עני, שאם בא לפניו עני והשיבו ריקם לפי שלא היתה הסלע בידו מיחייב משום בל תאחר דהכי אמרינן [ר"ה ו' ע"א] וצדקה מיחייב עלה לאלתר מאי טעמא דהא קיימי עניים לא שנא אמר עלי כלומר שלא אמר מתחלת הנדר הרי סלע זו לצדקה אלא שאמר סלע עלי לצדקה ואח"כ הפרישה ואמר הרי זו לצדקה שנדרתי דקי"ל דכיון דאמר עלי מיחייב באחריותה אם נאבדה, ולא תימא דוקא היכא דאמר עלי הוא דיכול לשנותה שהרי לא הקדישה מתחלת הנדר, אבל אם אמר בשעת הנדר הרי סלע זו לצדקה שאם נגנבה או אבדה אין אחריותה עליו שמא תאמר לא יוכל לשנותה שאם ישנה אותה לא יצא ידי נדרו, אפ"ה יכול לשנותה לפי שלא נתכון לומר זו שלא יוכל ללותה לפי שעה, אלא לכך נתכון שאם נגנבה או אבדה לא יתחייב בה. משבאת לידי גבאי אסור לשנותה שאסור לגבאי לשלוח יד בקופה של צדקה דלא גרע מפקדון שהופקד אתו, שהשולח יד בו נקרא גזלן עליו.
<h2>דף לז.</h2>
יתומים אין צריכין פרוזבול, דבלאו הכי לא משמטא שביעית לחוב שלהם, דאנן ידייהו דיתמי אנן, דרמי עלן להפוכי בזכיותיהו, הלכך שטרות שלהם כמסורין לב"ד דמו, ותנן [שביעית פ"י מ"ב] המוסר שטרותיו לב"ד אין משמיטין, וזהו גופו של פרוזבול מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינין שבמקום פלוני שכל חוב שיש לי אצל פלוני שאגבנו כל זמן שארצה.
רבן גמליאל ובית דינו, להכי נקט רבן גמליאל [דנשיא] הוא ובית דינו בית דין חשוב, ואנן בדורנו כר"ג בדורו.
שור שהוא מועד למינו, כלומר לשורים. ואינו מועד לשאינו מינו, לסוסים ולגמלים שכל יום עומד ביניהם ואינו מזיקן. א"נ שהוא מועד לאדם ובידוע שאינו מועד לבהמה, כלומר שעומד ביניהם כל היום ואינו הורגן שאם לא היו יודעין בבירור מסתמא היה לנו להחזיקו במועד כיון שהוא מועד במינו שיהא מועד לשאינו מינו, וכיון שהוא מועד לאדם שיהא מועד לבהמה, אלא כיון שנודע לנו בבירור שאינו מועד להם דין הוא שנאמר למין שהוא מועד לו שישלם נזק שלם ולמין שנודע ל[נ]ו שאינו מועד לו לא ישלם אלא חצי נזק, ולא אמרינן אקראי בעלמא הוא שאינו מזיקו. אמרו לפני ר' יהודה, כלומר תלמידיו שאלו לו אם דרך השור להזיק לעולם בימי השבת אך לא בימי החול מה משפט זה השור אם יזיק בימי החול מי נימא אקראי בעלמא הוא ונחייבו נזק שלם או לא, כיון שדרכו לעמוד בין השורים בחול ואינו מזיקן ש"מ דמועד הוא לדילוג ולא לענין אחר. והשיב להם דמועד הוא לדילוג ולא לכל יום ויום ולא משלם בשאר ימים אלא חצי נזק. מאימתי חזרתו וכו', שור זה שהוא מועד לדלוגין של שבתות כיצד תהיה חזרתו, דשאר שורים המועדין חזרתן בג' ימים רצופין אבל דלא רצופין לא חזר לתמות, אלא הכא שהעדתו בדלוג חזרתו באיזה ענין תהיה, ומשיב משיחזור בו שלשה ימי שבתות, דכי היכי שהעדתו בדילוג חזרתו נמי בדלוג ובעינן נמי שיהיו רצופין אותן שלשת ימי שבתות (דכי היכי) שחזר בו אבל בלא רצופין מועד הוא כתחלתו.
רב זביד אמר ואינו מועד תנן, כלומר שאנו יודעין בבירור שאינו מועד לסוסים ולגמלים שכל היום עומד ביניהם ואינו נוגח אותם, וה"ק מתני' שור ידוע שהוא נוגח מינו ואינו נוגח שאינו מינו מה משפטו, ומשיב למין שהוא מועד לו משלם נזק שלם למין שאינו מועד לו לא משלם אלא חצי נזק, הא סתמא הוי מועד, כלומר אם לא היה נודע במנהג זה שאינו נוגחם מסת' יש לו לחייבו נזק שלם בשאר מינין עד שיהיה נודע במנהג הזה. רב פפא אמר אינו מועד תנן, כלומר פסק דין הוא שפס' כלומר שאין לנו להחזיקו במועד לשאר מינין ולא משלם אלא חצי נזק וה"ק מתני' שור שהוא מועד למינו דין הוא שאינו מועד לשאר מינין ולמינו הדין דמשלם נזק שלם ולשאר מינין חצי נזק. את"ל איתא לדרב פפא, כלומר שפוסק דינו דלשאר מינין לא משלם אלא חצי נזק עד שיהיה מועד לכולם, אפ"ה מודה רב פפא דלא בעי' שיהיה (ידוע) [מועד] לכל אחד ואחד מכל המינין שבעולם, אלא כיון שהוא מועד ליגח ג' מינין מועד לכולם, ולא תימא נמי דבעי שיהא מועד לשורים כולם לבדם ולסוסים נמי ג"פ, אלא שיהיה מועד בין מין שור ומין גמל ומין חמור כלומר נגח שור אחד וגמל אחד וחמור אחד נעשה מועד לכל המינין שבעולם מאחר שנתקיימה העדתו ע"י ג' מינין.
לסרוגין לשורים, ואם יגח רצופין אינו משלם אלא חצי נזק אע"פ שהם שורים ולשאר מינין אינו משלם אלא חצי נזק, והאי ברייתא אתיא כרב פפא דמועד למינו לא הוי מועד לשאינו מינו, ומ"ה פסקינן כותיה דקאמ' ואת"ל איתא לדרב פפא, ואע"ג [דלא] (ד)דיקא מתני' כותיה כדאמ' בגמ'. לסרוגין לכל, לכל מינין שבעולם בלבד שיעשה בדלוג, ולרצופין אינו משלם אלא חצי נזק.
<h2>דף לז:</h2>
שור של ישראל שנגח שור של הקדש, בין לענין מיתה בין לענין נזקין פטור, בין שהוא קדשי מזבח בין שהוא קדשי בדק הבית ובלבד שלא נפדה דהא כתיב [שמות כ"א] שור רעהו ולא שור של הקדש, שאם נפדה כגון פסולי המוקדשין שנפדו מיחייב לשלומי דשור רעהו קרינא ביה, ואע"ג דכתיב בשור והמת יהיה לו דאיכא למדרש יתיה מי שהמיתה שלו כלומר שיכול להאכילה לכלבים, יצא זה שאין המיתה שלו שהרי אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים דהא אכתי איכא עליהו קדושה אע"פ שנפדו שהרי אסור בגזה ועבודה דכתיב [דברים י"ב] תזבח ואכלת בשר ודרשינן [בכורות ט"ו ע"א] תזבח ולא גזה ואכלת ולא לכלביך בשר ולא חלב, אפ"ה משלם דשור רעהו קרינא ביה, והאי והמת יהיה לו דרשינן ליה לדרשה אחריתא [לקמן נ"ג ע"ב] מלמד שהבעלים מטפלין בנבלה. וכן אם שור של הקדש הוא המזיק פטור דהא לא קרינא ביה רעהו, דבעינן שיהיו בעלי השורים המזיקין והנזקין שוין, [ואע"פ] שאם נפל שור פסולי המוקדשין בבור אפילו אחר שנפדו הוה מיפטר משום דכתיב [שמות כ"א] והמת יהיה לו דדרשינן ליה [שם] מי שהמיתה שלו יצא זה שאין המיתה שלו, שהרי אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, ד[ל]בעלים מטפלין בנבלה לא אצטריך דילפינן משור דאזיק שור, אבל שור דאזיק שור ליכא למילף מבור לפטור בהם פסולי המוקדשין [שנפדו, שהרי פטור אחר בבור שאין כן בשור, דהיינו שפטר בו אדם וכלים שנפלו לתוכו ומתו דכתיב [שם] ונפל שמה] (יגח) שור או חמור ואמרינן שור ולא אדם חמור ולא כלים.
שור של ישראל שנגח שור של נכרי פטור לגמרי דהא כתיב רעהו, ואם המזיק הוא של נכרי משלם את הכל אע"פ שהוא תם, וקנס הוא שקנסו חכמים בממונם לשלם הכל משום דחשידי להפסיד בהמתן של ישראל וממונם, וכדי שלא יהיו רגילין בכך קנסום, מה שאין כן לקנוס בישראל שדרך [כל בן ברית] לשמור בהמתו שלא יזיק לחברו וכשמזיק על כרחו הוא עושה והשם יודע הנסתרות ולבות בני אדם, וענש הנכרי כפי אכזריותו ופטר הישראלי כפי תום לבבו, ולתשובת המינין נוכל להשיב שלא דברה המשנה אלא על שבעה גוים שהותר לנו דמם דכתיב [דברים כ'] לא תחיה כל נשמה ודין הוא שלא יהא ממונם חביב מגופם.
<h2>דף לח.</h2>
עמד והתיר ממונן לישראל, כלומר ראה שאכזרים הם ולב רע להם וחשודים על הגזל שהם מז' מצות, וכ"ש שאינן מצרין על צרת אחיהם לפיכך קנסם הכתוב כדי שישמרו שוריהם. ועד סוף הפרק מפורש בפירוש המשנה. וכל העדה שנאמר במקרא ובמשנה היא בב"ד.
<h2>דף לט.</h2>
שור של פקח וכו' חייב, בא ללמדנו שעל המזיק לשמור הזיקו מבני אדם שהרי בן דעת הוא, אבל אם בעל שור המזיק הוא חרש שוטה וקטן פטור שהרי אין לקנוס אותו [על שלא שמרו כראוי, שהרי אין לו דעת. שור של חרש שוטה וקטן שנגחו וכו', כלומר אע"פ שאמרנו שאין לקנוס אותן], מצוה על פי ב"ד היודעין ששור שלהם מזיק לבני רשות הרבים להעמיד להם אפטרופוס שישמור אותם, ולא לפי שישלמו מיד בעודן תמין חצי מה שהזיקו דס"ל אין מעמידין אפטרופוס לתם לגבות מגופו כלומר להפסיד ממונן מיד כיון דלאו בני מצוה נינהו, אלא אם יגיחו ג"פ ברשות האפטרופוס ישלם ברביעית נזק שלם מן העליה מעלית אפטרופין ולא מגוף השור אע"פ ששוה שיעור הנזק שאין לנו להפסיד ממונם מיד, ובגמרא מפרש שהאפטרופין חוזרין וגובין מן היתומים לכשיגדילו או מן השוטה לכשישתפה ומן החרש לכשיתפקח כדי שלא ימנעו מלהיותן אפטרופין. ולמ"ד ג"פ ליעודי תורא ולא ליעודי גברא אע"פ שלא נגח(ו) השור ברשות האפטרופוס כלום אלא פעם רביעית מיחייב לשלם מן העליה שהרי הודיעוהו ב"ד ששלשה פעמים נגח ברשות היתום והחרש והשוטה והיה לו לשמרו שמירה מעולה. נתפקח החרש וכו' חזר לתמותו, דס"ל רשות משנה, כלומר כשם שנ[ש]תנה ענין בעל השור מחרשות לפקחות ומקטנות לגדלות כן נשתנה חולי השור ונרפא מהעדתו, ועל כן אין עליו לשלם אלא חצי נזק, ור' יוסי לא ס"ל רשות משנה שאין האדם שיש לו מזל והשור שאין לו מזל שוין.
שור האצטדין אינו חייב מיתה וכו', כלומר שור שהוא מוחזק בכך שכשמשסין אותו בני אדם והוא הולך ומנגח, ואם המית את האדם בשסוי זה אין על ב"ד להמיתו דכתיב [שמות כ"א] כי יגח כלומר מעצמו ולא שיגיחוהו אחרים, והמשסה נמי פטור דגרמא הוא.
<h2>דף מא.</h2>
שור שנגח את האדם, אם הוא מועד משלם את הכופר והוא דמי הניזק ששמין אותו כעבד הנמכר בשוק, אותן הדמים משלם ליורשיו אחר שמת, אבל לעצמו [שלניזק אם לא מת מיד אין לתבעו, לפי שאין הכופר משתלם אלא לאחר מיתה, כמו שאין] השור נסקל עד [שימות הניזק], דכתיב [שמות כ"א] והמית איש או אשה, ג"כ אין הבעלים משלמין [כופר] עד לאחר מיתה דאיתקש (כוליה) [כופר] לסקילת השור דכתיב [שם] השור יסקל וגם בעליו יומת, (מאי) [והאי] יומת בממון קאמ' כדמפרש בסמוך אם כופר יושת וגו' ומשו"ה כתיב אם דאפשר [שלא ישלם כופר אם אין לו נחלה]. ודוקא מועד דכי כתיב אם כופר במועד כתיב ולא בתם. וזה וזה חייבין, כלומר אפילו תם חייב (ב)מיתה דכתיב בתם [שם] סקול יסקל השור וכו'. וא"ת כיון שאפילו בתם חייב מיתה היכי משכחת לה שיהיה מועד שישלם כופר, ומתרץ בגמרא כגון דערק לאגמא ולא מצאוהו ב"ד בכל אותן פעמים הראשונים. וכן שבבן וכן שבבת, כלומר דין שור שהמית קטן או קטנה כדין שור שהמית את האיש או את האשה הגדולים בין לסקול את השור בין לשלם כופר כשהוא מועד דכתיב או בן יגח או בת יגח כמשפט הזה יעשה לו. נגח עבד או אמה וכו', כלומר אשור מועד קאי דמשלם שלשים שקלים, אבל תם פטור דכתיב [שם] ובעל השור נקי ודרשינן [מ"א ע"ב] נקי מחצי כופר ומשלשים שקלים ואפי' מחצת שלשים שקלים וכל שלשים שקלים הם קנס כיון שמשתלם [יותר] ממה שהזיק.
<h2>דף מד.</h2>
שור שהיה מחכך וכו', כלומר שהיה מחכך בכותל להנאתו ונפלה הכותל על אדם פטור מן המיתה שהרי לא נתכון להזיק שהרי אחר שנפל הכותל נמי מתחכך בו, ואם הוא מועד בכך להתחכך בכותל להנאתו והורג את האדם גם הוא פטור מן המיתה שהרי אין כונתו להזיק אבל משלם כופר דדרשינן מכופר אם כופר לרבות כופר שלא בכונה ככופר בכונה. וכן רגל שדרסה תינוק בחצר הניזק דמשלם כופר כדמוכח' בפ' כיצד הרגל מועדת [כ"ו ע"א], אבל פטור מן המיתה שהרי לא נתכון להזיק, וכן נמי בהנהו הנז' במשנה שאין כונתם לבני ברית פטורין מן המיתה.
<h2>דף מד:</h2>
שור האשה, שור של אשה אע"פ שאין בה דעת כל כך לשמרו אם המית את האדם חייב מיתה שהרי יש להם בעלים. שור של יתומים שאין להם אפוטרופין או שיש להם אפוטרופין אפ"ה חייב מיתה דהא יש לו בעלים קצת אפילו שאינן בני שמירה, ואפי' שור המדבר ושור הגר שמת ואין לו יורשין ושור של הקדש אע"ג דלית להו בעלים כלל אפ"ה חייבין מיתה דדרשינן בגמ' מששה שור יתירים הנמצאים בפר' שור שהמית את האדם, ור' יהודה לא דריש להו אלא סב' בבעלים קא קפיד קרא ואלו שאין להם בעלים המחזיק בהם [זכה בהם ו]אין כח בב"ד להוציאן מידו.
שור שהוא יוצא ליסקל, כלומר שנגמר דינו לסקילה ואתסר בהנאה דכת' השור יסקל, אם הקדישו בעליו אינו מוקדש כלל, דהא לית ליה בגוה שום זכייה בעולם ואם שחטו נמי בשרו אסור דדרשינן [לעיל מ"א ע"א] מדכתיב לא יאכל דלא אצטריך כיון שהוא נסקל פשיטא שאין בשרו נאכל דהא נבלה היא אלא [הא קמ"ל שאע"פ (כ)ששחטו בשרו אסור [באכילה וה"ה להנאה כיון דדייני' ליה כנסקל. אבל אם] עדיין לא נגמר דינו אם הקדישו מוקדש כלומר הקדש גמור ונפדה בשויו שהרי עדיין לא ירד עליו אסורה כלל אבל פסול לקדשי המזבח דדרשינן [לעיל מ' ע"ב] מן הבהמה להוציא את הרובע ואת הנרבע, מן הצאן להוציא את הנוגח, ואם שחטו נמי בשרו מותר אפילו באכילה.
מסרו לשומר חנם, מילתא בפני עצמה היא ולא ארישא קאי, אלא במי שמסר את שורו שנגח את השור פעם אחת או שהיה מועד לשורים ומסרו ביד שומר איזה מהם שיהיה אפילו ש"ח שאין חייב אלא מפשיעה נכנסין כולם תחת הבעלים ומתחייבין (בנכסיו) [בנזקים] כבעלים, ואם הוא תם משלמין חצי נזק ומועד משלמין נזק שלם, ובבריתא מפרש דלש"ח סגי לה בשמירה פחותה, כלומר ובלבד שיהיה נשמר השור בו כגון בחבל של שער או נעל בפניו כראוי שאין רוח מצויה יכולה לפתוח אותו, אם הוא ש"ח מיפטר בהכי, אבל לש"ש לא כלתה לו שמירתו בכך עד שיעשה לו שלשלת של ברזל וינעול הדלת שאפילו רוח שאינה מצויה לא יפתחנו.
<h2>דף מה:</h2>
קשרו בעליו במוסרה, במוסרה הוא חבל של שער או של גמי חזקה ועבה, ונעל בפניו כראוי, כלומר שאין רוח מצויה יכולה לפתחו ובאה רוח שאינה מצויה ופתח הדלת ויצא והזיק, אחד תם אחד מועד חייב, דס"ל (כר') [לר'] מאיר דלשניהם צריכין שמירה מעולה כלומר בשלשלת של ברזל או בסגירה שיכולה לעמד ברוח שאינה מצויה, אבל כיון ששמרו שמירה מעולה ובאו לסטים ופתחו לו הדלת פטורין הבעלים לגמרי שהרי שמרו מכל ענין שיכול לעלות על לב איש, ור' יהודה מיקל במועד דסבירא ליה בשמירה פחותה כדמוכח בגמרא מרבוי דקראי דהאי לא ישמרנו ר"ל כשלא ישמרנו כלל כלל הוא דמיחייב, אבל שומרו קצת דהיינו שמירה פחותה פטור. ר' אליעזר אומר אין לו שמירה אלא סכין, כלומר לא בא ר' אליעזר לחייבו בתשלומין אם שמרו שמירה מעולה, אלא בא שלא יצא ידי שמים אלא א"כ שוחטו, ואע"פ שפטור בדיני אדם חייב בדיני שמים עד דמסלק הזיקא מדר' נתן דדריש מלא תשים [דמים] בביתך [דברים כ"ב] שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו והכי מתפרש בגמרא.
<h2>דף מו.</h2>
שור שנגח את הפרה, שהיתה בחזקת מעוברת, ונמצא עוברה בצדה, כלומר מת ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה ולא מת מחמת הנגיחה. אם משנגחה ילדה ומחמת הנגיחה הפילתו ובתם מיירי, משלם חצי נזק לפרה וכו' כלומר שמין את הפרה עם הולד בעודנו בגופה כמה הם שוים, ואם הם שוים מאתים כלומר הפרה מאה וחמשים והולד חמשים משלם לפרה ע"ה דינרין כדין תם דמשלם חצי נזק ולהאי ולד חצי נזקו כ"ה דינרין, ואם היה ברור שמחמת הנגיחה הפילה הוה משלם כ"ה דינרין ועכשיו שהוא ספק חולקין ונותן לו י"ב דינרין וחצי, וסומכוס קתני לה דס"ל ממון המוטל בספק חולקין, אבל אליבא דרבנן דאמרי המוציא מחברו עליו הראיה לא משלם כלל מן הולד דמצי אמר ליה איתי ראיה שלא הפילה אלא לאחר נגיחה, מה הדין שוה בין שיהיה הפרה והולד של אחד בין שהפרה של אחד והולד של אחד. וכן הפרה שנגחה וכו', כלומר פרה שהיתה בחזקת מעוברת, והיתה הפרה של ראובן והעובר של שמעון ונמצא ולדה בצדה, כלומר שילדתו חי ולא נודע אם היתה מעוברת בשעת נגיחה שאם היה נודע היה ראוי שישלם בעל הולד כמו בעל הפרה שהרי הוא עוזר בנגיחה, ועכשו שהוא ספק יכול לטעון בעל הפרה שותפא אית לי ולא אשלם אלא חצי מחצי הנזק דהיינו רבע הנזק ואידך רבע הנזק זיל תבעיה לשותף שלי, וכיון שהוא ספק לא משלם אלא שמיני[ת] הנזק דסומכוס קתני לה כדפרישית, אבל אליבא דרבנן לא משלם ליה בעל ולד כלל אלא מבעל פרה רביע נזק שהוא חצי מחצי נזק, והכי מתפרש בגמ' חצי נזק אחד מד' בנזק רביע נזק אחד משמונה בנזק דכיון דבתם עסקינן ליכא לפרושי מתני' כמשמעה שאומרת דמשלם חצי נזק ממש מפרה ורביע נזק עוד מבעל ולד, וצ"ל נמי דפרה דחד וולד דחד ומ"ה מפסיד מחצי נזק רביע דהא מצי דחי ליה בעל פרה לניזק, לגבי בעל ולד, דאי פרה וולד דחד נינהו לימא ליה ניזק למזיק מה נפשך הב לי, ובפרה וולד דחד נמי איכא לאוק' וה"ק איתה לפרה משתלם חצי נזק מפרה ליתה לפרה משתלם רביע נזק מן הולד, כלומר איתה לפרה בעולם שלא נאבדה משלם חצי נזק מגוף הפרה ממה נפשך כיון דפרה וולד דחד נינהו, ליתה לפרה וקי"ל דתם אינו משתלם אלא מגופו מצי אמר ליה מזיק לניזק איתי ראיה דהאי ולד הוי במעי אמו בשעת נגיחה ותגבה ממנו כוליה חצי נזק דהא פרה שנגחה גובה מולדה, ואי לא לא משתלימנא לך כלום, וכיון דהוי ממון המוטל בספק חולקין ומשלם רביע נזק אליבא דסומכוס, אבל אליבא דרבנן דס"ל המוציא מחברו עליו הראיה אי ליתה לפרה לא משלם ליה כלל.
גמרא משלם חצי נזק לפרה ורביע נזק לולד, אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי סומכוס וכו', הא דאמרינן במתני' דמשלם חצי נזק הראוי לשלם על הולד אם היה נודע שהיתה מעוברת בשעה שנגחה ועכשו אינו נודע משלם רביע נזק אליבא דסומכוס הא קאמ' בבריתא דכל כה"ג ממון המוטל בספק חולקין, אבל חכמים דפליגי עליה ס"ל המוציא מחברו עליו הראיה, וכיון דאינו נודע בודאי שהיתה מעוברת בשעת הנגיחה על הניזק להביא ראייה, וכיון דלית ליה ראיה מיפטר לגמרי ולא משלם כלל מדמי הולד.
למה לי למימר זה כלל גדול בדין, לימא אבל חכמים אומרים המוציא מחברו עליו הראיה, ומשני דאפילו ניזק אומר בריא ומזיק אומר שמא לא אמרינן בכה"ג בריא ושמא בריא עדיף, ואפילו בכה"ג אמרינן המוציא מחברו עליו הראיה. א"נ לכי הא, כלומר להכי אמ' זה כלל גדול בדין לפסוק הלכתא כשמואל דיכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך, ואע"ג דאיכא למימר זיל בתר רובא ורובא לרדיא זבני והוי מקח טעות אשמעינן מתני' דהואיל ונקט מוכר דמי הוי אידך המוציא מחברו ועליו הראיה.
המוכר שור לחברו ונמצא נגחן, ואסור למיקיימיה משום דר' נתן לא תשים דמים בביתך בכה"ג (דנגח) [שמצוה] על האדם (לשלם) [לסלק] הזיקו (לבני) [מבני] אדם, ונמצא שהוא מקח טעות, והמוכר טוען לא מכרתיו לך לחרישה אלא לטביחה ואין כאן מקח טעות כלל. ונחזי אי גברא דזבין לרדיא, כלומר שהוא בעל שדות לרדיא הדעת נוטה שלצורך חרישה לקחו וחייב להחזיר לו הדמים, ואי גברא (דבין דנכסתא) [דזבין לנכסתא], כלומר שאין לו שדות ורגיל להיות קצב למכור בשר לנכסתא הדעת נוטה דלצורך שחיטה לקחו ואין כאן מקח טעות כלל, והיכי קאמר רב דהוי מקח טעות, ומשני (בגמ') [בגברא] דזבין להאי ולהאי כלומר שיש לו שדות רבות לחרוש ורגיל נמי למכור בשר דליכא דעת מכרעת כלל. וליחזי דמי (הני) [היכי], כלומר הלא נוכל להבחין בדמים שאם הדמים רבים הדעת מכרעת דלחרישה קנאו דלצורך חרישה אדם קונה יותר ביוקר מלצורך אכילה, ואע"ג דקי"ל [ב"ב ע"ז ע"ב] דאין הדמים ראיה לגבי מוכר את הצמד לא מכר את הבקר מכר את הבקר לא מכר את הצמד א"ר יהודה הדמים מודיעים כיצד אמר לו מכור לי צמדך במאתים זוז הדבר ידוע שאין הצמד במאתים זוז כלומר אלא בודאי הכל בכלל, וחכמים אומרים אין הדמים ראיה, ש"מ דלא דיינינן בדעת מכרעת אלא אמרינן לעולם המוציא מחברו עליו הראיה, י"ל דלהאי מקשה ס"ל האי אין הדמים ראיה דקאמרי רבנן ר"ל והוי בטול מקח דנתאונה יותר משתות הרבה, וכמו כן מקשה הכ' שאם (רבה) [רצה] דמים רבים נכר לכל דלחרישה קנאו ועכשו שנתאונה ליהוי בטול מקח, וזהו מקח טעות דקאמר רב והיכי פליג שמואל בהא, ומשני לא צריכא דאיקר בשרא וקם בדמי רדיא, כלומר [שהעולם] כל כך נתיקר שאפילו לצורך אכילה קונין ביוקר כמו שעושין לחרישה ואין להוכיח ולהכיר בדמים. [ע"ב] ואי ליכא לאשתלומי מיניה לישקול לתורא בזוזי, אי הכי שהשור שוה לשחיטה בדמים ששוה לחרישה נמצא שאין הכחשה ביניהם אלא שהקונה רוצה שיחזירו לו מעותיו שנתן בשור ולא יצטרך לטרוח לשוחטו ולמכור בשרו והמוכר אומר לא מכרתי לך אלא על דעת כן (שנשחטו) [שתשחטהו] אותה ותטרח במכירת הבשר נמצא שאין [ביניהם כפירת ממון אלא] טורח במכירת הבשר וא"כ אם אין לו מעות מצויות דינא הוא [שיטרח הניזק במכירת] הבשר כדי שיגבה חובו ממנו דהא אמרי אינשי ממרי רשותך [פארי אפרע כלומר מבעל חובך] שאין לו מעות לשלם לך חובך ורוצה ליתן לך סובין שוה [שיעור חובך אין לו יכולת] למלוה לומר לא אטרח אני במכירת הסובין [והמורסן הכא נמי כיון דליכא הפסד בזה השור שהוא נגחן אם ישחטנו וימכור הבשר אין מן הדין שנחוש לטורח הלוקח שנתן מעותיו כיון שיש לו שיעור מעותיו בידו יטרח ויטרח. ומשני דאיכא לאישתלומי מיניה, כלומר שיש לו למוכר אותן מעות שלקח משור עדיין ישנן] בעין שלא הוציאם בהוצאה א"נ שהוציאם ויש לו [מעות מצד אחר] ובהא פליגי [אליבא] דרב מן הדין הוא שיחזיר לו מעותיו בלא טורח שהדעת מכרעת דלחרישה מכרו [דאזלינן] בתר רוב העולם ורוב העולם בעלי שדות הם ולא קצבים, ואליבא דשמואל אין להכריח[ו על] זה דכי אזלינן בתר רובא באסורא כגון [פסחים ט' ע"ב] תשע חנויות מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה ונמצא חתיכת בשר לפניהם ואין ידוע אם שחוטה היא אם נבלה היא אזלינן בתר הרוב דכל דפריש מרובא פריש אבל לענין תשלומי ממון לא אזלינן בתר רובא אלא המוציא מחברו עליו הראיה ויטרח במכירת השור ודי לו בזה ואין לחוש בטריחתו אלא א"כ יביא ראיה שבפירוש הודיעו שלצורך חרישה קנאו. והלכתא כשמואל שהרי הוא [הולך] לשטת חכמים דפליגי עליה דסומכוס שנותנין כלל בכל ענין לאפוקי ממונא המוציא מחברו עליו הראיה אע"ג דאיכא למיזל בתר רובא.
<h2>דף מו:</h2>
שנאמר [שמות כ"ד] מי בעל דברים יגש תובע יגיש ראיה אליהם, כלל גדול בזה נתן משה רבנו לשבעים זקנים ואהרן וחור שלא ידונו שום אפוקי ממונא בדעת מכרעת וברובא אלא בראיה. סברא הוא דכאיב ליה כאיבא הוא אזיל לבי אסיא, לא היה צריך משה להזהירם בזה דפשיטא הוא דלא גרע דין אחד ממשפטי הרופאים שאין הרופא דן את החולה לפי סברתו לבדו (נגד) [עד] שיאמר לו החולה ראשי (כאיב) [כבד] עלי (ובמקום) [ממקום] פלוני (ומשתנה עלי) למקום פלוני, ולפי שהוא מראה לו פנים הוא דן אותו, כך התובע צריך להראות לו פנים שתביעתו חזקה וברורה כלומר בעדים.
מנין שאין נזקקין אלא לתובע תחלה, כגון שהיה ראובן תובע לשמעון מנה בשטר שהלוהו ושמעון משיב תפשת משלי כך וכך החזר לי מה שתפשת, [או] (אם) [ש]יאמר לו שמעון לראובן משכון היה לי בידך על מעותיך הפחת לי מדמיו מה שנשתמשת בו וראובן אינו מודה לו כלל, דין הוא שבתחלה נזקקין לטענת ראובן ומוציא המנה משמעון ואח"כ נזקקין לטענת שמעון לדון על טענת התפישה או על טענת המשכון. ג"ר האיי מנין שאין נזקקין אלא לתובע [פי' שאם] הנתבע אומר לתובע תבעני עתה אין נזקקין לו אלא (באין) [ברצון] התובע. [אמרי נהרדעא פעמים שנזקקין] לנתבע, כגון שאומר הנתבע עתה כשמאחר לתבעני זילי נכסי(ה) [שכל אדם סבורין] שאני חייב לו הרבה ומפחדים ליקח, יכריחו ב"ד לתובע[ו להודיע שאינו חייב לו כ"א מעט]. ויש מעט סמך [לזו] בפ' מי שאחזו [ע"ד ע"ב] גבי נתינה בע[ל כרחו... הלל שיהא חולט מעותיו ללשכה והוא שובר את הדלת... ויטול מעותיו. והני מילי שיש שטר לראובן מן המנה שהוא טוען לו, דלא מצי למימר ליה להד"מ. אבל אם אין עדים או שטר לראובן, בכה"ג אין נזקקין לתובע תחילה אלא רשאי שמעון לעכב המנה] שטוען לו ראובן על מה שתפש ממנו ראובן דמתוך שיכול [שמעון] לומר (לו דדמיה) [להד"מ או] פרעתי כי (א"ל) [אמר] נמי יש לך בידי אלא שתפשת משלי כך וכך נאמן כדאמרינן בב' בתרא [ל"ו ע"א] הנהו עיזי דאכלן חושלא בנהרדעא אתא מרי חושלא וקא טעין טובא ואמר אבוה דשמואל דיכול לטעון עד כדי דמיהן מיגו דיכיל לומר לקוחין הן בידי.
פעמים שנזקקין לנתבע תחלה והיכי דמי דקא זילי נכסיה, כלומר שיש כאן תגרים שיקנוהו בדמים יקרים ומחר ילכו להם, א"נ שקרקעותיו זלות ע"י תביעה זו שרואין אותו דחוק ואם יוציא ב"ד לו תפיסתו או משכונו ימכרם וישלם לו מהם.
חצי נזק ורביע נזק מאי עבידתיה, דהיינו כל הנזק חסר רביע, ואמאי הא תם הוא ופלגי נזקא לחודיה הוא דבעי שלומי ותו לא, אפ"ה [אפילו היינו] יודעין באמת שהיתה הפרה מעוברת בשעה שנגחה כ"ש השתא דהוי ספקא אם סייעה הולד דלא הוה ראוי לשלם אלא חצי נזק חסר רביע ואמאי קתני משלם חצי נזק מן הפרה ורביע מן הולד, דקס"ד שהפרה של ראובן ועוברה משמעון ויכול בעל הפרה לטעון שותפא אית לי בחצי נזק ולא אשלם אני כי אם רביע נזק [ואידך רביע נזק צא ובקש אותו לשמעון, ולא מצי גבי מיניה אלא חציו של רביע נזק] דהיינו שמינית הנזק משום דהוי ממון המוטל בספק, ובפרה וולד דחד ליכא לאוקומה דכ"ש דקשי אמאי משלם חצי נזק מן הפרה ורביע נזק מן הולד, לישלם [כל] חצי נזק מן הפרה או מן הולד מאיזה מהם שירצה שהרי נתחייב בעל הפרה בחצי נזק שהרי שניהם שלו הם. ואסקה רבא לעולם אימא לך דפרה וולדה דחד נינהו, ודקא קשיא לך לימא ליה ניזק את ממה נפשך הב לי פלגי נזקא ולעולם נמי אמרי' דלא משלם מזיק אלא חצי נזק לחודיה, והא דקתני מתני' חצי נזק מזה ורביע נזק מזה לאו בבת אחת ר"ל אלא שני דינין בא ללמד, וה"ק איתא לפרה בעולם בשעת העמדה בדין דלא ערקא לאגמא ולא טבחוה ואכלוה משתלם חצי נזק מן הפרה שהרי היא עצמה נגחה ותם משלם מגופו ליתא לפרה בבית המזיק בשעת העמדה בדין קי"ל דתם אינו משלם אלא מגופה וא"ל ניזק הב לי מן הולד דאיהו נמי אזקן משלם ליה מיניה רבעא דנזקא ואידך רבעא ליפסוד דמצי א"ל מזיק [לא נגח] העובר את שורך אלא הפרה והפרה אינה בעולם ואע"פ ששוה הולד כוליה חצי [נזק] לא משלם אלא רביע משום ממון המוטל בספק, [מ"ז ע"א] דאי הוה פשיטא לן דהוה ולד בהדה כי נגחה הוה משתלם ניזק מן הולד כוליה חצי נזק דאמר רבא פרה מעוברת שנגחה את השור גובה מולדה דכגופה הוא ואליבא דרבנן אי לא אפשיט לן שהיתה מעוברת בשעה שנגחה את השור וליתה לפרה בעולם בשעת העמדה בדין דליהוי משתלם מינה מן הדין לית ליה לניזק ולא מידי דהא לית ליה ראיה של כלום.
[לשון הרי"ף מב"ב צ"ג ע"א] אין אומרים בידוע שזה נשכו וזה נגחו ולישלם ליה תם חצי נזק ומועד נזק שלם, אלא אמרינן המוציא מחברו עליו הראיה. גמל האוחר וכו', דרכו של גמל להיות צנוע בתשמישו ואינו [משמש לפני גמלים] אחרים ולא לפני שום בהמה בעולם וכשרוצה לשמש ואין שאר בהמות הולכות [לצד אחר] מרחוק לו כמלוא עיניו הורגן, וכיון שדרכו בכך נמצא גמל הרוג בצדו סמוך למקום שמשמש מן הדין לגבות ממנו אע"פ שלא נודע בעדים, דדבר ברור הוא זה, ולית הלכתא כותיה דר' אחא אלא כת"ק, דכלל גדול הוא בדין דכל המוציא מחברו עליו הראיה.
<h2>דף מז.</h2>
פרה שהזיקה, כלומר והיתה מעוברת גובה הניזק מולדה אע"ג דליתה לפרה בעולם משתלם חצי נזקו כוליה מן הולד, מ"ט כו' בשלמא רביע נזק שהרי סייע הולד בנזק אלא כוליה חצי נזק אמאי, ומשני משום דכגופה הוא, וכשם שגובה מן הפרה כולו חצי נזק אע"פ שלא שוה הולד רביע נזק כמו כן גובה מן הולד אם שוה חצי נזק כולו אע"ג דליתא לפרה בעולם דכאחד מאיבריה חשיב. אבל ביצה לא קחשיב כגוף התרנגולת להשתלם מביצתה דלאו כאחד מאיבריה חשיבא דלאו בשר הוא כמותה אלא פרשא בעלמא היא חשיבא, וגם חלק הראוי לה לא משתלם ממנה כדין עובר פרה דהא לית בה חיות כלל ואינה מסייעת להזיק כלל, ובתרנגולת תמה מיירי כגון שהיה דלי קשור ברגלה או שהיתה מהדסת ושברה את הכלים ברוח שבכנפיה, דלא משלם אלא חצי נזק, דאי הזיקה בכנפיה ממש הרי היא מועדת כדתנן [י"ז ע"א] התרנגולין מועדין להלך כדרכן ולשבר, וכיון דמשלם מן העליה כ"ש מן הביצה שלה.
אין שמין ארישא קאי בשור שנגח פרה מעוברת והפילה או מתו שניהם, אין שמין לפרה בפני עצמה וולד בפני עצמו, כלומר כמה היה שוה בה זה הולד אם היה מגיע לסוף חדשיו, כמו שאנו שמין את הפרה כמה היתה שוה בהיותה חיה או בהיותה בריאה וכמה היא שוה עכשו, שאם אתה אומר כזה לעובר כאלו יצא לאויר העולם אתה מכחיש את המזיק שעולה דמי ניזק הרבה, אבל שמין פרה מעוברת זו כמה היתה יפה תחלה אם היו רוצים למכרה מעוברת וכמה היא יפה עכשו אם מתה אם חיה, ובודאי לא היה הקונה נותן בעבור עבורה כאלו יצאו הולדות לאויר העולם, וכמו כן אין שמין הפרה כשהיא נראית בעלת איברים מעוברת כאלו היתה ממש בעלת אברים בלא מחמת עבור שא"כ אתה מכחיש את המזיק, דבודאי אין הלוקח נותן הדמים בדבר שאינו אלא לפי שעה עומד ביפה כמו שנותן בדבר שהוא עומד קיים תדיר, אלא שמין כמו שהיתה בעודה מעוברת שבודאי מוסיף בה הלוקח דמים כשנראית בעלת איברים ומעלת חן בעיניו, שיהיו ולדותיה ג"כ בעלי איברים ונותן לאותו חשבון.
בקוטע יד עבדו של חברו, אין שמין היד בפני עצמה לומר כמה אדם רוצה ליטול [לקטוע] יד עבד כזה, דבודאי הרואה עבדו שלם [אין] קוטע לו ידו [אלא] בדמים מרובים, אבל שמין עבד זה כמה שוה עכשיו וכמה היה שוה מתחלה.
במזיק שדה של חבירו, קצץ נטיעותיו או אכלה ערוגה אחת, אין שמין אותה לבדה (אין) [אלא] שמין בית סאה באותה שדה כמה היתה יפה תחלה וכמה פיחתו דמיה בשביל ערוגה [זו] שאינו עולה כל כך הנזק, דערוגה בפני עצמה יש לה דמים מרובים מפני שהיא נכרת בפני עצמה ועוד שיש לה קופצים הרבה ליקח אותה מה שאין כן בס' ערוגות דקיימא לן [לקמן נ"ח ע"ב] שמין סאה בס' סאין ותרקב בס' תרקבים וקלח בששים קלחים שאין להם קופצים כל כך ואין להן דמים כל כך לכל ערוגה וערוגה של ששים כמו אם ישערנו בפני עצמה.
פיטמא לבעל פרה, מה ששמין אותה כמה היא יפה מחמת שומנה דין הוא דליהוי דבעל פרה שהרי נבלע באיבריה, ואע"פ שדרכה להשתמן (ולהתעשת) [ולהתעבות] בעודה מעוברת יותר משאר הזמנים אעפ"כ אין ראוי שיהיה לבעל הולד חלק בשומת שמנינותה שהרי אין השומן בגוף בא לעולם מכח הולד, שפעמים רבות בלא ולד משתמנת (ומתעשת) [ומתעבת]. נפחא מאי, מה שהיתה יפה מפני נפחה שנראית בעלת איברים, למי ישלם. ומסקנא דחולקין בין שניהם שהרי זה וזה גורם, שהרי עור הפרה מתגדל ומתפשט בשעת הנפח.
הקדר שהכניס קדרותיו וכו', שלא ברשות בעל הבית פטור דמצי אמר ליה מאי בעית ברשותי, ואם הוזקה בהם כלומר באותן הקדרות נשברה רגל בהמת בעל החצר חייב בעל קדרות לשלם הכל, משלם כדין בור ברשות הרבים או כדין אדם המזיק שהוא מועד לעולם שהיה לו לשמרן ופשע בהן. ואם הכניס ברשות, שאמר לו עול בעל החצר חייב בשבירת הקדרות דס"ל לרבנן דכי אמר ליה עול עול ואנטר לך קא"ל, כלומר הכנס ואשמור לך, ואם הוזקה נמי בהם בהמת בעל החצר מיפטר בעל קדרות מלשלומי ליה כלל, דכיון שהכניסם שם ברשות שמירת הקדרות קבל עליו בעל הבית לגמרי אפילו משבירה דממילא כגון אם יהיו נשברין ברוח נמצא שעליו להחזיר לו קדרותיו בלא שום פסידתו, ואם נתחייב בעל הקדרות לשמור גם הוא מהיזק בעל החצר כמו שנתחייב בעל חצר לשמור הקדרות ואם לא שמרן ישלם איגלאי מילתא שלא החזיר לו קדירותיו שלימות. ור' פליג (אסופא) [בסופא] דתלתא בבי אכולהו שאפילו ברשות כגון דאמר ליה האי ליש' עול לא מיחייב בעל חצר בשמירת קדרות, דכי א"ל עול עול ונטר לך קאמר, כלומר אם תרצה הכנס בחצרי רק אתה תשמור קדרותיך שלא ישברו ושלא יוזקו בני רשות הרבים, עד שיאמר לו בפירוש עול ואנטר לך שאם אמר לו כן מיחייב בעל החצר בשבירת הקדרות ומפטר בעל קדרות לגמרי משמירת בני בעל רשות החצר כדפרישית דברשות שמירת קדרות קבל עליו בעל חצר ואפילו נשברין ברוח.
הכניס פרותיו וכו', האי בבא דפרות מתפרשת כבבא קמיתא דקדרות, אלא ללמדנו דין אחד דדוקא הוזקה בהן שהוחלקה בהן, כלומר שמעדו רגליה כשהיתה הולכת עליהן הוא דמיחייב בעל פירות בנזקי בהמת בעל החצר, אבל אכלה פטור, כלומר שאכלה מהם יותר מדאי ונשתלשלה ומתה פטור דמצי אמר ליה הוה לה שלא תאכל.
<h2>דף מז:</h2>
הכניס שורו לחצר, האי בבא ג' כמו בהראשונים, אלא שבא ללמדנו נפל לבור והבאיש את מימיו, דדוקא שהבאיש מגופו כלומר שהיה מלוכלך בטיט ובצואה שמיד בשעת נפילה הוסרחו המים והוי אדם הפושע, אבל אם לא היה מלוכלך אלא לפי שהסריחתה נבילתו אחר שעה והבאישו את מימיו של בור פטור אמרי מ"ט גרמא בעלמא הוא וגרמא בנזקין לא מיחייב. וכן חדש בהאי בבא הא מילתא דהיה אביו או בנו בתוכו ונפל עליו לפי שראה עשבים וירקות בבור והוי רגל בחצר הניזק דמשלם כופר דהא רגל מועד הוא, שאם נפל שם שלא מחמת הירקות הוי שור כמו קרן בחצר הניזק דלא משלם כופר אלא א"כ היה מועד ליפול על בני אדם בבורות. ר' אומר בכולן [אינו חייב] עד שיקבל עליו בעל [הבית לשמור], כלומר שיאמר לו בפירוש עול ואנטר לך, אבל עול לחודיה עול (אנטר) [ונטר] לגרמך ר"ל, ור' נטר להו לרבנן עד דסיימי למילתייהו והדר פליג עליהו בכל הני תלתא בבי, [והיינו דקא תאני בכולן, בכולהו תלתי בבי].
לא שנו הא דקתני אם הוזקה בהם בעל פירות חייב ה"מ כשהוחלקה בהם בהמתו של בעל החצר דלי"ל למי' איבעי ליה עיוני כיון דדרכה לילך בחצר ולא נשתנה ממהלך בינוני שדרך בהמות לילך. אבל אכלה פטור, כלומר אבל אם הוזקה בהם שאכלה מהם יותר מדאי או שהיו פירות המשלשלים אותה ומכחישים את בשרה פטור בעל הפירות דמצי למימר ליה היה לה שלא תאכל דבר המזקתה, ואע"ג שנעשית הגרמא על ידו הא ק"ל גרמא בנזקין פטור.
<h2>דף מח.</h2>
ההיא איתתא דעלת למיפא בההוא ביתא, כלומר ברשות בעל הבית שהיה לו תנור בחצרו ומשאילו לאורחים, אתא ברחא עז של בעל הבית אכליה [ל]לישא. חביל, נתחמם יותר מדאי ומית חייביה רבא לשלומי דמי ברחא לבעל החצר, כלומר כל דמי העז שהיה לה לבעלת עיסה לשמור בהמתו של בעל החצר ובעל חצר מיפטר מלשלם כלל דמי העיסה לבעלת עיסה, לפי שלא היה על בעל חצר לשמור כלל העיסה, כיון שהיתה שם בעלת עיסה עומדת ומק', ואמאי חייבת בעלת עיסה לימא ליה לבעל חצר היה שלא תאכל. ומשני הכי השתא התם שלא ברשות כיון דבעל פירות הכניס שם פירותיו בחצר בעל הבית שלא ברשות מה לי לשמור בהמתו של בעל הבית דכיון דעבר על דעתו דבעל חצר ליכנס שם שלא ברשות עמ"כ [על מנת כן] נכנס שיהנה מבעל חצר ולא (שניזק) [שינזק] על ידו בשני ענינים שיאכלו פירותיו גם ישלם הבהמה המזקת פירותיו. הכא ברשות קביל עליה נטירותה בבהמתו דבעל חצר, וטעמיה דרב' לאו משום דקא סבר דמאן דעייל ברשות מקבל עליה נטירותא דבהמות בעל חצר דהא איהו הוא דשנין בגמ' דבעל קדרות כולה רבנן היא ואוקימנא דבעל קדירות ברשות לא קבל עליה נטירותא דבעל חצר אע"ג דבעל חצר קבל עליה נטירותא דקדירותיו, אלא הכא היינו טעמא כדמפרש ואזיל טעמא לקמיה דלמיפא בעיא צניעותא ואסתלקו מרותא דחצר נפשיהו לגמרי משמירת העיסה ועל בעלת העיסה לשמור כל החצר, ותלמודא דאותביה מהאשה שנכנסה לטחון משום דלא אסקה למילתיה ואם הוזקה חייבת כגון שהחליקה, שאם אכלה פטורה לפי שהיה לה שלא תאכל, טעמא דשלא ברשות הוא דמיחייב בעל חטים בשמירת בהמתו דבעל חצר שלא תוזק בהן, הא ברשות אם הוחלקה בהם פטור בעל הפירות ש"מ דבעל חצר חייב לשמור בהמתו שלא יוזקו במי שנכנס שם ברשות, ולשמור פירותיו הנכנסין שם ברשות שנטלו ממנו שלא יפסידן על ידו בהמ', הכא נמי בבעלת עיסה לימא שהיה לו לשמור עיזיו שלא יאכלוה ושלא ימותו ותהיה בעלת עיסה פטורה ממיתת העזים, וליחייב בעל התנור לשלם עיסה לבעלים, אמרי לטחון (עזים) [חטים] כיון דלא בעי צניעותא אין צריך שיצא בעל החצר מן החצר כלל, ודין הוא כיון שנכנסו שם בעצמו עליו לשמור את החטים מכל הפסד ולשמור נמי בהמתו שלא תנזק בהם כדי שלא יתחייב בעל חטים לשלמם ועמ"כ נטל רשות ממנו שלא יארע לו שום תקלה על ידו לא מהפסד פירותיו ולא מחמת תשלומין לאחרים, אבל למיפא כיון דבעיא צניעותא שמגלה האשה זרועותיה וצריך שיצא בעל חצר משם לגמרי, ומאחר שכן על הנשים מוטלת כל שמירת החצר שלא יזיקו ושלא ינזקו.
בעל שור חייב בנזקי חצר שנפסדה מדמיה מחמת החפירות שחפר בה ובעל חצר חייב בנזקי הבור אם הפקיר רשותו ונפל בהם שור או חמור, ואע"ג דאמר מר כי יכרה איש [בור] ולא כי יכרה שור בור, דמשמע שאם שור ראובן חפר בור אחד ברה"ר והוזקו בהם שור או חמור לא מיחייב ראובן שהוא בעל השור לשלם נזקיו, ה"מ ברה"ר דלאו עליה לחודיה מוטלת שמירת רשות הרבים יותר משאר בני אדם ולמלויי ליה בעפרא, הכא כלומר שהוא בחצרו ועליו לחודיה מוטלת שמירת חצרו, כיון שהיה דעתו להפקירה הוה ליה לטמונינהו בעפרא וכיון דלא עביד כמאן דכריה הוא דמי ואיש בור קרינא ביה.
והזיק בעל הבית כלומר בכונה, או בעל הבית הוזק בו ממילא שלא בכונת השור כגון שהיה רבוץ בחצר ולא הרגיש בו בעל הבית כשיצא מפתח ביתו בלילה והוזק בו חייב בעל השור בנזקיו, כיון שנכנס שלא ברשות היה לו לשמרו מהזיק לאחרים.
הרביץ גללים בחצר וטנפו כליו של בעל הבית בהם פטור, דהוו להו גללים נחשבים בור המזיק ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים דכתיב שור ולא אדם חמור ולא כלים, ודוקא כליו דמיפטר בהו אבל הוא עצמו חייב בעל השור דלא פטרינן אדם מבור אלא לענין מיתה אבל לענין נזקין לא כדאמרינן בפ' המניח [כ"ח ע"ב], ולא פטרינן ליה נמי משום איש בור ולא שור בור דכיון דהוו גללים דידיה דבעלים בשעת נפילה, וכן נפלה גמלו ולא העמידה [שם] דמחייבינן ליה (משור) [משום] בור אע"ג דאיהו לא כרייה אלא הגמל כרהו, כיון דבשעת נפילה דידיה הוא ועליה לסלוקי כמאן דכרייה הוא דמי אע"ג דמפקר ליה בתר שעתא איש בור קרינא ביה, ולא דמי לשורו שחפר בור ברה"ר דחפירה לאו דידיה הוא כלל, ולדלי הקשור ברגל התרנגול מאליו [י"ט ע"ב] דדלי לאו דידיה הוא אלא דלי הפקר הוא או של אחרים הוא.
נכנס לחצר בעל הבית, כלומר אדם עצמו והזיק בעל הבית בין בכונה בין שלא בכונה, ומיהו בידים הזיקו. הוזק בו, שזה היה עומד במקומו ובא בעל הבית ונתקל בו, הזיקו בעל הבית לנכנס שם שלא ברשות פטור בעל הבית דמצי אמר ליה מאי בעית ברשותי, ומפרש ואזיל דוקא שהזיקו בעל הבית לנכנס שלא ברשות שלא בכונה כלומר שלא היה יודע שהיה שם אבל הוא ידע ביה שהוא שם ואעפ"כ הכהו חייב, דנהי דאית ליה רשות להוציאו בעל כרחו מן הבית אבל להכותו ולחבול בו אין לו רשות. ואזדו לטעמייהו, רבא ורב פפא, רבא דס"ל דמצי למימר ליה מאי בעית ברשותי כיון דלא ידע ליה ולא מצי למימר ליה איבעי לך לעיוני דהא אדם מועד לעולם, ורב פפא נמי דסבר נהי דאית לך רשותא לאפוקן לאזוקן לית לך רשותא. [ע"ב] שניהם ברשות כגון ברה"ר או חצר השותפין או שנתן לו בעל הבית רשות ליכנס, או שניהם שלא ברשות כגון שניהם רצין ברה"ר הזיקו בידים זה את זה ואפילו שלא במתכון חייבין דבנזקין לא שני לן בין מתכוין, לשאין מתכוין, והא [ד]תניא [לעיל ל"ב ע"א] שנים שהיו הולכין ברה"ר והזיקו זה את זה פטורין, ההוא לאו הזיקו הואי אלא הוזקו ר"ל ולא דק בלישניה, אבל הזיקו חייבין דמצי א"ל נהי דאית לך רשותא לאפוקן לאזוקן לית לך רשותא. אבל אחד ברשות ואחד שלא ברשות דברשות פטור כלומר אם הזיק אותו שברשות לאותו שלא ברשות בין בהזיקא דבידים בין בהזיקא דממילא ודלא ידע ליה פטור, אבל בכונה חייב דנהי דאית לך רשותא לאפוקן לאזוקן לית לך רשותא. ושלא ברשות חייב, כלומר אותו שלא ברשות אם הזיק לאותו שברשות אפילו שלא בכונה חייב דמצי א"ל מאי בעית ברשותי, וכ"ש דלא איבעי לך לאזוקן, (ושלא ברשות חייב כלומר אותו שלא ברשות אם הזיק אותו שברשות חייב).
<h2>דף מח:</h2>
דחזא ירקא ונפל, ראה עשב על פי הבור ובא לאכלו ונפל דהך נפילה לא איכון ולא בר קטלא הוא, ומיהו כופר שלא בכונה נמי משלם כאלו עבד בכונה דנפ"ל [לעיל מ"ג ע"ב] מכופר אם כופר, ואע"ג דאינו מועד ליפול בבורות, דהא רגל בחצר הניזק הוא דמשלם כופר דכיון דאורחיה למיכל עשבים שהוא בכל מקום אורחיה (למיכל) [למיפל] בבורות.
הלכתא כת"ק, דכשאמר לו עול עול ואנטר לך ר"ל ובעל החצר חייב בנזקי קדרות שעושין לעלמא הנכנסין שם ברשות ואפילו בשמירתן שלא ישברו ברוח, אבל בעל הקדרות פטור לגמרי מלשמרם שלא יזיקו בעל החצר ומה שיש לו. הלכתא (כר' יוסי) [כרבי] דס"ל כי אמר ליה עול [עול] ונטר לך קאמר ובעל חצר פטור לגמרי מכל הפסד הקדרות בין מחמת בהמות וכ"ש אם נשברו מחמת הרוח, ובעל הקדרות נמי פטור בנזקי בהמותיו דבעל חצר דהא [עול] ונטר לך קאמר כלומר שמור אתה את שלך ואני אשמור את שלי ואין אחריותן של זה על זה.
שור שהיה מתכוין לחבירו וכו' פטור מדמי ולדות, וה"ה אפילו נתכון לאשה דפטורי' מדמי ולדות דהא כתיב בפ' ולדות [שמות כ"א] כי ינצו אנשים ולא שורים, והאי דנקט בשור נתכון לחבירו שור משום דקא בעי למיתני סופא ואדם שהיה מתכוין לחבירו דאפילו לא נתכון לאשה משלם דמי ולדות ולא אמרינן אנוס הוא אלא כמועד הוא חשוב ומשלם, דהכי כתיב קרא כי ינצו אנשים וגו' דמשמע שהיו מתכונין זה לזה ולא לאשה ואפילו הכי מיחייב לשלם דמי ולדות.
<h2>דף מט.</h2>
רשבג"א א"כ משאשה יולדת היא משבחת והולכת, מפ' בגמ' אינו ר"ל א"כ לדבריך נראה משהאשה יולדת היא משבחת והולכת משל מעיקרא דהא ת"ק הא קאמר דמיפחתא, אלא ה"ק א"כ דבכך הן שמין כדקאמרת אשתכח דלא יהיב ליה מידי, דלדידי ס"ל דמשהאשה יולדת היא משבחת בדמים לפי שמ' דמיה פחותים לימכר שמסוכנת היא למות בצער לידה, אלא שמין את ולדות לבדן כלומר שמין אלו היו ולדות של שפחתו בכמה לא היה רוצה שתפיל שפחתו עובריה, ואותן הדמים נותן לבעל, אבל שבח ולדות ליכא כלל, ובגמ' מוקי לה במבכרת דדמיה פחותים קודם לידה מלאחר לידה דמסוכנת היא, אבל שאר עוברות מודי ליה רשב"ג לת"ק דאיכא נמי שבח ולדות לבעל. ואם אין בעל, כלומר שמת לו בין הנגיפה והעמדה בדין, א"נ שכבר מת לה הבעל קודם שנגפוה ויצאו ילדיה נותן דמי הולדות וגם השבח שהיה ראוי לתת לו ונותן ליורשי הבעל, והן בנים שיש לו, הן מאשה זו הן מאשה אחרת, או לאחיו או לשארו הקרוב אליו לפי שאר הנחלה שיורשין ממנה שהרי התורה זכתה אותם לו כדכתיב ביה בעל האשה. היתה שפחה ונשתחררה, כלומר היתה משוחררת ונשאת לעבד משוחרר, או גיורת והיא נשואה לגר ואין לה בעל גם אין לה בנים ממנו משנתגייר או משנשתחרר, זכה כלומר זכה המכה אותה בעונש דמי ולדות ואינו משלם כלום דהא קי"ל נכסי הגר שמת ואין לו יורשין כל המחזיק בהן זכה בהן וזה קדם לזכות במה שבידו. והה"נ לישראלית הנשואה לגר ומת הגר בלא יורשין דפטור דהא (נמי) [דמי] ולדות לבעל, והא דנקט שפחה וגיורת משום דסתם שפחה משוחררת היא נשואה למשוחרר וגיורת לגר.
טעמא דנתכון לחברו, כלומר שור הוא דפטור מדמי ולדות שהרי לא הזיק בכונה ואין לקנוס בעליו דלישלם דמי ולדות לבעל האשה, הא אם נתכון לאשה גופה קנסינן ליה לבעל השור ומשלם דמי ולדות, לימא תיהוי תיובתיה וכו' פטורין מדמי ולדות דיליף מובעל השור נקי מדמי ולדות ולמאי אצטריך להיכא דלא נתכון לאשה עצמה לא אצטריך דהא כתיב [שמות כ"א] אנשים ולא שורים אלא אפילו נתכון לאשה עצמה אתא לאשמועינן דפטור מדמי ולדות, איידי דבעי למיתני סופא אדם שהוא מתכוין לחברו דהכי כתיב קרא כי ינצו אנשים אלמא במתכון לחברו משתעי קרא כלומר לרבותא דאע"פ שלא נתכון לאשה עצמה משלם דמי ולדות דאדם מועד לעולם. ועוד דהא רב פפא כותיה שיכא, כלומר דדוקא שפחה שנמשלת לחמור הוא דמשלם דמי ולדות אבל ישראלית פטור, אע"פ שנתכון לאשה.
כיצד שמין דמי ולדות שמין האשה וכו', מקשי בגמ' [האי] דמי ולדות (ו)שבח ולדות מיבעי ליה, ומשני דחסורי מיחסרא והכי קתני אדם שהיה מתכוין לחבירו והכה את האשה ויצאו ילדיה משלם דמי ולדות ושבח ולדות, וכיצד משלם שבח ולדות, שבח ולדות שהן משבחין את האשה נראית בעלת איברים מפני העובר ודמיה יקרים, כלומר שמין את האשה כמה היא יפה בשביל ולדות הללו עד שלא ילדה וכמה נפחתה כשנתרוקנה מהם ונותן לבעל אותו פחת, ואע"פ שזו העילוי לא היה של קיימ' שהרי סופ' היתה להוליד לסוף חדש או לסוף ב' חדשים אעפ"כ צריכין לחשוב אותו חדש או ב' חדשים כמה ירצה ליתן שיהיה לו אשה כזאת לב' חדשים, ואותו הפחת שנפחתה האשה מדמיה יתן לבעל, אבל נזקה של אשה אינו (לבעל) [בכלל] שומ' זאת דאין כאן אלא פחת ריקון העובר אלא כחש גופה מחמת המכה ונפחתו דמיה שהיתה ראויה לימכר כשהיא [בריאה] אע"פ שהיא רקנית הוא נקרא נזק ואינו של בעל אלא כשאר חבלות, ובושת נמי אינו כולו שלה והדין קצוב בכתובות [ס"ה ע"ב] בזמן שבסתר לה שני חלקים ולו חלק אחד ובזמן שבגלוי לו שני חלקים ולה אחד.
<h2>דף מט:</h2>
החופר בור וכו' ברה"י ופתחו לרה"ר, כלומר שחפרו במדרון שהתחיל (ברשותו) [ברשות הרבים] וסיים ברשות (הרבים) [היחיד] וכ"ש אם היתה כל החפירה ברשות הרבים ופתחה לרשות הרבים, או ברשות הרבים ופתחו לרשות היחיד, כלומר שחפרו במדרון והתחיל ברשותו וסיים ברה"ר והפקיר רשותו אח"כ דלא מצי למימר מאי בעית ברשותי ונפל דרך פיו בתוכו חייב דקת' חיובא דבור בין ברה"ר בין ברה"י הוא ובלבד שיפקיר רשותו, אי נמי שנבקע העפר מתחתיו ברה"ר והזיק חייב שלא היה לו לחפור תחת רשות הרבים. ברה"י ופתחו לרשות אחר אע"ג דאין כאן צד רשות הרבים ולא נבקע קרקע רשות הרבים מתחתיו אם הפקיר אותו רשות שפי הבור בתוכה ונכנסו שם שורים ונפלו בו חייב.
מי שעל עסקי פתיחה באה וכו' כלומר שתכף שהתחיל לחפור פושע הוא ומזיק הוא והיינו בור ברה"ר דאי בור ברשותו לא מיקרי מזיק עד דמפקיר ליה רשותו אחר כן. בבור ברשותו דהיינו הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו. דאית ליה בעלים לבור, בעל תקלה בעל ההיזק כלומר גורם ההיזק. בר משדה, אי' דגר' בר מסדום קנין ומחצה ושלשתן בבבא בתרא. סדום בפ"ק [י"ב ע"ב] דאמרינן כגון זה כופין אותו על מדת סדום. קנין ומחצה ביש נוחלין, קנין [קי"ד ע"א] עד אימתי חוזר (רבא) [רבה] אמר כל זמן שיושבין, ורב יוסף אמר כל זמן שעסוקין באותו ענין. ומחצה [קמ"ג ע"א], מחצה לאהרן ומחצה לבניו.
<h2>דף נ.</h2>
ומסר לרבים, שאמר לבני עירו הרי בור זה שחפרתי וצרי' לכם להיות מי גשמים מתכנסין בו וראוין לשתות מהן בהמה הוא מסור לכם, ויהיב להו נמי נטלא כלומר דלי שידלו בו.
<h2>דף נ:</h2>
לא יסקל אדם מרשותו לרשות הרבים, כלומר לפנות שם אבנים לפי שהולכים שם רבים ונתקלים בהם, ואפשר שגם הוא היה נתקל בהם. מרשות שאינו שלך, שמא אתה עתיד למכרו, לרשות שלך רשות הרבים כל ימי חייו הוא שלו.
החופר בור ברה"ר וכו', לא תימא דוקא חופר בור ברשותו דהוה ליה בור [דאית ליה בעלים כדכתיב (שמות כ"א) בעל הבור וגו', אבל חפר ברה"ר פטור דהא] לית ליה בעלים להכי הדר ותני החופר בור ברה"ר ונפל בתוכו שור או חמור חייב דהא בעל הבור [ר"ל] בעל התקלה כלומר שהוא התחיל בנזק, ולאו דוקא שור וחמור דה"ה לכל בעלי חיים שבעולם ואפילו עופות כדלקמן [נ"ד ע"ב] דילפינן שור שור משבת, אלא לשון הפסוק נקט דכתיב [שם] ונפל שמה שור או חמור ושור בא למעט אדם ממיתה אבל בנזקין חייב בעל הבור, וחמור בא למעט כלים בין לשבירה ממש שאין ראוין לשום מלאכה שבעולם ובין שנשתייר מהם קצת להשתמש בהם, א"נ שהיו כלי מילת שנטנפו בו אע"פ שראוין למלאכה כיון שאינן ראוין למה שנעשו מתחילה פטור דשבירתן ופסלותן ממלאכתן ראשונה זהו מיתתן.
אחד החופר בור חריצין ונעיצין. בור לעיגול הוא וקצר ויש בו הבל גדול ושיח ארוכה וצרה ואעפ"כ יש בו הבל בי' טפחים מחמת שהוא צר, מערה מרובעת ומכוסה בחול או בקרוי ויש לה פתח צר ומתוך שהיא מכוסה יש בה הבל גדול בי' טפחים אע"פ שהיא מרובעת ורחבה הרבה. חריצין רחבין הן ומרובעין כמערה אבל אינן מקורין אלא כל פיו פתוח ואפ"ה אית בהו הבל למיתה בי' טפחים, ונעיצין קצרין מלמטה כבור ורחבין מלמעלה כפלים מלמטה אפ"ה קים להו לרבנן דיש בו הבל כדי להמית בו הנופל בתוכו. א"כ שאנחנו מרבים כל חפירה שבעולם אפילו רחבה הרבה למה כתב רחמנא בור, ומשני מה בור כדי להמית, כלומר ללמוד על כל החפירות המזיקות שאין בהם כדי להמית אלא א"כ הם דומות לבור שהוא עמוק י' טפחים אבל בפחות לא, היו פחותין [מעשרה] טפח[ים] אם מת בו פטור, כלומר שנשבר רגלו ומת ממנו פטור מלשלם את כולו אבל משלם לו כדי היזק שהוזק בו שנשברה רגלו אם לא היה מת דלגמרי לא מצי' למפטריה שהרי חפר בו כדי להזיק בו הנופל אבל דמי כולו לא, שהרי לא היה בו הבל למיתה ומזלו גרים, ואם הוזק בו חייב שהרי יש בו כדי להשבר רגלו או ידו, ואפילו לא נשבר בו לא יד ולא רגל אלא שהוא מתנונה והולך אפ"ה חייב שהרי יש בו הבל לנזקין אע"ג דאין בו למיתה, ובגמרא פסקינן לה כשמואל דבור שחייבה עליו תורה בין להבלו בין לחבטו, ולא שנא כשנופל בבור ופניו למעלה שלא נכנס בגופו הבל הבור אלא שנחבט מחמת הקרקע ומת, א"נ שהיה רחבו יותר מעומקו דליכא שם הבל למיתה אע"פ שנופל פניו למטה חייב שהרי מת משום חבטא ולא שנא מלא סיפוגין של צמר שאין בו חבטא דאם נפל פניו למטה שנכנס בו הבל הבור חייב לשלם. ואבנו ומשאו וסכינו שהניחם ברשות הרבים והזיקו [ואע"פ שאין בהם לא הבל ולא חבט שהרי קרקע רה"ר] הזיקתהו אפ"ה מיחייב שהרי נתקל באבנו שהוא מעשה ידיו של אדם מה שאין כן בבור, ואם נתקל [בבור] ונפל חוץ לבור פטור דקרקע עולם הזיקתהו, וכותלי הבור שנתקל בהם לא עשאם האדם אלא מששת ימי בראשית היו שם ולא מיקרו אלא גרמא בעלמא כיון שלא נתקל במעשה ידיו ממש.
להבלו ולא לחבטו, כלומר היכא דמית משום הבל מחייבינן ליה כגון שנפל (לפניו) [על פניו] שנכנס בו הבל הבור והמיתו, אבל נפל (ל)פניו למעלה שלא מת מחמת הבל אלא מחמת חבט פטור דקרקע שאין לו בעלים הזיקתו, דרב סבר דבבור שיש לו בעלים דבר הכתוב. ושמואל סבירא ליה דהאי בעל הבור בעל תקלה ר"ל באיזה ענין שיזיק, וכ"ש לחבטו שהרי רוב ההיזקות שבבור הוא ע"י החיבוט (בין החבוט) בין שיפול לפניו או לאחריו בין שהוא רחבו יותר מעומקו, ואם [תאמר] לחבטו ולא להבלו, לחבטו דוקא שהרי על ידו נעשה החבוט ולא להבלו שהרי ההבלא ממילא אתיא ואיהו לא עבדא אלא מאויר העולם שמתקבץ שם. התורה העידה על הבור דכתיב בור סתם ואפילו מלא ספוגין של צמר דליכא חבט שהרי לא חלק הכתוב בבור (כזה) [באיזה] ענין יתחייב ובאיזה יפטר, על כן אין לחלק בין לחבט והבל ובין נפל לפניו ובין על אחוריו בין שהוא רחבו כעומקו שיש בו הבל ובין שרחבו יתר מעומקו אע"פ שאין בו הבל למיתה. מאי ביניהו, מיכדי היכא דמת בין לרב בין לשמואל חייב ואפילו נבקעה כרסו או נשברה מפרקתו מחייב ליה נמי רב דאיכא למימר הבלא קטליה שנכנסה בבטנו ועל כן נבקעה, ואפילו נשברה רגלו וכחש איכא למימר נמי מחמת הבל הבור הוא חלה וכחש, א"כ מה לי אי טעמא דחיובא משום חבט מה לי משום הבל. דעבד גובהה ברה"ר, כלומר שחפר ברה"ר שלא היה שוה אלא מדרון וחפר מכאן ומכאן עד שהשוה את רשות הרבים ונעשה התל באמצע מאליו ועלה שם שור ונפל דהכא ליכא הבל אלא חבט דאליבא דרב מיפטר ואליבא דשמואל מיחייב, ודוקא שנעשה התל מאליו כמו שפירשתי שאין הגבהה מעשי ידיו אלא מאליה הוא דפטר בה רב, אבל אם הביא עפר (עושה) [ועשה] תל ברה"ר ונתקל בתל ונשוף בקרקע עולם אפילו רב מודה דחייב כיון שהגובהה מעשה ידיו דלא גרע מאבנו סכינו ומשאו שהניחן ברה"ר ונתקל בהם ונשוף בקרקע עולם דמיחייב שהרי הם תולדות בור כיון שהדבר שניזק בו הם מעשי ידיו.
ומת פטור מ"ט לאו משום דלית בפחות מעשרה חבט, שיש בו כדי להמית אע"פ שיש בו חבט כדי להזיק כדקתני אם הוזק בו חייב, לא משום דלית ביה הבלא, כלומר לעולם אימא לך שיש חבט מיתה בפחות מעשרה נמי יש בה חבט מיתה אלא לא חייבה תורה בבור אלא משום הבלא ובפחות מי' ליכא הבל. אי הכי אם הוזק בו אמאי חייב הא אמרת שיש חבט בפחות מי' כמו שיש בי' כמו כן נמי (אי) לענין הבל יש לנו לדמות פחות מעשרה [לעשרה] וליחייב אם מת בו אלא ודאי נמצא בבור עשרה ליכא הבל וכי היכי דבע' ליכא הבלא דמיירי בבור שרחבו יתר מעומקו וליכא הבל למיתה, כמו כן נמי בבור שרחבה יותר מעומקה אין בו הבל לנזקין. ומשני אע"ג דאין הבל למיתה בבור שהוא רחב יותר מעומקו אבל נזקין יש בו ובפחות מי' נמי אע"ג דאין הבל למיתה אבל לנזקין יש בו הבל מ"ה מת פטור והוזק חייב.
טרפה רב נחמן, משום רסוק איברים דהיא אחת מי"ח טרפות דתנן [חולין מ"ב ע"א] נפלה מן הגג ואע"ג דלא חזינן ביה מכה אלא שאינו יכול לעמוד ואמרינן התם בחולין [נ"א ע"ב] אם שהתה מעת לעת ושחטה כשרה ואם עמדה אינה צריכה מעת לעת אלא בדיקה בעיא, כלומר אם נבקע כריסה או בני מעיה או נקרע קרום של (מוח) ריאה או של מוח מחמת הנפילה אם לאו, ואם הלכה אפילו בדיקה לא בעיא, וזה השור שחטו בעליו קודם שעמד מאיליו. אלמא קסבר רב נחמן יש חבט בפחות מעשרה, כלומר חבט הראוי להמיתו וריסוק איברים משום מיתה נאסר ולא משום טרפות דהא קי"ל [שם נ"ז ע"ב] דטרפה חיה ומרוסקת איברים אינה חיה אפילו חצי יום.
<h2>דף נא.</h2>
וכתב ה"ר אפרים ז"ל ואסיקנא דטעמא דרב נחמן משום דקסבר מכריסא דתורא ארבע ואריתא דדלאי שיתא הרי עשרה, ומשום חבטא טרפה רב נחמן דילמא נפסק חוט השדרה, והא דקתני היו פחותין מעשרה ונפל לתוכן שור או חמור ומת פטור בדאיגנדר איגנדורי לבור כלומר שנתגלגל בדרך מדרון לבור דליכא לא הבלא ולא חבטא, ואי דרך נפילה נפיל כלומר שהיה עומד על רגליו ומת בחבטה חזינן אי איכא עשרה מכריסא לקרקע הבור חייב.
בור של שני שותפין ומשכחת לה שחפר בו האחד ט' טפחים והוא ואחר עקרו חוליא של טפח עשירי בבת אחת דאין כאן לומר אחרון דתרויהו כי הדדי משוו ליה בור, כלומר שמוסיפין לו הבל למיתה בין לרבי ובין לרבנן חייבין, שניהם חייבין במיתת השור וכ"ש בנזקין כיון דאין כאן אחרון. ועבר עליו הראשון ולא כסהו הראשון חייב, כלומר אף הראשון וכ"ש השני דאע"ג דקי"ל [דקימא להו] (כרבנן) [לרבנן] שאם חפר הראשון ח' טפחים ובא השני וחפר בו טפח אחד נסתלק הראשון מנזקי הבור וקמו להו על השני, אבל לענין שמירה לא אמרינן הכי ועל שניהם לשלם הנזק, דלא מיפטר ראשון משמירת הבור עד שיניחנו משתמש בו השני, כלומר שדולה בו כשהלך לו הראשון ולא היה יכול הראשון לכסותו, לפיכך הוטלה כל השמירה על השני.
החופר בור תשעה. הוא הדין אם לא עשה הראשון אלא ארבעה או חמשה טפחים ובא השני והוסיף טפח נסתלקו מעשה ראשון, והא דנקט והשלימו לעשרה משום דפליג עלייהו רבי ואמר אחר אחרון למיתה וכו'.
<h2>דף נא:</h2>
לעולם בחזקה, שתקנו קצת ברוחב או בעומק, ואע"ג דקי"ל דקרקע נקנה בחזקה ה"מ בפניו של מוכר, אבל שלא בפני מוכר לא קני בחזקה אלא א"כ צוהו ואמר לו לך חזק וקני, אבל הכא שמסר לו דליו כמ"ד ליה לך חזק וקני דמי, ואם הלך להחזיק בו אפילו שלא בפניו קנה וכן מתפרשין כולן.
<h2>דף נב.</h2>
משכוכית, היא העז המהלכת בראש העדר שתולין זוג בצוארה והצאן נמשכת אחריה כיון שמסר בידיה המשכוכית ומשך שאר העדר שלא בפניו קנה הצאן במשיכתו אע"פ שלא צוהו בפירוש לך משוך וקני.
כדדרש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא, כלומר זה הגלילי היה אמורא של רב חסדא, ורב חסדא היה דורש לו פסוקים של מוסר, לפי שהיו בדורו פרנסין שלא היו מנהיגין את העם כהוגן כדכתיב [משלי כ"ט] מושל מקשיב על שפת שקר וגו', וזה האמורא היה משמיע לרבים, והוסיף האמורא משלו בדרשא זה המשל כשהרועה רוצה להנקם מן העזים המקציפות אותו בכל עת עביד להו נגידא סמיתא, לוקח את הסומא שבעדר ותולה לה זוג בצוארה, וכיון שהיא סומא אינה יודעת להזהר מן הפחתים ומן הקוצים והברקנים וכולן נגררות אחריה.
כסהו הראשון, כלומר כראוי ולאחר שעה בא השני ומצאו מגולה ולא כסהו השני חייב, כלומר השני דוקא ולא הראשון, כיון שכסהו כראוי, ולא מחייבינן ליה משום שהיה לו לחזור שם תמיד לידע אם נ[ת]גלה אם לא, דכיון דכסהו כראוי לא איבעי ליה לאסוקי אדעתיה, אבל אם נודע לו לראשון שנתגלה אחר שכסהו ועמד כשיעור שהיה לו לילך ליער ולחתוך קורות לכסותו מיחייב גם הראשון בנזקי הבור ומשלמין בין שניהם.
כסהו כראוי וכו', כלומר והתליע מתוכו וכשעברו עליו שור או חמור נשבר הכסוי ונפלו לתוכו פטור דאנוס הוא שהרי כסהו כראוי לשורים ולחמורים ולגמלים, וקמ"ל מתני' זו דלא מחייבינן ליה משום דאיבעי ליה למיזל למנקש עליה ברגליו תדיר ולבדוק אם התליע, דכיון שהתליע שלא בזמנו אנוס מיקרי. לא כסהו כראוי, כלומר לא כסהו כראוי לגמלים אלא לשורים לבדם שאינם כבדים כל כך ושכיחי גמלים בעיר לעבור ועברו עליו (והוזקו) והפסידוהו כל כך שהשורים נפלו בו קמ"ל דחייב אע"פ שכסהו כראוי לשורים, כיון דהוי פושע לענין גמלים מיחייב בנפילת שורים כמו שהוא חייב בנפילת גמלים.
נפל לפניו מקול הכריה, כלומר בור כרויה ונכנס כורה שכיר לתוכה להרחיב או להעמיק ושור הולך על שפת הבור ושמע קול פטיש ונבעת ונפל לפניו ונכנס בו הבל הבור והמיתו, א"נ לאחריו ומת מחמת חבטה חייב, כיון שנופל בבור, ואע"ג דאמרינן [נ"ד ע"ב] אפילו (בבור) [בשור] אם הוא פקח ביום אם נפל בתוכו, וכ"ש אדם שישנו בן דעת דאיבעי ליה עיוני ומיזל, אפ"ה חייב בעל הבור לפי שקול הכורה בעתתו. ובגמרא פריך ולימא ליה בעל הבור אנא לא עבדי מידי אלא כורה גרם ליה, וכורה נמי לא מיחייב דגרמא בנזקין פטור, ומשני הא מני ר' נתן היא דס"ל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי, וכיון דמכורה לא מצי גבי, גבי מבעל ראשון. וא"ת הרי כורה עצמו בעל בור הוא שהרי מעמיקו ואמרינן [נ"א ע"א] וכי יפתח וכי יכרה אם על הפתיחה חייב על הכרייה לא כ"ש אלא להביא כורה אחר כורה שסלק הב' מעשה הא' ונתחייב הב' בנזקי הבור ונפטר [הא', ואם תשיב] הרי בעל הבית שכרו ושלוחו של אדם כמותו ואין שם אלא כורה אחד זו אינה תשובה דקימא לן אין שליח לדבר עבירה משום דדברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין, וא"כ הדר קו' לדוכתיה, יש להשיב שזה הכורה עדיין לא הוציא מן הבור העפר שכרה אותו כלום [נמצא] שלא הוסיף שום הבל בבור, א"נ שהיה מרחיב מצד אחד וממעט הבל הבור [והנופל נפל מצד אחר] מחמת (הבל) [הקול] שהבעיתו, שאם נפל מצד שהיה מרחיבו כ"ש שהיה מתחייב [הכורה שהרי היה] הוא מקרב הזיקה. לאחריו מקול הכריה, (מב') [מפרש בגמ'] שנתקל בבור ונפל חוץ לבור דלא [עבד] ליה הבור הזיקה ממש אלא גרמא בעלמא ונחבט בקרקע עולם, ואינו דומה לאבנו שהניחה ב"ה [ברה"ר] וניתקל בה ונישף בקרקע דאמרינן תולדה דבור ומחייב אליבא דדברי הכל, לפי שאבנו הוא מעשה ידיו של מזיק מה שאין כן בכותלי הבור שהן קרקע עולם, וה"ה שאפילו לא נפל מקול הכריה דליכא אלא גרמא אחת דפטור בעל הבור, וכ"ש השתא דאיכא ב' גרמות, אלא איידי דנקט ברישא מקול הכריה נקט נמי בסופא מקול הכריה.
נפל לתוכו שור וכליו, בכלי שור שייך למימר בהו שבירה שהם העול והמחרישה, ובכלי חמור שייך למימר בהו קריעה חבילת בגדים ומרדעת שעל גבו. חייב על השור ועל החמור דכתיב [שמות כ"א] ונפל שמה שור או חמור. ופטור על הכלים דהא כתיב שור וחמור, ודרשינן שור ולא אדם חמור ולא כלים, ולאו דוקא כלים ממש הוא דפטור אבל ביצים ופירות לחייבו אם נתבקעו ונדרסו ונמאסו שמה, אלא כל מילי [דלאו] (ד)בעלי חיים קא ממעט. והכי מוכח בגמרא [לעיל מ"ח ע"ב] דנפל לבור והבאיש את מימיו ולא היה שור מטונף בטיט ובצואה אלא שהסריח שם לאחר שנפל והפסיד את המים אמרינן דפטור בעל השור ממימי הבו' לשלם דהוה ליה שור בור ומים כלים ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים.
נפל לתוכו שור חרש וכו', כלומר שאינו בן דעת אלא משוגע הוא ואפילו ביום לא אמרינן ביה איבעי ליה לעיוני, א"נ כיון שהוא קטן שעדיין לא הגיע ללמדו לחרוש חייב שאין לו עדיין דעת לשמור את עצמו מן הפחתים, הא אם היה שור פקח וביום פטור בעל הבור דאבעי ליה עיוני ומיזל, והכי תני לן בבריתא שור פקח ביום פטור בלילה חייב, ושור שהוא חרש או שוטה או קטן אפילו ביום חייב.
בן או בת עבד או אמה פטור, והאי דנקט בן ובת שהם קטנים רבותא נקט אע"פ שאינם בני דעת הייתי סבור שיתחייב לשמור בורו מבני אדם כאלו קמ"ל דפטור, דגזירת הכתוב היא דפטר בו את האדם בין שהוא בן חורין בין שהוא עבד או אמה, אע"ג דעבד ואמה מיקרו בני חמורים כדכתיב [בראשית כ"ב] שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור אפ"ה מיפטר דכתיב שור ודרשינן שור ולא אדם.
וכיון דכסהו כראוי היכי נפל, כלומר כיון דכסהו כראוי לשורים ולגמלים היאך נפל בו השור, בשהתליע מתוכו וכו' וקמ"ל מתני' דלא מחייבינן ליה משום דאיבעי ליה למנקש עליה ברגליו לנסות אם מתעקמות הקורות בהליכתו ובעטו עליהם כיון שכסהו כראוי בקורות חשובות שלא היו נשברות בעשר שנים ונשבר בחמש שנים פטור דאנוס הוא.
<h2>דף נב:</h2>
לפניו לפניו ממש, כלומר על פניו ממש שיוכל הבל הבור ליכנס בגופו וממיתו ומ"ה חייב. לאח(ו)ריו לאח[ו]ריו על צלעיו ופניו למעלה שהוא מחמת חבטא מיית ומ"ה פטור דקרקע עולם הזיקתו.
<h2>דף נג.</h2>
בבור אם היה נופל בבור עצמו בחללו ליכא חלוק בין על פניו בין על צלעו, אלא היכי דמי לאחריו דפטור כגון שנתקל בבור ונפל חוץ לבור, ולא דמי לאבנו שהניחו ברה"ר ונתקל בה ונישוף בקרקע עולם דחייב דהתם בגוף מעשה ידיו ונקרא בור גמור ולא גרמא, אבל כותלי הבור שנתקל בהם זה לא נעשו על ידי אדם אלא קרקע עולם הם וגרמא בעלמא הוא.
עד שיפול כדרך נפילה ודרך נפילה על פניו ממש דרוב בהמות הנופלות בעומק על פניהם נופלות. נפל לפניו מקול הכריה חייב, ואע"פ שהשור פקח שהרי קול הכרייה בעתתו ודין הוא שיפול לארץ. לאחריו וכו' אפילו מקול הכרייה נפל וכו' וה"ה אפילו שלא מחמת הכריה ובלילה ובשור חרש אפילו ביום דפטור כיון שנפל פניו למעלה לא מת מחמת הבל אלא מחמת חבט לקרקע עולם, אלא איידי דנקט ברישא מקול הכריה דאפילו מקול הכריה חייב ולא אמרינן כורה גרם ליה.
אמאי נימא כורה גרם ליה, וכורה פטור הוא דגרמא הוא, ובשאין כורה בעל הבית עסקינן אלא איש מעלמא הוא והיה שכירו וכגון שהיתה כרויה ועומדת, וזה הכורה מרחיבו וממעט ההבלא, דאי הוה מעמיקו ומוסיף בה הבל הוה הכורה חייב שהוא בעל הבור, כלומר בעל התקלה, ואפי' שכרו בעל הבית לא מיחייב בעל הבית דהא אין שליח לדבר עבירה, ואמרינן בעלמא [לעיל נ"א ע"א] דכורה אחר כורה דנסתלקו מעשה ראשון.
הא מני ר' נתן היא, דכל היכא דלא אפשר לאשתלומי מכורה דכורה גרמא בעלמא הוא משתלם מיניה דבעל הבור. בעל השור חייב שהרי דחפו הוא והוא הזיקו בידים וחייב בנזק שלם, דבמועד מוקמינן לה לקמן, ובעל הבור אינו משתתף עמו בתשלומין בין שהשור הניזק שוטה בין שהוא פקח, שהרי לא נפל אלא מחמת דחיפה שדחפוהו ומצי אמר ליה בעל הבור אי לאו תורא דידך לא הוה נפיל לבור, והאי דחיפה מעשה בידים הוא ולא גרמא. ר' נתן אומר בעל השור משלם מחצה, שהרי בין שניהם המיתוהו ואפילו הוי שור פקח חייב דליכא למימר דאבעי ליה עיוני ומיזל דהא חברו שור דחפו. הא בתם, בעל השור משלם רביע וטעמא מפרש לקמן, הא במועד דמיחייב בכוליה נזק משלם מחצה ממה נפשך דאי תרויהו הזיקא עבוד ולא אחד לבדו אלא שותפין הן מן הדין הוא שישלם כל אחד ואחד חצי נזק, וכ"ש אי כל חד וחד כוליה הזיקא עבוד דראוי הוא שישלם כל אחד ואחד מחצה.
ובתם דקאמרת דמשלם בעל השור רביע נזק לחוד ושלשה חלקים הנשארים משלם בעל הבור, מאי קסבר ר' נתן אי קסבר האי כוליה הזיקא עבד, כלומר הואיל (ובהבלא) [דבלא] (ד)בור נמי ימות כאלו המיתו כולו השור חשיב, וכן גבי בור הואיל ובלא מכת נגיחה השור הוה מית חשיב לבעל הבור כאלו המיתו כולו ומ"ה הוא מחמיר על הבור לשלם ג' חלקים האי נשלם פלגא והאי פלגא כיון דבעל השור נמי כוליה הזיקא עבד, ושור תם נמי ישלם חצי נזק שהוא עושה, ואי קסבר הואיל ושניהם עשאוה האי פלגא עבד והאי פלגא עבד ומ"ה שור רביע נזק הוא דמשלם דהא תם הוא ופלגי דעביד קא משלם בעל השור דתם הוא נשלם רבעא ובעל הבור דמועד הוא נשלם פלגא שהוא כוליה נזקו ואידך רבעא לפסיד הניזק. אמר רבא ר' נתן דיינא וכו' אב ב"ד היה בסוף מס' הוריות [י"ג ע"ב], לעולם אמרינן שכל ההיזק חשבינן לבעל הבור וכן נמי לבעל השור ודקאמרת אמאי לא משלם (ל)בעל השור פלגא (נזקו) [ניזקא], משום דא"ל בעל השור לבעל הבור (תמותך) [תמותי] ושותפ' מאי אהניא ליה אם היתי משלם חצי נזק כוליה מה הועילה לי שותפות שנשתתפת עמי להזיקו בלא שותפא נמי [פלגא] משתלימנא ולא יותר שהרי תם אני לפיכך כיון שנשתתף עמו אחר לא משלם אלא רביע נזק, וכן בעל הבור שהוא מועד ישלם שלשה חלקים ויהנה בשותפות בשותף שיש לו רביע נזק שהרי ראוי לשלם כל הנזק דהא אמרינן דכל אחד ואחד כוליה הזיקא עביד, [איבעית אימא] לעולם קסבר האי פלגא וכו' ודקא קשיא לך דבעל הבור נשלם כפי שהזיק חצי השור ובעל השור לשלם רבעא שהוא חצי נזקו ואידך רבעא לפסיד ניזק אמאי חוזר על בעל (השור) [הבור] תשלום רביע נזק זה משום דא"ל בעל השור לבעל הבור תוראי את קטלתיה כלומר בתוך שלך מצאתיו מת ועליך היה מוטל כל התשלומין אלא לפי שאין רצוני שתפסיד את(ה) הכל מה שאוכל לחוס עליך ולהוציא מאחרים אוציא וזהו רביע נזק ושאר' דלא מצינ' גבי מיניה משתלמנא מינך והיינו ג' חלקים, ש"מ דאמרינן מאי דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי אבל רבנן בת' מעיק' אזלי והרי שור דחפו והיה מת בדחיפתו בלא הבור הילכך במועד בעל השור משלם כולי נזקא ובעל הבור פטור דלאו מידי קא עביד, ובתם בעל השור משלם פלגא ופלגא מפסיד כדין כל שור תם שנגח שהרי אין לו שותף כלל, וגבי מתני' נמי בתר כורה אזלינן ושניהם פטורין הכורה משום גרמא ובעל הבור דהא לא עביד כלום שהרי לא היה נופל שם אלא [שקול הכורה] הפילו שם.
הניח אבן, כלומר בור כרויה ובא ראובן והניח אבן על שפתה ונתקל השור בה ונפל לבור, באנו למחלוקת וכו' לרבנן בעל האבן חייב דהוא גרם כל הנפילה, ומשום גרמא בנזקין ליכא למפטריה דאבן נמי היינו בור והזק בידים הוא כדתניא (בפ"ק) [בפ"ג (כ"ח ע"ב)] הא למה זה דומה לאבנו סכינו ומשאו וכו', ובעל הבור פטור לגמרי דלאו מידי קא עביד דמצי אמר ליה בעל הבור אי לאו אבנא דידך לא הוה נפיל בבוראי. ולר' נתן דלא הוה אזיל לבתר מעיקרא אלא בגמר מעשה וכל אחד ואחד הן מועדין והן שותפין משלמין בין שניהם.
<h2>דף נד:</h2>
שור שהוא חרש או שוטה או קטן שאין לו דעת לשמור עצמו מן הבורות, אבל שור שהוא פקח וביום פטור דאבעי ליה עיוני ומיזל, ומהלך בלילה ואפילו הוא פקח פקח וביום פטור ותרתי בעיא לפטורא.
אחד השור ואחד כל בהמה וכו' לנפילת הבור, דאע"ג דכתיב בהו שור וחמור מרבינן כל מיני הבהמות והחיות והעופות דכתיב [שמות כ"א] כסף ישיב לבעליו כל דאית ליה בעלים משמע ובלבד בעלי חיים, ועבד ואמה דאית להו בעלים מתמעטין משום פרטא דשור ולא אדם, וכלים מפרטא דחמור. להפרשת הר סיני, דכתיב [שם י"ט] אם בהמה וחיה בכלל בהמה ואם לרבות את העופות. לתשלומי כפל, דכתיב [שם כ"ב] על כל דבר פשע, על כל דבר שיש לפשוע בו, אבל תשלומי ד' וה' לא קחשיב דמקראי ילפינן שאינו נוהג אלא בשור ושה בלבד. להשבת אבדה, דכתיב [דברים כ"ב] לכל אבדת אחיך. לפריקה, דכתיב [שמות כ"ג] כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו, וטעינה נמי דכתיב [דברים כ"ב] נופלים בדרך הקם תקים [עמו] דנופלים משמע דרמו טועניהו באורחא ומצטער בעל החמור שאין לו מי שיעזרהו [להטעין] סחורתו על בהמתו, ילפינן חמור חמור לג"ש משבת מה להלן חיה ועוף כיוצא בהן דכתיב [בה] וכל בהמתך וכל רבויא הוא אפילו עופות ואף כאן חיה ועוף כיוצא בהן. לחסימה, דכתיב [שם כ"ה] לא תחסם שור בדישו ילפינן מג"ש שור (וחמור יחדו וילפינן שור) שור משבת. [לכלאים], משמע בין כלאים דחרישה דכתיב [שם כ"ב] לא תחרוש [בשור] ובחמור יחדו וילפינן שור שור משבת (דמשמע) [ומשמע] נמי כלאים דהרבעה דכתיב [ויקרא י"ט] בהמתך לא תרביע כלאים וילפינן בהמתך בהמתך משבת. ולשבת, מפורש דכתיב [דברים ה'] וכל בהמתך וכל רבויא הוא ומרבי כל בעלי חיים. א"כ למה נאמר שור או חמור מאחר דמרבינן חיה ועוף, אלא שדבר הכתוב בהוה בדבר הרגיל להשתמש בו יותר מבשאר חיות ובהמות.
<h2>דף נה:</h2>
הכונס צאן לדיר וכו' ונעל לפניה כראוי, כלומר ברוח מצויה או קשרה במוסרה ויצאה והזיקה, כלומר בשן או ברגל פטור דהא נטרה ומאי הוה ליה למעבד, ולא מחייבינן משום דהוה ליה לנעול בדלת שיכולה לעמוד אפילו ברוח שאינה מצויה או לקשרה בשלשלאות של ברזל כדא"ר מאיר בפ' שור שנגח ד' וה' שורים [מ"ה ע"ב] דלתם ולמועד צריך שמירה מעולה, דלא דמי הזיקה בשן ורגל להזיקה בקרן לפי שהתורה מיעטה בשמירתן כיון דאין כונתן להזיק ולא מיחייב עד דעבד כעין ושלח דהיינו שלחה שלוחי בכונה או שוגג קרוב למזיד, שלא נעל בפניה אפילו בדלת שיכולה לעמד אפילו ברוח מצויה, אבל בקרן לא מפטרי בעלים עד שישמרנו הבעלים בכל ענין שיכול לחשוב דהיינו רוח שאינה מצויה. לא נעל בפניה כראוי שאפילו רוח מצויה יכולה לפתוח אותה או קשרה בחבל דקה שנוחה להשבר חייב דפשיעה היא. נפרצה בלילה, כלומר שגדר בפניו כראוי והיה כותל בריא ונפלה ברוח שאינה מצויה בלילה בשעה שלא יכול לידע, או שפרצוה לסטים כלומר שנפרצה ע"י גנבים פטור דמאי הוה ליה למעבד. הוציאוה לסטים כלומר לא מבעיא אם משכוה במקום שקונה משיכה דהיינו סמטא או שהגביהוה אפילו (לחצר) [בחצר] בעל הבית דדינא הוא שהיו הלסטים חייבין בנזקיה, אלא (אפ"ה) [אפי' הכי]שוה [במקל] שהרי קנאוה ובכמה משניות שנינו דבהמה נקנית (במסירה) [במשיכה] ובהגבהה אלא באה משנה זו להשמיענו קניה אחרת כגון שהכישוה במקל דהוי כאלו משכה ומחייב בשמירתה.
הניחה בחמה, אע"פ ששמרה שמירה מעולה ובאה הבהמה וחתרה מיחייב, ואפילו למ"ד תחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור, הכא מיחייב דסופו נמי בפשיעה הוי דכיון דמצער לה שמשא כל טצדקי דיכלה למעבד למיפק מהתם עבדא. או שמסרה לחרש שוטה וקטן ופשיעה מיקרי.
מסרה לרועה, מפרש בגמרא מסרה הרועה לרועה אחר נכנס הרועה השני תחתיו להתחייב בנזקיה והראשון מיפטר, לפי שכל העולם יודע שדרך הרועה להפקיד לרועה אחר שהוא תלמידו ועל מנת כן הפקיד אצלו, אבל הפקידו לאיש אחר שאינו רגיל בכך לא מיפטר רועה ראשון דמצי אמר ליה אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר [ב"מ ל"ו ע"א], ואע"פ ששמרו השני כהוגן מיחייב רועה ראשון, והיינו דלא קתני מסרה לאחר אלא מסרה לרועה והאי מסרה לאו אבעל הבית קאי דהא כבר אשמעינן בא' פירקין [מ"ד ע"ב] מסרו לשומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר כולן נכנסו תחת הבעלים אלא אשומר ראשון קאי שמסרה לרועה תלמידו.
נפלה לגנה ונהנית וכו', כלומר באונס נפלה מגג בעליה לגנת חברו או שהיתה רשות הרבים גבוהה מן הגנה ונפלה על זרעוני גנה והזיקם, כלומר לא מיבעיא אם אכלם אחר הנפילה עליהם דדין הוא דלא לישלם אלא מה שנהנית ולא לפי הזיקה דהא אנוסה היא בנפילתה, אבל כפי מה שנהנת מיהא משלם שלא היה לה לאכול פירות הגנה או שהיה לו לבעל הבהמה להוציאה מהר מן הגנה, אבל היכא שלא אכלתם אח"כ כלום אלא בשעת נפילתה דרסם ונפסדו הוה אמינא דלא לישלם כפי מה שנהנית דליהוי כמבריח ארי מנכסי חברו דלא משלם ליה כלום ומצוה הוא דעבד שהציל את בהמת חברו שלא תחבט בקרקע ומידי לא לישקול קמ"ל דמשלם כפי מה שנהנית כלומר דמשלם כשיעור שאם היה (נותן) תבן [היה נותן] בה (פושט) [פשוט] או שנים להשים תחתיה להצילה מרעתה, ובאכלה אחר נפילתה משלם נמי מה שנהנית דהיינו דמי שעורים בזול שאם היה [מוצא] בזול הזה שתאכל בהמתו כדי שביעתה משעורים בשנים או שלשה פשיטי' היה לוקחם אע"פ שאין דרכה לאכול אלא תבן כדי שתשתמן ותתעבה שתהא חזקה ועושה כפלים ממה שהיתה ראויה להעשות. ירדה והזיקה, כלומר ירדה והזיקה כדרכה בכונה מן הגג ואכלה פירות הגנה משלמת כפי מה שהזיקה אם סאה סאה ואם סאתים סאתים. כיצד משלמת מה שהזיקה, אע"ג דאמרינן משלמת מה שהזיקה לא אמרינן אם אכלה שדה בית סאה כולו ששוה מנה דלישתלם מינ(י)ה, אלא שמין אם היה זה הבית סאה בתוך ששים סאים, כמה היה שוה זה השדה קודם שנאכל ממנה בית סאה וכמה היא שוה לאחר שנאכל ממנה סאה דלא משלם השתא כולהו דמיה, דמי שלוקח שדה של ששים סאה אם נאכל ממנה סאה (ש)אינה נכרת בה כי אם מעט ואותו מעט ישלם לו, שאין לנו להכחיש מזיק ולשלם סאה בפני עצמה שהוא דבר הנכר הרבה, ונגרע מדמי השדה הרבה כשהיא אינה זרועה משכשהיא זרועה ונטעת דהא כתיב [שמות כ"ב] ובער בשדה אחר מלמד [נ"ח ע"ב] ששמין על גב שדה אחר ולא בפני עצמה. רש"א אכלה פירות גמורין, כלומר שלא היו תלושין עדיין מן הקרקע אלא פירות נגמרין שבשלו כל צרכן אין לנו לשום אותם על גב שדה אחר כמו שאנו עושין במחוברין שלא בשלו כל צרכן שלא הצריך הכתוב לשום את הנאכל על גב שדה גדול שלא להכחיש את המזיק אלא כשהן צריכין לקרקע, אבל אלו הן נגמרין נעשו כשאכלתן כאלו השליכם לאור או לדבר האבד ומשלם דמי הסאה או הסאתים כפי מה שהם נמכרים בשוק, אבל רבנן לא מפלגי בין נגמר בשולו לשלא נגמר בשולו דבכל מידי אף שכונתו להזיק אין לנו להכחיש את המזיק, והכי חזינן בגמרא [שם] בההוא דקץ קשבא מחבריה ושמו ליה בששים אע"פ שכונתו היתה להזיק.
גמרא תנו רבנן איזהו כראוי וכו', יכולה לעמוד ברוח מצויה זהו כראוי או שקשרו במוסרה זהו נקראת שמירה פחותה שבפחות מזה השמירה יקרא פשיעה, אבל בשמירה פחותה כזו די לו כדלקמן שהתורה מיעטה בשמירתו ולא הצריכו לדלת שיכול לעמוד ברוח שאינה מצויה או לקשרו בשלשלאות של ברזל.
הא כסהו פטור, אע"פ שיש לחוש שמא יתליע דהיינו כרוח שאינה [מצויה] לדלת ולא הצריכו הכתוב שימלאנו עפר. עד דעביד כעין מבעיר, דהיינו שבשל תבשילו סמו' לגדיש של חברו שאפילו רוח מצויה יכולה להוליכה שם וזהו פשיעה גמורה. עד דעביד כעין ובער, כלומר בפשיעה שאפילו רוח מצויה יכולה לפתוח הדלת וזהו פשיעה אע"פ שאין כח בבהמה לפתוח הדלת היה לו לחוש שמא תצא רוח מצויה ותפתח אותו ותצא.
פטור מדיני אדם, קסבר גרמא בנזקין פטור. הפורץ גדר לפני בהמת חברו ויצאה והזיקה פטור על נזקי הבהמה ופטור מסתירת הכותל, כדמפרש ואזיל דבכותל רעוע מירי דלא אפסדיה מידי דלמסתר קאי ויכול לטעון כשפתחתי הדלת לפני הבהמה לטובה נתכונתי שלא תפול (הדלת) [הכותל] עליה ותצא, ולפי שלא תפול הכותל על אחרים נמי סתרתי אותה, אבל חייב בדיני שמים לפי שלפניו נגלו כל תעלומות לב אדם אם לעקל אם לעקלקלות, דאי הוה בכותל בריא הוה מתחייב על סתירת הכותל בדיני אדם אע"פ שעל נזקי הבהמה לא מתחייב דגרמא בעלמא הוא. הכופף קומתו של חברו לפני הדליקה, וכולהו מפרש ואזיל. אילימא בכותל בריא בדיני אדם נמי ליחייב, כלומר על הכותל, אבל לא מקשי מנזקי הבהמה שיצאה והזיקה דהא לא קנאה בפתוח לה הדלת וגם לא נתכון לקנותה וגרמא בעלמא הוא, אלא בכותל רעוע כמו שפירשתי למעלה.
<h2>דף נו.</h2>
הכופף קומתו של חברו, קס"ד מעיקרא שכפף הקמה לצד הדליקה שתבער בו האש, אילימא דמטיא ליה ברוח מצויה שאלו לא כפפה לא היתה רוח מצויה יכולה להוליך לה השלהבת, אם כן דבדיני אדם נמי ניחייב דמזיק הוא בידים, אלא ברוח שאינה מצויה דמצי למטען לב"ד לא עלה על לבי שתבא רוח שאינה מצויה כיון שכל כך היה רחוקה מקום הבעירה מזה הגדיש שרוח מצויה לא תזיקנו, וחייב בדיני שמים שיודע שמחשבתו היתה ל(מ)[ה]רע. טומן קמתו אתמר משום דשויה טמון באש, כלומר שכסה קמת חברו באבנים כשראה הדליקה אצלה, ואע"פ שהוא לא שלח את הדליקה שכמו כן היתה באה ומגעת אל הקמה, אבל גרם לו הפסד שיפטר המבעיר דפטור על טמון באש דילפינן [לקמן ס' ע"א] מאו הקמה או השדה קמה דומיא דשדה מה שדה בגלוי אף קמה בגלוי, ולא מכוסה באבנים ולא בכלים ופטור מדיני אדם דגרמא בעלמא היא, ועוד שיכול לומר לב"ד לטובה נתכונתי שלא תבער בהם האש, וחייב בדיני שמים כי הוא יודע כל תעלומות לב.
והשוכר עידי שקר, היכי דמי אילימא לנפשיה, כלומר להוציא ממון מחברו לצורך עצמו, א"כ ממונא בעי לשלומי אותו ממון שקבל חייב להחזירו בדיני אדם שהרי מודה בעצמו, אבל מן העדים אינו יכול להוציא ולעשות להם מה שזמם לעשות חדא דהא אמרינן לעשות ולא עשה והרי כבר עשו מעשה, ועוד שהרי לא נודע לב"ד אלא על פיו ולא על פי עדים, והעדים נמי מחזיקין ברשעתן שאם הודו קי"ל כרבנן דאמרי במס' מכות [ב' ע"ב] עדים זוממין משלמין על פי עצמן, אלא לחבריה שכר עידי שקר להוציא מנה מראובן לשמעון פטור מדיני אדם דמצי טעין דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין.
והיודע עדות לחברו ואינו מעיד לו, אילימא בבי תרי מדאורייתא חייב, כלומר פשיטא דבדיני שמים מיחייב דהא מדאוריתא מיחייבי קרבן אם השביעום שיעידו לו ואמרו שאינם יודעים ואחר כן יתודו על עונם שהרי אם היו לו מעידים בב"ד מיד יתחייב הנתבע ממון דכתיב [ויקרא ה'] אם לא יגיד ונשא עונו, בתרי סהדי קא משתעי קרא מדקא קפיד בהגדה משמע שאלו מגידים מתחייב זה ממון, ועוד דקי"ל [סוטה ב' ע"ב] כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרוט לך הכתוב אחד כדכתיב [דברים י"ט] לא יקום עד אחד. אלא בחד שהדא שאין מחייבו ממון אלא שבועה מ"ה פטור מדיני אדם דמצי אמר ליה אפילו היתי מעיד לך לא היה משלם לך אלא היה נשבע לך ומפטר, אבל בדיני שמים מיחייב דגלוי לשמים האי דאי הוה מסהיד והוה מיחייב עלה שבועה לא הוה משתבע בשקרא ומשלם.
הנותן סם המות לפני בהמת חברו פטור מדיני אדם דמצי אמר ליה הוה לה שלא תאכל [לעיל מ"ז ע"ב].
המבעית את חברו, כלומר תקע לו פתאום ובעתו דלא עבד ליה מעשה בגופו ולא אחזו בידים.
ר' מאיר מחייב בהזיקן דס"ל דנתקל פושע הוא [לעיל כ"ט ע"א] וכשהוא מפקירן ומניחן שם חשבינן ליה כאלו הניח אבנו וסכינו ומשאו ברה"ר [לעיל ג' ע"א]. וחכמים פוטרין מדיני אדם דס"ל דנתקל אנוס הוא ומפקיר נזקיו שנפלו לו באונס שם פטור, וחייב בדיני שמים שהרי בא הפסד לחברו על ידו והיה לו לסלק הזיקו מבני אדם.
<h2>דף נו:</h2>
תחתיו דמאן, אילימא תחתיו דבעל, כלומר דהאי מסרה לרועה בעלים מסרוה לרועה, אלא תחתיו דשומר והכי פי' המשנה מסרה שומר לרועה נכנס הרועה תחתיו ואזלי בעלים ומשתעו דינא בהדי שני והראשון נסתלק ולא מצי למימר ליה אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר, ודוקא שהשומר הראשון והאחרון שניהם היו רועים אחד רב ואחד תלמיד שע"מ כן הפקידה לרועה הגדול שיפקיד לתלמידו שכן דרך כל בני העיר ששוכרין רועה אחד לרעות ולשמור את צאנם והיה שוכר רועים ידועים שנים ושלשה תחתיו שיעזרוהו, נמצא שלא שנה דעת בעל הבית בזה, אבל לרועה בעלמא שאינו רגיל עמו לא מיפטר ראשון ומשלם לו לבעל הבית בהמתו והוא יתבע מן הרועה שני משום דמצי אמר ליה את מהימנת לי בשבועה היאך לא מהימן לי בשבועה. לכרזיליה תלמידו, ואית דגרסי בבי"ת לברזיליה מלשון צאן ברזל.
שומר אבדה, כלומר הכניס אבדת חברו לביתו כדכתיב [דברים כ"ב] ואספתו אל תוך ביתך וגו', והוא חייב להוליכו למרעה בכל יום ויום, כש"ח דמי לא מיחייב אלא בפשיעה, כשומר שכר ומיחייב בגנבה ואבדה. מאי הנאה קא מטיא ליה מיניה, אין לך שומר חנם גדול מזה. דלא בעיא למיתב רפתא לעניא שאם יניחנה בשדה ויכנס לעיר לתת פת לעני שמא תברח ותאבד נמצא שנהנה תדיר בשמירת האבדה דקי"ל העוסק במצוה פטור מן המצוה כדמוכח בברכות [י"א ע"א] ובמס' סוטה [מ"ד ע"ב].
<h2>דף נח.</h2>
ואפילו נחבטה כלומר לא מיבעיא אכלה דמשלמת מיהא מה שנהנית אע"ג דלא פשע בשמירתה משום דהא נהנית מן הערוגות שבגנה כרצונה, אבל נחבטה ובההוא חבטא הפסידה ירקות שבערוגה מהו דתימא לא לישלם כלל דהא בההיא הזיקא אנוסה הות קמ"ל דמיחייב לשלם דמי תבן וקש, שאלו היה נודע לו שתפול בהמתו מן הגג לארץ היה קונה בפשוט תבן וקש או אספסתא ומניח תחתיה ולפי זה החשבון משלם לו ולא כפי מה שהזיקה ששוה דינר או יותר ולא אמרינן לא לישלם כלל אפילו מה שנהנית דליהוי בעל השדה כמבריח ארי מנכסי חברו שהציל בהמת חברו שלא תחבט בקרקע ומצוה עבד ומידי לא לישקול קמ"ל דמשלם, דלא דמי (למציל) [למבריח] ארי דהתם הוא עצמו קאי תמן ומיחייב במצוה זו אבל הכא שאין בעל הגנה שם בשעת נפילה אין המצוה הזאת מוטלת עליו וכיון שאין מוטלת עליו ג"כ אין על ממונו חיוב לפי' ראוי שישלם לו מה שנהנית.
היכי נפל, כלומר באיזה ענין תפול לגנה שיקרא אונס דבודאי הרועה אינו מעלה הבהמות לגגין ותבא רוח שאינה מצויה ותפילם לארץ אלא ודאי כשמוליכם לרעיה דרך הגשר והגנות תחתיה מזה ומזה ובאותו הזמן שהוא כרגע אין דרך שתבא רוח שאינה מצויה וא"כ באיזה ענין גרם לה נפילה שלא תקרא פשיעה, שהוחלקה במימי רגליה מרשות הרבים לגנה או מן הגשר לגנה אונסא דלא סליק אדעתיה דרועה הוא, אבל דחפוה חברותיה לא מיקרי אונס אלא פשיעה דאיבעי ליה לעבורינהו חדא חדא. רבא אמר אפילו דחפוה חברותיה מיקרי אונס.
לא שנו דמה שנהנית הוא דמשל' ולא מה שהזיקה אלא שאכלה מיד באותה ערוגה שנפלה שם דכיון דאנוס הוא בנפילתה אנוסה באכילתה דכיון דחזיא לתבואה תותא לא מוקמה אנפשה אבל אכלה מערוגה אחרת משלמת הכל כפי מה שהזיקה. ואפילו כל היום מיקרי אונס דכיון שישנה שם ורואה הירקות לא מוקמה אנפשה, עד שתצא משם ותחזור. ל"ת עד שתצא לדעת, כלומר שידעו הבעלים או הרועה שיצאת משם, ותחזור לדעת, כלומר שלא נעל בפניה כראוי אלא כיון שיצאת לדעת שידעו ביציאתה, אע"פ שחזרה שלא לדעת כלומר שנעל בפניה כראוי א"ה מיחייב, מ"ט כיון דאליפא להתם כל אימת דמישתמטא להתם רהטא ולא סגי ליה בשמירה פחותה והיה לו לשומרו שמירה מעולה ולתת לבו (רגליה) [עליה] בעדר אם ישנה שם אם לאו לפי שהיא מלומדת לירד לאותה גינה שוב לא תתירא מלירד שם כל זמן.
<h2>דף נח:</h2>
היכי שיימינן לבית סאה דמתני' דקתני שמין בית סאה באותה שדה, סאה בס' סאין, האי בית סאה דקתני מתני' בשביל ערוגה אחת שמין בית סאה לאו בית סאה באפי נפשה שיימינן (דמשכחנן) [דמכחשנן] ליה למזיק לפי שבית סאה נמכר ביוקר לפי שמועט הוא (ומצוי) [ואינו מצוי] לימכר שכל עני שאין ידו מגעת לדמי קרקע גדול קונה אותו ביותר בדמיו וקרחת ערוגה של קב או קביים חשובה לו לפי דמיו, אלא שמין ס' סאה שהן בבת אחת שהם נמכרים בזול שאין לו קופצים לקנותה ורואים כמה דמים מגיעים לבית סאה וחוזרין ושמין כמה נפחתו דמי הסאה בשביל ערוגה זו. וא"ת למה הוזכר כלל בית סאה וחוזרין ושמין, לפי שאם היו שמין מתחלה הערוגה בס' סאה כמה היו יפים וכמה הם יפים עכשו לא היה משלם כלום שאין קרחת ערוגה ניכרת בס' סאין, אבל בבית סאה נכרת. תרקב בס' תרקבים, כלומר בל' סאין שמין דהיינו ס' תרקבים, אבל לא בס' דא"כ מפסדת ליה לניזק שאין קונין מצויין לס' סאין לפי שמרובין הם לאדם בינוני ומועטין הם למשופע בנכסים ואח"כ [רואין] כמה דמים מגיעין לבית סאה וחוזרין ושמין כמה נפחתו דמי הסאה בשביל ערוגה זו, ולדעת ר' יוסי ב"ר חנינא ור' ינאי מפרשי' המשנה בענין אחד כמו שפירשתי שאין שמין הערוגה הנאכלת בס' כמוה אלא ערוגה אחת לחשבון ערוגות הראויות לבית סאה ודמי הבית סאה לחשבון קרקע גדול של ס' סאה לר' יוסי ב"ר חנינא ולר' ינאי ל' סאין, אבל חזקיה דאמר קלח בס' קלחים סבירא דלעולם שמין ערוגה עצמה הנאכלת בקרקע שיש בה ס' ערוגות כמוה ומשלם חלק של ס' ומפרש המשנה כמשמעה דהאי דנקט בית סאה במתני' ממש קאמר שאכלה כל בית סאה ושמין קרחת של בית [סאה] בס' בית סאין וה"ה תרקב בס' תרקבים או קלח בס' קלחים.
אין שמין קב בפני עצמו מפני שמשביח ניזק, לפי שקרחת[ו] גדולה ונכרת ואדם אומד אותה באומדנא רבה. ולא קב בבית כור וכו', לפי שהוא דבר מועט ואינה נכרת בקרחתו בכמה קבין שיש בכור ויהיה נפגם נזק באומדנא מועטת כזו אלא בס' כמוהו בין מעט בין הרבה כחזקיה.
דקץ קשבא, קצץ דקל של חבירו שהיה טעון פירות שלא נגמרו עדין, א"ל ריש גלותא אני ראיתים ותלת תלתא בקינא הוו יתבי שלשה דקלים זה אצל זה היו ובכל הבקעה היו נטועין כענין זה והיו שוין מאה דינרין וראוי שנשתלם מן האחד שלשים ושלשה (וארבעים) [וארבעה] פשיטין (מן האחד), ולא היה שם [אותו] אגב שדה בששים דהוה ס"ל לריש גלותא דכי אמר רחמנא דשמין אגב שדה שלא להכחיש את המזיק ה"מ כשהזיקה בהמתו דלאו בת דעה היא חס רחמנא עליהו דבעלים אבל בנזקי גופו דאיהו גופיה אזיק דינא הוא דליכחוש מזיק. דינא דפרסאי שאין בקיאין בדינין, דהא אמרה תורה [שמות כ"ב] ובער בשדה אחר דשמין בת סאה באותה שדה שלא להכחיש את המזיק, ולא שנא בנזקי גופו ולא שנא בנזקי בהמתו. [נ"ט ע"א] בדקלא ארמאה שהוא חשוב הרבה ולפיכך אינו נשום אגב עצמו אלא אגב שדה שלא להכחיש את המזיק, אבל דקלא פרסאה אינו חשוב כל כך ואם היה נשום אגב שדה אתה מפסיד את הניזק לפיכך שמין אותו בפני עצמו שלא יהא חוטא נשכר.
<h2>דף נט:</h2>
ה"מ מידי דצריך לשדה דאכתי לא נגמרו פירותיו וכיון שהוא כן יכולין לעבור עליהן כמה הרפתקי עד שלא יגמרו דינא הוא דלא ליכחוש מזיק, אבל פירות שאינן צריכין לשדה שכבר נגמרה מלאכתן דינא הוא דליכחוש מזיק ומ"ה נשום בפני עצמו שלא להכחיש את הניזק ויהא חוטא נשכר.
דן רב כר' מאיר, כלומר מעשה בא לידו ועשה מעשה כר' מאיר כדמפרש ואזיל, ופסק הלכה כלומר לא בא מעשה לידו בחייו אלא פסק הלכה כר"ש, כלומר למד הלכה לתלמידים שהלכה כר"ש הלכה פסוקה לדורות. כתב לראשון ולא חתמה לו בשדה המיוחד לכתובתה מיירי דקי"ל [ב"ב מ"ט ע"ב] שאין כח לבעל למכרו בלא רשות האשה, דכיון דקדם שעבודא דאשה על אותו שדה היא מוציאה אותו מיד הלקוחות, אבל אם מכרה היא תחלה ואח"כ מכר הבעל שוב אין יכולה היא להוציאה מיד הלקוחות אליבא דדברי הכל, ואם מכר האיש תחלה ואח"כ מכרה היא לו אליבא דדברי הכל היא מוציאה מיד הלקוחות אע"פ שמכרה גם היא, דמציא אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי, והשתא פליגי ר' מאיר ור' יהודה אם מכר הבעל אותו שדה המיוחד בכתובתה לראובן ולא חתמה לו ולא רצת להודות לו בפני עדים המכירה ונתבטל המקח ולמחר חזר הבעל ומכר אותו קרקע עצמו לשמעון וחתמה לו הסכימה במכירה וזכה שמעון במקחו ולאחר זמן מת הבעל ולא נשאר לו שום קרקע שתגבה ממנו כתובתה, אבדה כתובתה דברי ר' מאיר דס"ל לר' מאיר דלא מציא אמרה נחת עשיתי לבעלי כשהודיתי במכירתו לשמעון, דמצי לוקח שני לומר לה אם איתא דנחת רוח עבדת מקמא איבעי לך למיעבד, כלומר כשרצה למכרו לראובן היה לך להודות במכירתו, וכיון דלא עבדת איגלאי מילתא למפרע שלא היית יראה מבעליך וברצון לבך מכרת שמעון ומחלת על שעבוד כתובתך מעל אותו קרקע, וכיון שאין לו קרקע אחר אבדה כתובתה לגמרי, ור' יהודה פליג ואמר דאפילו בכה"ג מציא אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי, דכיון שראיתיו שכעס עלי בפעם ראשונה שבטלתי ממכרו שמכר לראובן וראיתי שמכרו פעם שנית לשמעון לא יכולתי לסבול כעסו והודיתי במכירתו, אך לא ברצון נפשי ולא מחלתי שעבוד כתובתי כשיגרשני בעלי או כשימות. ויש לפרש אותה בשני שדות ומכר הראשון לראובן ולא חתמה לו וכשמכר השדה השני לשמעון חתמה לו אבדה כתובתה דמראשון לא מציא לגבות דמצי למימר ל(י)ה הנחתי לך מקום לגבות הימנו, ומשני נמי לא דאם איתא דנחת רוח עבדת מקמא איבעי לך למעבד, וא"ת כיון דשני שדות היו לו למה היה לוקח ראשון רוצה בחתימת האשה הא מצי למימר הנחתי לך מקום לגבות ממנו, יש להשיב לפי שהיה חושש דילמא מפסיד בני חרי וקי"ל [כתובות צ"ה ע"א] אשתדוף בני חרי שאינן כלל בעולם טריף ממשעבדי.
המגדיש בתוך שדה חברו פטור, דא"ל בעל שדה מאי בעית ברשותי (ולא) [שלא] הייתי יודע שנכנסת ברשותי, ואם הוזקה בהם, כלומר שהוחלקה בהם בהמתו של בעל השדה בעל הגדיש חייב, שהיה לו לשמור תבואתו שלא תזיק לבהמתו, אבל אם הוזקה מחמת אכילה פטור, כדאמרינן בשור שנגח את הפרה [מ"ז ע"ב]. ואם הגדיש ברשות, כלומר שאמר לו עול לחודיה עול ואנטר לך קאמר וחייב בעל השדה בשמירת הגדיש שלא ינזק ולא יזיק לאחרים כדי שיוציא פירותיו משם בלא שום הפסד בעולם, ואמרינן בגמרא אפילו כר' דאמר באידך פירקין [מ"ז ע"ב] עול [עול] ונטר לך ר"ל הכא מודה דעול ואנטר לך קאמר דבנטר בידרי עסקינן כלומר שומר הגרנות, מנהגם היה לעשות כל בני הבקעה גדישיהן בשדה אחת זה מכאן [וזה מכאן] וממנין שומר אחד, ובודאי כי א"ל בעל שדה שהוא שומר הגרנות עול עול ואנטר לך ר"ל.
לימא תנן סתמא דלא כר', מתני' דקתני אם הגדיש ברשות כלומר שאמר לו עול לחודיה ואנטר לך קאמר, דעל בעל השדה לשמור בעל הגדיש מהזיקו אותו בגדיש ומלשמור אותו מכל מה שהזיק גדיש שלו, ואליבא דר' צריך שיאמר עול ואנטר לך בפירוש. לעולם ר' בענין זה מודה ר' דסגי ליה בעול לחודיה דבנטר בי דרי עסקינן, שומר הגרנות, מנהגם היה לעשות כל בני [הבקעה] גרנותי' בשדה אחת בבקעה זה סמוך לזה ובעל השדה נוטל שכר מהם ושומר את הגדישים מכל פשיעה ומכל נזק בין מעצמן בין מהיזק הגדישים את אחרים ועל השומר לשלם הכל, וכיון שהוא מיוחד ומזומן לזה כשאומר לו עול לחודיה נמי עול ואנטר לך קאמר.
השולח את הבערה פטור מדיני אדם, דאם גחלת מסר לו לחרש יש לו לטעון גחלת עבידא דאזלא ועמיא [לעיל ט' ע"ב] ולא הוה לי לאסוקי אדעתא, אלא אפילו מסר לו שלהבת, כלומר (בחרש) [בקרש] משוח בשמן או בזנב האודים אפ"ה פטור דמצי טעין גם השלהבת עבידא דכביא ואזלא כיון שלא מסר לו עצים דקין שנוחין להתאחז בהם האור. וחייב בדיני שמים, שהרי נתן לו השם חכמה ותבונה בלבו והיה לו לחשוב ולהזהר מהיזק חברו, והחרש והשוטה והקטן נמי פטירי דלאו בני דעה נינהו.
המביא את העצים חייב, והראשונים פטורין דאי לאו אחרון קמא לא עביד מידי. המביא את האור חייב, וכגון שלבהו הוא בעצמו, א"נ שלבתו רוח מצויה דהוה ליה לאסוקי אדעתיה דכל היזק דרוח מצויה פשיעותא וכהיזקא דבידים דמי, והכי אמרינן בפ"ק [ו' ע"א] אמר אביי לאיתויי אבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה וכו' הילכך אע"ג דהרוח תקן את ההיזק כאן מחייבינן ליה כאלו הוא בעצמו עשאו בידים משום דהוה ליה לאסוקי אדעתיה, וכי קתני כאן לבתו הרוח הרי כולן פטורין בלבתו רוח שאינה מצויה דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה.
לא שנו דפטור מדיני אדם אלא שמסר לחרש שוטה וקטן גחלת כיון דדרכה דגחלת לעמויי ולכבויי לא איבעי ליה לאסוקי אדעתיה שילבה אותה החרש וכשלבה אותה נמי לאו מעשי השולח גרמו, אבל שלהבת חייב שדרך השלהבת להתאחז ולדלג ברוח מצויה ממקום למקום, ור' יוחנן קרי לשלהבת נמי גרמא בעלמא, שהרי השלהבת לא תעמוד רגע אחד אלא א"כ יהיו לה עצים מזומנים לו תדיר והוא לא הניח ליד החרש עצים קטנים או גדולים שישים על השלהבת שלא תכבה ותתבשל תבשילו, אלא שהחרש הלך לו לקושש קש להתבשל תבשילו שעל גבי הכירה. צבתא צבת טנייל בלעז, אי' דגר' צוותא כדאמרינן [מו"ק ז' ע"ב] צותא בעלמא עדיפא ליה, צותא דאשתו, [ברכות ו' ע"ב] כל העולם לא נברא אלא לצות לזה. עד דמסר ליה גוזא עצים גסים, בקעת. סולתא, עצים דקים.
<h2>דף ס.</h2>
אם יש בלבתו כדי ללבותה שכל כך תבער האש ותתבשל הקדרה בלא לבו' נמצא שהוא פשע בה שלא שמרה שלא יפזרנה הרוח, ואם לאו פטור דלא חשיב אלא גרמא בעלמא, ומאי שנא מזורה ורוח מסייעתו, כלומר נהוי כזורה דחייב משום מלאכה בשבת אע"פ שהרוח מסייעתו כשהוא מגביה התבואה ברחת שקורין פלא בלעז, ולענין בעירה נמי לחשוב הרוח שסייעתו ללבות כאלו הוא עבד כל הליבוי, ה"מ לענין שבת דמלאכת מחשבת וכו' כלומר הוא נתכון שתהא הרוח מסייעתו ונתקיימה מחשבתו, אבל הכא לא נתכון לכך וכיון דבלבוי[ו] לחודיה לא ידלקו העצים כל כך שתוכל הרוח מצויה לפזר השלהבת למקום אחר פטור דלא חשיב אלא גרמא.
השולח את הבערה, שנאמר [שמות כ"ב] כי תצא אש וגומ', ומרבינן מאו השדה לאיתויי ליחכה נירו וסכסכה אבניו אע"פ שאין האש מצויה בהם, וכל השולח את הבערה דתנן במתני' מיירי שהדליק את אשו לבשל בו תבשילו ולא שמרו בענין שלא יהא רוח מצויה מבעירה ומוליכה לגדיש של חברו.
<h2>דף סא.</h2>
עברה גדר שהיא גבוהה ד' אמות, מפרש בגמרא דעד ד' אמות ר"ל ועד ולא עד בכלל, כלומר דהכי קחשיב מלמעלה למטה ו' אמות לפטור דלא אבעי ליה לאסוקי אדעתיה וכן מחמש אמות וכן מד' וחצי פטור אבל מד' אמות לחודייהו חייב והכי תניא בהדיא בבריתא עברה ד' אמות חייב, ויותר מד' אמות דאמרינן דפטור ובלבד שיהא גובה הגדר משפת הקוצים ולמעלה יותר מד' אמות. או דרך הרבים שהוא שש עשרה אמה [והכי ילפינן במסכת שבת (צ"ט ע"א) מעגלות של משכן. או נהר, אע"פ שאינו שש עשרה אמה] רחב אלא כיון שהוא עמוק סגי בהכי בין שיש באותו מקום עמוק [מים] או שאין בהם, ובגמרא מפרש דלא מהני הרחקת י"ו אמה (בדרכי) [כדרך] רשות הרבים אלא בקולחת, כלומר שקלוחה מתמר ועולה כמקל עד למעלה, אבל בנכפפת שהרוח מטה אותה וכופה לצדדיה ומפסיק השלהבת ודולגת לא סגי בהרחקה זו אם העצים המצוים לה אפילו עד מאה אמה חייב, כלומר מעט [עצים] כאן ומעט עצים כאן לפי שהאש נסרכת ונדבקת בהם והולכת עד מאה מיל.
<h2>דף סא:</h2>
המדליק בתוך שלו כאלו הוא באמצע בית כור, כלומר אם יש לו חצי בית כור לכל רוח פטור דאנוס הוא, ובקולחת כדאוקיא לעיל שאם היא נכפפת הבוערת והולכת כל שעה אפילו עד מאה מיל חייב ור' אלעזר בן עזריה וכו' כסתמא דלעיל, ורש"א הכל לפי הדליקה, מפרש בגמרא הכל לפי גבהה של דליקה כלומר למעלה מכל גבהה של דליקה צריך ד' אמות מן הגדר, והרי"ף ז"ל לא פירש כן, ולעולם אם גבהה של כותל ד' אמות יותר מגובה הדליקה שהדליק לצורך תבשילו ועברה שם מיפטר כיון שהרחיק כשיעור שנתנו לו חכמים, ודוקיה דר' שמעון מדכ' [שמות כ"ב] המבעיר את הבערה ולא כתיב המבעיר לחודיה.
הכל לפי הדלקה, קס"ד דה"ק ר"ש הכל ישלם כל מה שהדליק בין רחוק בין קרוב ולא יועיל לו הפסק גדר ונהר כיון שהזיק, דאע"פ שהתירו לו חכמים להדליק בתוך שלו אם ירחיק כדרך שש עשרה אמה או יפסיק גדר לא עשו אלא משום דרכי שלום ולעולם אם הזיק חייב לשלם, [כדאמרינן (ל' ע"א) כל אלו שאמרו גורפין מערותיהן ופותקין ביבותיהן לרה"ר אם הזיקו חייב לשלם], ומ"ה מקשי דר"ש אדר"ש שאמר בב' בת' בפ' לא יחפור [כ' ע"ב] ורישא דמתני' הכי היא, לא יעמיד אדם תנור בתוך הבית אלא א"כ יש על גביו גובה ד' אמות, היה מעמידו בעליה אם יש תחתיו מעזיבה ג' טפחים ובכירה טפח ואם הזיק משלם מה שהזיק, רש"א לא אמרו וכו' לא יעמיד אדם וכו' בני העיר מעכבים עליו שלא תבער האש בתקרה וכ"ש בעל העליה שמעכב עליו, וכן בעל הבית מעכב על בעל העליה שלא (תבקע) [יקבע] תנורו בעליה אלא א"כ יש תחתיו עפר במעזיבה בעובי ג' טפחים ובכירה שפחותה מתנור שאין מבעירין בתוכה אש גדולה סגי בטפח. מעזיבה, טיח סיד על התקרה טרצא בלעז ודומה לו בס' עזרה [נחמיה ג'] ויעזבו את ירושלים עד החומה. ואם הזיקו וכו' אע"פ שהתירו לו חכמים [בהרחקה כזו להדליק בו אם הזיק חייב לשלם, ור' שמעון פליג ואמר שכיון שהתירו לו חכמים] והוא הרחיק כמצותם אם הזיק פטור מלשלם. הכל לפי גבהה של דלקה כלומר אם האש שהדליק לצורך תבשילו היא גבוהה הרבה וגדולה היא ראויה לקפוץ למרחוק וצריך שיהיה הגדר גבוה ד' אמות יותר מגובה הדליקה ואם אעפ"כ הדלקה עוברת פטור עליה כיון שקיים מצות הרחקה, ובהלכות מפורש בענין אחר. וא"ת אמאי [לא מקשה] מרבנן אדרבנן כמו שהקשה מדר"ש אדר"ש, י"ל כיון דלא מפרשי שמיהו איכא למימר דתרי רבנן נינהו, ולא נהיר האי תירוצא דאע"ג דלהוו תרי רבנן קשיא דר' אדר' דהכא סתם לן בחד ענינא והתם סתם לן ענינא אחריתי, ומשום האי קושיא תירץ הרי"ף ז"ל בהלכות דאע"ג דחד תנא הם לא קשין אהדדי.
המדליק את הגדיש וכו' והיו בו כלים טמונים, ר' יהודה מחייב לשלם כל כלים הנמצאים בגדיש בין שהם כלים שדרכן להטמין בגדיש כמו מוריגים וכלי בקר, בין שהם כלים שאין דרכם להטמין כגון כלי כסף או זהב דלא דריש או הקמה או השדה מה קמה בגלוי אף כל בגלוי לאפוקי טמון דלא. וחכמים אומרים אינו משלם אלא גדיש של חטים או גדיש של שעורים אם חטים חטים אם שעורים שעורים אבל על כלים הטמונים בהם פטור לגמרי דגזירת הכתוב הוא שלא חייב אלא על דבר שהוא נראה לעין והיה לו להשמר ממנו.
המדליק את הגדיש, לאו דוקא מדליק דהא קא מפרש ואזיל דבהדליק בתוך שלו מיירי ולבשל תבשילו נתכון אלא ע"י שלא שמר גחלתו ואשו נקרא מדליק כדכתיב [שמות כ"ב] המבעיר את הבערה, והיו בו כלים טמונים בתוך הגדיש ישלם כל מה שבתוכו, מפרש בגמרא דבתרתי פליגי ר' יהודה ורבנן פליגי במדליק בתוך שלו והלכה ודלקה בתוך של חברו דר' יהודה מחייב אטמון של מוריגים וכלי בקר שדרך העולם להטמין בגדיש ובין הם כלי כסף וכלי זהב שאין דרך העולם להטמינם בגדיש, ורבנן פטרי בכלי הבקר הטמונים בגדיש מלשלם דנפקא להו מהקמה או השדה מה שדה בגלוי אף קמה בגלוי, ופליגי במדליק בתוך של חברו כלומר שלא ברשות נכנס בו לבשל תבשילו שם ולא שמר אשו מרוח מצויה שלא תפזרנו והיו טמונים בו כלי כסף וכלי זהב דר' יהודה מחייב על כל מה שבתוכו ואפילו על ארנקי וכלי כסף וזהב הטמונים בו משום דכמזיק בידים דמי שהרי לא היה לו רשות ליכנס בתוך של חברו, ורבנן מודו לו נמי דמיחייב לשלם על כל דבר שעולה על לב איש שיהיה טמון בתוכו כגון מוריגים וכלי בקר דכמאבד בידים דמי ותנן [כ"ו ע"א] אדם מועד לעולם אבל ארנקי וכלי כסף וזהב שאין דרך העולם להטמין בגדיש אין לנו לחייבו כשנכנס לרשות חברו אפילו ברשות לא היה בדעתו לשמור [א]לא הגדיש והכלים שרגילים העולם להטמין בתוכו, וכ"ש זה שנכנס שם שלא ברשות לבשל תבשילו אין לנו לחייבו על ארנקי וטבעות שאין דרך העולם להטמינם שם, אבל במדליק את הבירה כלומר שנכנס ברשות חברו שלא ברשות לבשל שם תבשילו ולא שמרה מרוח מצויה והובערה הבירה אפילו רבנן מודו דמשלם ארנקי וטבעות הטמונים בתוכו דכיון דמזיק בידים הוא ודרך העולם [להטמין] בבירתו ארנקי וכלי כסף וזהב עליו היה לשמור את כולם, ומטמון נמי דפטר רחמנא לא פטרו לגמרי אלא משלם מחטים כשיעור גבהן וארכן ורחבן שהרי קבל עליו שמירת גדיש גבוה ורחב כזה שהיה רואה בעיניו, והיינו דקתני ורואין מקום כלים אלו מלא תבואה.
היה גדי כפות לו לגדיש שלא היה יכול לברוח בראותו האש ובהגיע לו החמימות ועבד סמוך לו לגדיש ולא היה כפות שהיה לו לברוח ונשרפו שלשתם הגדיש והגדי והעבד, חייב על הגדיש ואף על הגדי דבעלי חיים נמי אתרבו מאו הקמה לרבות כל בעלי קומה, ומשום דקם ליה בדרבה מיניה ליכא למיפטריה דאינו חייב מיתה על העבד הואיל ואינו כפות והיה לו לברוח ופטור הוא עליו ממיתה ומתשלומין של עבד, וחייב על הגדי והגדיש. אבל אם היה עבד כפות סמוך לגדיש שאינו יכול לברוח פטור על הגדי ועל הגדיש דקם ליה בדרבה מיניה ואע"פ שלא התרו בו שאינו נהרג אפ"ה [פטור] מתשלומין דהא קי"ל [כתובות ל"ה ע"א] דחייבי מיתות שוגגין ודבר אחר פטורין, ובגדי נמי נקט דוקא כפות כמו בעבד שאם לא היה כפות היה לו לברוח, וכן דרך כל חיה ובהמה לברוח מהמצר לו, דאע"ג דאמרינן בשלהי פ"ב [כ"ז ע"א] שורו כממונו שאם הניח גחלת עליו ונשרף חייב, לא דמי דהתם מיירי שהניחה על גביו בענין שאינה יכולה ליפול ולא (ש)היה לו לשור ליטלה, אבל הכא אם לא היה כפות היה לו לברוח ואיהו דאזיק אנפשיה, ואפילו היה חרש שוטה וקטן.
ומודים חכמים וכו', חכמים דפטרי אטמון ה"מ דהדליק בתוך שלו לבשל תבשילו ודי לנו לקנסו במה שגלוי שהרי ברשות הדליק ולא פשע בו כל כך. אבל במדליק את הבירה כלומר שנכנס בחצר חברו שלא ברשות ובשל שם תבשילו ובאה רוח מצויה והדליק את הבירה מיחייב על כל טמון שבעולם דלאו משום אשו מחייבינן ליה אלא משום אדם המזיק בידים חשבינן ליה, ועל כל דבר (שצריך) [שדרך] להצניע בבתים כסף או זהב חייב אם ידוע בעדים שיש שם כסף או זהב פשיטא דחייב לשלומי, אלא אפילו ליכא סהדי אבל הוא טוען שהיה לו בבירה כלי כסף או כלי זהב נאמן ובשבועה שכן דרך בני אדם להניח בבתים כלים חשובים כאלו או משלו אם הוא אמיד ומוחזק בעשיר או איש נאמן שמפקידין לו כלים נאים וחשובים כאלו ועשו בו תקנת נגזל שנשבע ונוטל הנאמר במס' שבועות [מ"ד ע"ב] שהוא מן הנשבעין ונוטלין, אבל אם לא היה מוחזק בעשיר או באיש נאמן לא מהמנינן ליה בשבועה אלא עד שיביא עדים מכלים חשובים כאלו והדומה לזה.
<h2>דף סב.</h2>
בד"א דפטר ר' יהודה בכלי כסף וזהב ורבנן אפילו במוריגים משום טמון ה"מ במדליק בתוך שלו דלא חשבינן ליה כמאבד בידים, אבל משום אשו שהוא ממונו מחייבינן ליה שלא שמרו כראוי וגזירת הכתוב הוא דחס רחמנא עליה דלא לישלם אלא דמי חטים בלבד, אבל במדליק בתוך של חברו כלומר שלא ברשות נכנס שם לבשל תבשילו ולא שמרה כראוי מרוח מצויה אליבא דדברי הכל משלם כל מה שבתוכו אפילו ארנקי וזהב וכסף דמזיק בידים חשיב. ויש מן הרבנים שמפרשים דר' יהודה כשמחייב אטמון דוקא בכלי בקר שדרכן להטמין בגדיש אבל לא בארנקי.
ומודה ר' יהודה לחכמים דפטרי לגמרי אפילו ממוריגים וכלי בקר במשאיל לחברו מקום בשדהו להגדיש וכו', ובא הוא והטמין שם כלים בלא דעת בעל השדה ונשרפו בפשיעת בעל השדה אין עליו לשלם לבעל הגדיש אלא דמי גדיש דמצי למימר ליה לא קבלתי עלי אלא שמירת גדיש ולא שמירת כלים דעדיפי. שאינו משלם אלא דמי שעורים בלבד כלומר זה בהשאילו מקום להגדיש חטים והגדיש שעורים וטמן בתוכן כלים וא"ל הניזק שלם לי דמי גדיש של חטים שהרי קבלת שמירת חטים שהם יותר חשובים משעורים, ונפ"ל מינה שאע"פ שאין מקבל תשלומין אכל הטמונין שם משתלם ממנו קצת, קמ"ל דלא משלם ליה אלא דמי גדיש שעורים דמזליה גרים שלא הגדיש שם אלא שעורים, ומן הכלים הטמונים שם חס רחמנא עליה שפטר על הטמון, ולשעורים והגדיש חטים אם הרשהו להגדיש שם שעורים והוא הגדיש חטים מצי למימר לא קבלתי עלי שמירת חטים אלא שמירת שעורים, חטים והגדיש חטים אלא שחפה אותם בשעורים אינו משלם אלא דמי שעורים אע"פ שנתן לו רשות לחטים אינו משלם אלא דמי שעורים דמצי א"ל אני לא ראיתי אלא שעורים לפיכך לא נזהרתי בהם כל כך, שעורים וחפן בחטים כלומר נתן לו רשות להגדיש שעורים והוא נמי הגדיש שם שעורים ונתן חטים על השעורים ונשר' אינו משלם אלא דמי שעורים דמצי למימר לא קבלתי עלי אלא שמירת שעורים לגמרי, והא לא אצטריך למיתני דהא תנא שעורים והגדיש חטים שאינו משלם אלא דמי שעורים מהאי טעמא שפירשתי שלא קבל עליו אלא שמירת שעורים, וי"ל דלהכי הוצרך התנא למתנא שאע"פ שלא עבר על דעת בעל הבית לגמרי שהרי הגדיש בו שעורים רובא אפ"ה לא משלם ליה כלל מאותן חטים שעבר על דעתו כיון שלא קבל עליו אלא שמירת שעורים.
מאי הוה לך גביה דאזקתיה, כלומר בידים יהיה מה שיהיה למה לך ששרפתו או שהשלכתו לים, ולא דמי למשאיל מקום לחברו להגדיש שעורים והגדיש חטים דאמרינן לעיל דאינו משלם אלא דמי שעורים, דמבעיר לאו מזיק בידים הוא אלא פושע כדכתיב [שמות כ"ב] כי תצא אש מעצמה. פשעה בו, לא שמרתו כדרך השומרים.
שמעית מילתא לר' יהודה, כלומר שמעת מילתא מחכמי הדור אליבא דר' יהודה דמתני' דמחייב על עסקי טמון ולא ידענא מהו החדוש ואותו חדוש שלא שייך אלא אליבא דר' יהודה. עשו תקנת נגזל באשו, כלומר כי היכי דתקון רבנן לעיל לישבע כמה גזלו ויטול במס' שבועות בפ' כל הנשבעין שבתורה וכו' [מ"ד ע"ב] ואלו נשבעין ונוטלין וכו', הנגזל כיצד היו מעידין אותו שנכנס לתוך ביתו של חברו למשכנו שלא ברשות אמר לו תן לי כלי שנטלת והוא אומר לא נטלתי הרי זה נשבע ונוטל, ר' יהודה אומר עד שיהיה שם מקצת הודאה אמר לו תן לי [שני] כלים שנטלת והוא אומר לא נטלתי אלא אחד, כך תקנו באש שישבע כמה כלים היו טמונין שם ויטול, אבל אליבא דרבנן כיון דפטרי טמון לגמרי מה תועיל שבועתו. וא"ת לימא אליבא דרבנן נמי במדליק בתוך של חברו שלא ברשות שנשבע כמה כלים טמונים היו שם ונוטל דהא מודו רבנן דמשלם ליה מוריגים וכלי בקר שדרכן להצניע בתוכו, י"ל כה"ג פשיטא דהיינו נגזל גמור שהרי נכנס לתוך רשות של חברו שלא ברשות לבשל שם תבשילו והבעיר גדישו כלומר שלא שמר אשו מרוח מצויה, אבל אליבא דר' יהודה דמיירי בהדליק בתוך שלו הוה אמינא דלא עשו בו תקנת נגזל דהא לא דמי לנגזל שהרי לא נכנס לתוך של חברו אפ"ה עשו תקנת נגזל בו שהרי אין המבעיר יכול לישבע שלא היו שם כלים או אלא כלים כך וכך שהרי אינו יודע בהם כלל, ואע"ג דר' יהודה בעי בנגזל שיהא שם מקצת הודאה דאי לא לא משתבע ושקיל הכא לא בעי מקצת הודאה, דהתם בנגזל יכיל לאשתבועי שלא הוציא מן הבית כלום ומתישב דעתו של בעל הבית שהיה חושדו כיון שנשבע לו, אי נמי אם יודע שנשבע לו לשקר מתנחם ואומר ישוב עמלו בראשו ועל קדקדו חמסו ירד [תהלים ז'] מה שאין כן במבעיר שאין יכול לישבע כלל להפיס דעתו של בעל הגדיש, מ"ה מוטב שישבע בעל הבית שכך וכך כלים היו טמונים שם ויטול. עשו תקנת נגזל במסור, מפורש בהלכות.
דבטש בכספתא, שבעט ברגלו בארגז שמניחין בו כספים, לאו היינו מתני' וכו', שכן דרך בני אדם להניח בבתים ואם יטעון כך וכך ארנקי או כלי כסף וזהב יהא נאמן בשבועה והכא נמי בכספתא יהא נאמן ובשבועה, אמר ליה אי דקא טעין זוזי הכי נמי דנאמן עד כדי שמחזקת הכספתא כיון שדרך להניח כספים שם, אלא הכא בכספתא דמספקא לן היינו טעמא דכיון דהוה טעין מרגניתא דשויא כמה היתה מונחת בה מי מנחי אינשי מרגניתא במקום כסף שלו כדי שלא ירגישו בני אדם או לא, דכיון דדבר מועט הוא מתפחד ומתירא שלא תתערב עם הכספים ותפול, ועוד שצריך לשמרה יותר מכספים לפיכך אין ראוי שנאמינהו אפילו בשבועה כדאמרינן לקמן דאי לא אמיד לא כל כמיניה שישבע ויטול.
מיהא שמעינן דלית הלכתא כר' יהודה בטמון, כלומר דמחייב בכל מה שטוען אפילו בכלי כסף וזהב שאין דרך לכנוס בגדיש, דאם הלכתא כותיה יהא נאמן גם זה בכספתא על מרגניתא דר' יהודה מחייב אטמון אפילו על ארנקי וכסף וזהב ורבנן פטרי אפילו על כלים שדרך להטמינן בגדיש כגון מוריגים וכלי בקר, ופליגי במדליק בתוך של חברו כלומר שלא ברשות נכנס שם לבשל קדרתו וכיון דשלא ברשות התחיל להדליק חשבינן ליה כמאבד בידים ואפילו רבנן מודו דחייב לשלם כל דבר שדרך להטמין שם כגון מוריגים וכלי בקר, ושאר דברים שאין דרך להטמין כגון כלי כסף וזהב אין להאמינו אפילו בשבועה, אלא מדאיבעיא ליה לרב אשי הכי שמעינן מינה [כרבנן סבירא לן ואי הוה פשיטא לן שאין דרך מרגלית להניח בין הכספים לא הוה (מתמי') מהימני] (דאפילו) [ואפילו] באלף שבועות אסור לנו להשביעו בדבר שנראה שקר לעינים כגון האי דבטש בכספתא דאי הוה טעין זוזי יש לנו לקבל שבועתו ויטול כפי טענתו, אי נמי כגון המדליק את (הבערה) [הבירה] שנאמן בשבועה אפילו על מרגליות אם הוא אמיד או איניש מהימנא כדלקמן ויטול.
טענו כסא דכספא מאי, מי מהימנינן לכל אדם שאמר כך וכך כלי כסף היו לו בבירתו ויטול בשבועה או לא. [ירושלמי פ"ו ה"ז] חד שק צרור, כלומר בשעה שהפקיד לו השק לא הראה מפקיד לנפקד מה יש בתוך השק בטחו בו כל אחד ואחד באמונת חברו שלא יטעון אחד על חברו כי אם אמת, ארעו אונס כלומר נגנב או נאבד אותו שק של פקדון ובפשיעה מיירי, אם היה שומר חנם, או אפילו בלא פשיעה אם היה שומר שכר, נמצא שעל הנפקד עליו לשלם, והיו חולקין זה עם זה, הנפקד היה אומר סיגין היה מלא כלומר שמא כסף מלא סיגים שלא היה צרוף ומזוקק, והמפקיד טוען מטקסין הוה מלא כלומר כסף צרוף ומזוקק שבעתים, אתא עובדא קמי רב ואמר הרי זה נשבע ונוטל, [אע"פ שכל מודה מקצת הוא נשבע ולא משלם אבל הכא נשבע ונוטל] לפי שאין הנפקד יכול לישבע דסיגין הוה מלא שהרי לא ראה הפקדון מה היה, אבל בלא שבועה לא יכול המפקיד ליטול משום דהוה ליה הנפקד מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם, דלא מיקרי שאינו יכול לישבע משום דהוא ספק בידו אם הוה סיגין או כסף צרוף. מהו שיטעננו דברים שאינן ראויין לו כגון כלי זהב או מרגליות ויהא נאמן בשבועה ויטול, מאן לא ידע דכל מאי דאית ליה לאריסיה דבר זיזא לבר זיזא הוא, כלומר כל העולם יודעין כי כל ממון שקבץ אריסיה דבר זיזא גנב הכל מבית בן זיזא לפיכך ראוי שתנתן זו הלטרא של זהב לבניו של בן זיזא, הוה ליה וכו' היו לו לבר זיזא בנים גדולים וקטנים אמ"ר ישמעאל ב"ר יוסי יקחו הגדולים מיד חצי ליטרא של זהב המגיע לחלקם ואותה חצי האחרת תנתן לקטנים כשיגדלו ובין כך תעמוד בידך ונתקיים הדין כר' ישמעאל, דמך ר' ישמעאל ב"ר יוסי, לימים כשנפטר ר' ישמעאל ב"ר יוסי באו בני האריס לתבוע כל הליטרא של זהב מבני בר זיזא, בא המעשה לפני ר' חייא ואמר מזה לית אנא שמע מינה כלום שאומר ר' ישמעאל שזה האריס כיון שנכנס עני בבי בר זיזא נמצא שכל מה שמפקיד מבר זיזא היה וראוי להחזיר לבע', דזה אינו ראיה דאית בר נש דלא בעי למפרסמא נפשיה, ואפשר שעשיר היה שנכנס בבית בר זיזא להיות אריסו ולא היה רוצה לגלות עצמו ראוי שתנתן כל הלטרא של זהב לבני האריס, א"ל הנפקד שהיה הפקדון בידו מתחלה כבר החזרתי חצי הלטרא לבני בר זיזא על פי ב"ד חשוב, אמר לו מה שנתת על פי ב"ד נתת ואין להם להאשימך רק מה שנשאר בידך תחזיר לבני האריס דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ויותר מוחזקין בני האריס בהאי זהב מבני בר זיזא והמוציא מחברו עליו הראיה, מהו שיאמרו בני האריס לבני בר זיזא החזירו לנו מה שלקחתם מן הנפקד דהיינו חצי ליטרא, ומשיב יכולין בני בר זיזא לומר כיון שבא לידנו הממון בכח ב"ד מה שעשה עשוי, מהו דימרון בני בר זיזא הקטנים לגדולים תנו לנו חלקנו מאותה חצי ליטרא שנתן לכם על פי ב"ד, שהרי לא נתן לכם חצי ליטרא של זהב כי אם מפני שהיה ב"ד סבור שחצי הליטרא שנשאר ביד הנפקד יהיה שלנו, וכיון שלא בא לידנו דבר קטן או גדול למה לא תחזירו לנו רביע הלטרא דזהו חצי ממה שבא לידכם, ומשיב יכולין למימר להון מציאה מצאנו, יכולין לומר הגדולים לקטנים כמציאה הוא בידינו מה שניתן לנו לחלקנו על פי ב"ד וזכינו לעצמנו. א"ר יצחק לית דקיקיא לרברביא אלא כמי שנתן לו מתנה, כלומר אין תביעת הקטנים תביעה כלל כמו שאין להם לתבוע חלק במה שנתן לגדולים קודם שיגדלו הם, כלומר האי א"ר יצחק ר"ל וכן אמ"ר יצחק ש"מ מהאי עובדא דיכול למיטען ולהחזיק עצמו בעשיר אע"פ [שלא נודע] שהוא אמיד עד היום ולא הוחזק באיש נאמן שיפקידו אצלו, דהא ר' חייא פסק דאית בר נש דלא בעי למיפרסמא נפשיה. ה"ר אפרים ז"ל ה"מ כולהו לאו דסמכא נינהו דהא תניא בהדיא [ב"ב נ"א ע"ב] אין מקבלין פקדונות לא מן הנשים ולא מן העבדים ולא מן הקטנים, קבל מן האשה יחזיר לאשה מתה יחזיר לבעלה קבל מן העבד יחזיר לעבד מת יחזיר לרבו, דוקא בעבד ואשה הוא דיחזיר לבעל ולרב דכל מה שקנתה האשה קנה בעלה [נזיר כ"ד ע"ב], וכן אין קנין לעבד בלא רבו [קידושין כ"ג ע"א], אבל כי ה"ג דשניהם ישראלים ליורשי המפקיד חייב להחזיר וכמו שפסק ר' חייא ומאן דלא דיין הכי טועה בדבר משנה הוא וחוזר וכן הלכתא.
תליוה וזבין זביניה זביני, אם אנס אותו חברו ואמר לו מכור לי דבר פלוני ואי לא קטילנא לך, אם אמר בסוף רוצה אני מכירתו מכירה גמורה היא כיון שנתרצה במכירה זו.
<h2>דף סב:</h2>
גץ היוצא מתחת הפטיש, גץ זיקוקין של אש שיוצאין מן הברזל כשהוא אדום ומכין אותו (והוא דולק) [והדליק] פשתן שעובר ברה"ר חייב דלא אבעי ליה לעשות מלאכתו סמוך כל כך לרה"ר.
גמל טעון פשתן וכו', וכל כך היה המשוי ארוך שכשהבהמה נוטה מועט אינה הולכת באמצע הדרך ממש נכנס ראש המשוי לחנויות הפתוחין לרה"ר ונאחז שלהבת נר שבחנות בפשתן ועמד הגמל להטיל ממיה ובין כך ובין כך נשרפה כל הבירה בעל גמל חייב בתשלומי הבירה כלה דלא איבעי ליה לאפושי בטעוניה ואע"פ שלא פשע בעכבת הגמל שהרי עמדה להטיל מימיה. הניח חנוני נרו מבחוץ חנוני חייב בתשלומי הפשתן חוץ ממה שהפסיד בבירה דלא איבעי ליה לאנוחי נרו מאבראי ופשע על בירתו שהיה לו לזכור שמא תעמוד הגמל להטיל מימיה ולא יוכל רוכבו למהר אותה ולהטותה מתחת קורות האכסדרה של בירה. ר' יהודה אומר אם היה זה הנר נר של מצוה כגון של חנוכה פטור החנוני מן הפשתן שהרי ברשות ב"ד עשה ולפרסם הנס הוציאה לחוץ לפתח החנות, ובעל הגמל פטור מנזקי הבירה לפי שדינם כדין שניהם רצין ברה"ר [לעיל ל"ב ע"א], וכשהזיקו זה את זה שלא בכונה דשניהם פטורין שהרי לא שנה אחד מהם יותר מחברו, וקמ"ל מתני' זו דלא מחייבינן לבעל הנר בפשתן משום שהיה לו להניחה למעלה מגמל ורוכבו דכיון דברשות מצוה קעביד לפרסם הנס לא מטרחינן ליה יותר מדאי ופטרינן ליה, ורבנן מחייבי ליה אע"פ שהוציא נרו ברשות כדתניא [לעיל ל' ע"א] כל המקלקלין ברה"ר אע"פ שהם ברשות ב"ד אם הזיקו חייבין לשלם.
מרובה מדת תשלומי כפל ממדת תשלומי ד' וה', לפי שתשלומי כפל ותשלומי ד' וה' הם מכ"ד אבות נזיקין כדתני ר' חייא בפ"ק [ד' ע"ב], ועד השתא פי' השור והבור והמבעה וההבער שלא שמרם כהוגן שהוא מתחייב עליהם, ותנא נמי שומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר כדקתני [מ"ד ע"ב] מסרו לשומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר כולן נכנסו תחת הבעלים ואלו הן נמי מכ"ד אבות נזיקין שע"י פשיעתו שלא שמרם כמשפט היה מפסיד חברו ועל כן הוא מתחייב עליהם לפיכך הוא מתחיל עתה לפרש גנב וגזלן שהם גם הם מכ"ד אבות נזיקין, ומפרש להו ואזיל בהאי פירקא עד סוף מסכתין, והכניס פרק החובל ביניהם שהוא גם הוא מכ"ד אבות נזיקין והם ה' דברים נזק צער רפוי שבת בושת, ושנאו אחר גנב לפי שדרך העולם כשאדם בהול על ממונו כשנגנב ממנו וחושד הרבה בני אדם וע"י החשד הם באים לידי מכות ופצעים והדר תנא גזלן.
מרובה מדת תשלומי כפל וכו' במינין מרובין נוהגת מדת תשלומי כפל ממדת תשלומי ד' וה' כדמפרש ואזיל, דבתשלומי כפל כתיב [שמות כ"ב] על כל דבר פשע דמשמע על כל דבר פשיעה בין שהוא בע"ח בין שאינו בעלי חיים ישלם שנים לרעהו, ואשר יאמר כי הוא זה דכתיב בהאי קרא בא לרבות טוען טענת גנב בכל המינין שבעולם המופקדים אצלו שכשתובעם ממנו המפקיד החזר לי עשרה כלים שהפקדתי לך והנפקד משיבו נגנבו מביתי הה' וקח לך הה' הנשארים וזהו שאומר כי הוא זה ומתחייב לישבע לו על זה, ואם באו עליו עדים שהה' כלים שטען שנגנבו ממנו ועדיין ישנם תחת ידו חייב לשלם תשלומי כפל כאלו היה גנב עצמו, אבל אם באו עדים קודם שנשבע לו לא משלם אלא קרן.
ותשלומי ד' וה' דהיינו כשטבחו ומכרו אע"פ שהיתה ראויה להיות בחיה טהורה טביחה ומכירה בין בטהורה בין בטמאה ובכל ענין בעלי חיים אפ"ה אינה נוהגת אלא בשור ושה בלבד ולא בחיה טהורה ולא בעופות, וכ"ש בטמאין דלאו טביחה ראויה כלל הוא, ומוכח בגמרא [ס"ג ע"ב] מיתור שור ושה דכתיב בפרשה [שמות כ"א] דהוה ליה למכתב כי יגנב איש שור וטבחו או מכרו חמשה בקר ישלם תחתיו וארבע צאן תחת השה נמצא דשור דסופא ושה דרישא מיותרין אלא ודאי למעט באו ומשמע שור ושה אין מידי אחרינא לא, לא לטביחה ולא למכירה, ואע"פ שריבינו תשלומי כפל בכל המינין ממעטינן קרקעות ועבדים ושטרות, דעל כל דבר פשע כלל הוא שור וחמור פרט על כל אבדה חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא (דן אלא) כעין הפרט, מה הפרט מפורש דבר המיטלטל וגופו ממון [אף כל דבר המיטלטל וגופו ממון] יצאו קרקעות שאין מיטלטלין, יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות דכתיב [ויקרא כ"ה] והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה וגו', יצאו שטרות כלומר [הו]כוחות וחובות שיש לו לאדם על חברו שאין גופן ממון אלא גורמין לממון בכל אלו ג' לא משלם אלא קרן אם גנבם, וגנבת קרקע שישנה יתד התקועה בינו ובין שדה חברו דהיינו מסיג גבול רעהו ודרך המסיג לעשות בסתר והוי עליה גנב.
אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל, כלומר לגנב ראשון. ולא מיבעיא לפני יאוש דלא קנאו גנב ראשון, אלא אפילו לאחר יאוש לא משלם לגנב ראשון כפל דכתיב [שמות כ"ב] וגונב מבית האיש ולא מבית הגנב, ואע"ג דקי"ל [ס"ח ע"א] דביאוש ושינוי רשות נקנית הגנבה ללוקח ה"מ דוקא לוקח שבא לידו בתורת היתר, אבל גנב שבא לידו בתורת איסור לא מיקרי שנוי רשות אפילו יהיו מאה גנבים זה אחר זה, ואם טבחו ומכרו נמי לא משלמי תשלומי ד' וה' מה"ט דוגונב מבית האיש ולא מבית הגנב, ולבעלים ראשונים נמי לא דמבית האיש בעינן וליכא שהרי לא היה בביתו, אע"פ שבכל מקום שהוא שלו הוא, אבל אם גנב ראשון גנב וטבח ובא גנב אחר וגנב הבשר משלם תשלומי כפל לגנב ראשון דביאוש ושינוי מעשה קנאו לגמרי וקרינן ביה וגונב מבית האיש.
גמרא א"ר חייא א"ר יוחנן הטוען טענת גנב וכו', כלומר הנפקד אומר שנגנב מביתו הפקדון שהופקד אתו ונשבע על זה ואח"כ נודע בעדים שעדיין ישנו לפקדון בידו נמצא שנעשה הוא עצמו גנב מ"ה חייב לשלם כפל, ואם טבח ומכר משלם ד' וה', והוא דנשבע ונודע בעדים שאם לא נשבע עדיין לא משלם כפל אע"פ שטוען כן בב"ד אלא קרן לבדו דכתיב [שמות כ"ב] אם לא ימצא הגנב ונקרב בעל הבית אל האלהים, אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים לרעהו, ולמה ישלם שנים אם לא ימצא הגנב וגם הוא נשבע שלא פשע בו, אלא ודאי ה"ק ואם לא ימצא הגנב שהוא טען עליו שגנבו לו אלא הוא עצמו גנבו וכבר נקרב בעל הבית אל ב"ד ונשבע להם שהוא טוען אמת, ישלם שנים למפקיד, וכי היכי דמשלם שנים ישלם ד' וה' אם טבח ומכר, אבל לגנב עצמו לא צריך שבועה כלומר שיחשדוהו תחלה ויכפור וישבע מאיליו על זה ואח"כ נודע שהוא גנב, אלא אע"פ שלא חשדוהו בדבר עד שהוכר הגנב ישלם שנים.
<h2>דף סה.</h2>
ולאו כגון שגנב כחושה והשמינה, כלומר והשמין אותה במאכל רב ובכרשינין המשמינים את הפרה שאם היה כן למה אמר כפל ד' וה' כשעת העמדה בדין שהיא שמינה דהא תניא וכו', משום דא"ל הגנב אני הוצאתי בהוצאות והשמנתיה ומדוע אשלם לך. ואם גנב נמי השמנה והכחישה כלומר והכחיש אותה בידים שעשה בה מלאכה וחרש וזרע בה, שא"כ היכי אמר רב דכפל וד' וה' כשעת העמדה בדין שהיא כחושה, דדינא הוא דלישלם כעין שגנב, דמצי למימר ליה מה לי קטלה כולה מה לי קטלה פלגא כלומר מאותו הזמן שהתחיל לחרוש בה התחילה להכחיש ולמות ובשעת הטביחה השלים המעשה. אלא כי קאמר רב(א) ביוקרא וזולא וכו', תברה או שתיה [משלם ארבעה, תברה בידים או שתייה משלם ארבעה] משום דכל כמה דאיתה בעינה ברשותא דמרה היא דהא אי בעי לאהדורה מהדר לה בעין הילכך ברשותא דמרה הוקרה וההיא שעתא דתברה ושתיה הוא קא גזיל לה, אבל איתבר ממילא דלא מצי' לחיוביה על שעת שבירה שהרי לא עשה בידים אלא מדמחייבינן ליה משום ההיא שעתא דגזלה וההיא שעתא זוזא הוא דשויה ולא יותר, וגבי טביחה ומכירה הוי כדתברה או שתייה ואפילו קרן ראוי שישלם כשעת העמדה בדין והיכי אמר רב קרן כעין שגנב, אלא כי קאמר רב דמעיקרא בשעה שגזלה הויא שויה ד' והשתא בשעת טביחה ומכירה לא שויא אלא זוזא משלם קרן כעין שגנב כדקי"ל [לקמן צ"ג ע"ב] כל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה, ובגנב כתוב גנבה וחיים מיותרין בפסוק ודרשינן [ס"ד ע"ב] חיים בגנבה כלומר אחייה לקרן כעין שגנב, אבל כפל לא מיקרי גנבה שהרי לא גנבו מ"ה כפל וד' וה' כשעת העמדה בדין דהיינו זוזא.
כל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה אם הוזל ואם הוקר כשעת הוצאתה מן העולם אם הוציאה בידים ואם נאבדה מן העולם מאיליה שנשברה או שנאבדה או שנשרפה משלם כשעת הגנבה.
<h2>דף סה:</h2>
וה"מ לענין יוקרא וזולא כלומר ה"מ דאמרי' דמשלם כשעת העמדה בדין ששוה יותר ואפילו קרן משלם כשעת העמדה בדין וכ"ש כפל ה"מ בענין יוקרא וזולא שלא נשתנה גוף הבהמה השתא ממה שהיתה מעיקרא והשתא דקא זבין לה קא גזיל לה, אבל גנב טלה ונעשה איל וכו' משלם תשלומי כפל כעין שגנב כלומר משלם שני טלאים ולא שני אילים והיינו דקאמר רבא [ס"ו ע"א] טלה כדמעיקרא כלומר אם רוצה לשלם בגוף בהמות משלם שני טלאים ולא שני אילים דכשעה שגנב בעינן שישלם משום דההיא שעתא הוא דמחייבינן ליה ולא משום טביחה ומכירה שהרי קנאם באותו שנוי, דמים כשל עכשיו וכמו כן אם אין בידו טלאים ורוצה לשלם דמים משלם כדהשתא כלומר אם הוקרו טלאים דמעיקרא כשגנבו לא היו דמי הטלה אלא ב' דינרים ועכשו בשעת העמדה בדין נתיקרו ועמדו בד' דינרין משלם שמונה דינרין דהיינו דמי שני טלאים, ואם הוזלו דמעיקרא שוה הטלה ד' דינרין ועכשו אינו שוה אלא ב' דינרין בהא לא איירי בריתא אלא רב הוא שהשמיענו דקרן משלם כעין שגנב דהיינו ד' דינרין וכפל כשעת העמדה בדין דהיינו ב' דינרין שהוזלו מפני שני טעמים, לפי שהכפל מעולם לא נתחייב לו עליו אלא בשעת העמדה בדין הוא מתחייב דהא אי הוה מודה מעיקרא הוה מיפטר, אבל קרן נתחייב מיד שהוציאו מרשות בעלים ודין הוא דלישלם כדההיא שעתא, ועוד גניבה וחיים אחייה לקרן כעין שגנב, אבל כפל לא מיקרי גנבה.
נעשה שנוי בידו וקנאו, בשנוי להא מילתא דאם טבח ומכר שלו הוא טובח ושלו הוא מוכר ופטור מד' וה', אבל קרן וכפל משלם, קרן כי השתא אם נתיקר או כדמעיקרא אם הוזל, אבל כפל לעולם כדהשתא דהיינו כשעת העמדה בדין בין שהוקר בין שהוזל, לפי שהכפל אינו מתחייב אלא בשעת העמדה בדין דהא יכול להודות ומיפטר בהודאתו.
<h2>דף סח.</h2>
המוכר לפני יאוש וכו', אבל בטובח לפני יאוש דברי הכל חייב דהא אהנו מעשיו שקנאו בשנוי מעשה אע"ג דלא אייאש, אבל שנוי רשות לא קני אלא אי אייאש תחלה ומ"ה פטר רב ששת מד' וה' דהא לא קנייה, ורב נחמן דמחייב לאו משום דס"ל דשנוי רשות קונה בלא יאוש אלא טעמיה מרבוי או מכרו, ור' יוחנן נמי דקאי כותיה מה"ט נמי קאמר ואע"פ שלא קנאו מתחייב בתשלומי ד' וה' מפני שנשתרש בחטא כלומר ששנה בחטאו גנבו ואכתי היצר תקפו שלא שב מרשעתו והוא בא ליהנות מדמי גזלתו.
<h2>דף סח:</h2>
זה לפי שאינו שלו, כלומר הגזלן שלא קנאו עדיין כיון שלא נתיאשו הבעלים שאם נתיאשו הוי יאוש ואיכא שנוי השם דמעיקרא חולין והשתא קדשים, וזה בעלים לפי שאינו ברשותו ואע"פ שיכול להוציאה בדיינין כיון שאינו בידו ממש לא מצי מקדישה דלא דמי לביתו.
<h2>דף ע.</h2>
אורכתא, הרשאה שמרשה ראובן את שמעון שיתבע חובו מלוי שהוא בעיר אחרת או באותה העיר עצמה ונותן לו כח שיתבע ממנו חובו. וכותב לו זיל דון וזכי והנפק לנפשך וידך כידי ורשותך כרשותי כדי שלא יאמר לו לוי לאו בעל דברים דידי את, והיכא דכפריה לא כתבינן אם ידוע לעדים שכבר תבע ראובן ללוי חובו או מה שהפקיד אצלו וכפר בו אינן רשאין העדים לחתום משום דמחזי דחתמי עדים אשקרא דיהיב ליה מידי דלית ליה גבי אידך, אבל לא כפריה כתבינן ואע"ג דאין מטבע נקנה בחליפין [ב"מ מ"ו ע"א], וקי"ל נמי כר' יוחנן דאמר גזל ולא נתיאשו הבעלים שאין הבעלים יכולים להקדש כיון שאינו ברשותו, אפ"ה כתבינן משום שלא יהא כל אחד ואחד מוליך מעותיו של חברו למדינת הים ויושב לו, ולכך עשו תקנה להחזיר ממון לבעליו שיוכל לעשות שליח ויוציא ממנו על כרחו, ודומיא דהאי תקנתא אשכח בכתובה הנפרעת שלא בפניו [כתובות פ"ח ע"א] דאפילו בב"ח תקינו רבנן שיהא נשבע ונוטל, ולא חיישינן לשובר כדאיתא בפ' שום היתומים [ערכין כ"ב ע"ב] שלא יהא כל אחד ואחד הולך ונוטל מעותיו של חברו ויושב לו במדינת הים. כתב ר"ח ז"ל דהאידנא כתבינן אורכתא אפילו אמטלטלי דכפריה, ואפשר שמחמת זה הטעם שהזכרנו ויהיה אימת המלוה או(מר) המפקיד על הלוה והנפקד שאם יסתר במסתרים יוציא בלעו מפיו, ויכול המורשה להשביעו אי מודה מקצת הטענה הוא שאין יכול להפכה או שאר שבועות של תורה כגון עד אחד וד' שומרין ודר' חייא קמיתא [ב"מ ג' ע"א], אבל אם המורשה תובעו וזה אומר פרעתי או להד"מ שב"ד מחייבין לנתבע שבועות היסת אם ירצה הנתבע לפטור עצמו בשבועת היסת מוטב ואם רוצה [להפכה] על בעל דינו זה מורשה אינו יכול לישבע במקום הבעל דין אלא ב"ד של אותו מקום שידון המורשה עם הנתבע ישלחו כתבם לב"ד שבמקום הבעל דין ויחרימו עליו, ואם יאמר על פי החרם שזה הנתבע חייב לו זה הממון אח"כ יפרענו הנתבע למורשה זה.
ואי כתיב בה למחצה לשליש ולרביע, כלומר שכתב המרשה למורשה זיל דון וזכי והנפק לנפשך הרביע והשאר שלי, מגו דמשתעי הנאמן דינא בהדי המורשה אפלגא או על הרביע בעל כרחיה דהא לא יכיל למימר ליה לאו בעל דברים דידי את, שהרי נתן לו במתנה, משתעי נמי דינא בהדי כוליה אע"פ שאינו שלו אלא מן המרשה דהיינו המלוה או המפקיד.
ואי תפס, כלומר אי מחזיק המורשה בזה הממון שהרשהו עליו ועכבן לעצמו לא מפקינן מיניה, לפי שלשון כזה הנפק לנפשך לשון מתנה גמורה היא אלא שסמך באמונתו שלא יחזיק בממון אלא שיתננו לו מיד, וגם לא כתב לו לשון מוכיח שיהא במתנה ע"מ להחזיר, מ"ה אם בא לכפור באהבתו הראשונה אין כח ביד ב"ד להוציאו מידו. רב אשי אמר מדכתב כל דמתענית מן דינא, כלומר כל מה שיצא מדין זה הן זכות הן חובה עלי לקבל ולא אוכל לומר לך לתקוני שדרתיך ולא לעותי, רב אשי פליג עליה דאמימר כיון דכתב קבלית עלי אלמא שליחא שוייה, שאם היתה מתנה גמורה למה לו למרשה לקבל עליו הלא נסתלק לגמרי מזה הממון, הילכך אם בא להחזיק בממון מפקי מיניה. שותפא שויה, כלומר ואם בא להחזיק בזה הממון אין בנו כח להוציאו מידו. והלכתא שליח שויה ולא שקיל מידי, וצ"ע לנהרדעי דהא ס"ל דמתנה גמורה היא היכי (ס"ד) [יכיל] למימר ליה כן אי הוה ס"ל כר' יוחנן כדקא' רוב המחברים ז"ל.
וזהו טופס ההרשאה, יודעים אנו עדים חתומ' מטה עדות ברורה שאמר לנו פלוני בר פלוני היו עלי עדים וקנו ממני בקנין גמור וכתבו וחתמו בכל לשון של זכות ותנו ביד פלוני להיות בידו לראיה ולזכות מחמת שהקניתי לו ד' אמות בחצרי ואגבן הרשיתי לפלוני בר פלוני לתבוע [לפלוני בר פלוני] מאתים דינרין שחייב לי ויהא ידו כידי וזכותו כזכותי וליזול ולידון ולינפיק לנפשיה, ולא יהא לו כח ורשות לומר לו פלוני זה הלוה או הנפקד לאו בעל דברים דידי את (שלא) [אלא] יהא רשאי פלוני זה להוציאם מידו בעל כרחו ולידון ולהנפוקי לנפשיה, וכל מה שיענו לו מן הדין הכל מהוגן ומרוצה עלי, ואחר שיתן פלוני זה לידו אלו המאתים דינרין הריני כאלו התקבלתי ויהא פטור מכל אונס ואחריות, וחומר שטר הרשאה זו קבלתי עלי כחומר כל שטרי הרשאות שתקנו חכמים דלא כאסמכתא דלא כטופסי דשטרי וקנינא מיניה במנא דכשר למקנא ביה על כל מה דכתי' ומפרש לעיל מה שקנינו מיד פלוני זה לפלוני זה בחדש פלוני בשנת כך וכך למנין שאנו רגילין למנות בו במגדל פלוני כתבנא וחתמנא ויהבנא בידא דפלוני דכו' לזכויי, זבולון בן דן מכיר בן מנשה.
גנב על פי שנים וטבח ומכר על פיהם, כלומר לא מיבעיא היכא שאותם השנים עצמן שראו הגנבה ראו שטבח ומכר דמחייב שהרי נגמר כל העדות על פיהם שראו כל המעשה מראש ועד סוף ויקום דבר [דברים י"ט] קרינא ביה, אלא אפילו על פי שנים אחרים דלא ידעי כלל מן הגנבה אלא על פי שנים הראשונים ש(י)שמעו מפיהם תחלה זה השור של גנבה הוא ואח"כ (באו) [ראו] הם שטבחו או מכרו מיחייב, דלאו חצי דבר מיקרי, דאע"ג דעידי מכירה וטביחה צריכי לעידי גניבה כיון דעידי גניבה לא צריכי לעידי טביחה ומכירה כוליה דבר קרינא ביה, דילפינן [להלן ע"ב] משנים שמעידים שראובן קדש את האשה ובאו שנים אחרים שראוה שזנתה שנסקלת על ידי אלו כת שניה, דאע"ג דעידי זנות צריכי לעידי קדושין שאם לא כן לא היו מעידים עליה שזנתה, כיון דעידי קדושין עדותן עדות שנאסרת לכל העולם על פיהם ואינן צריכין לעידי ביאה כולי דבר קרינא ביה.
גנב ומכר בשבת וכו', כל הני דקא חשיב משום דליכא חיוב בנפשו וליכא אלא רשעה אחת אבל גנב וטבח בשבת פטור [להלן ע"ד ע"ב] דלא ליהוי מת ומשלם, ומשנה זו רבנן קתני לה ולא ר' מאיר דאית ליה [כתובות ל"ד ע"א] גנב וטבח בשבת דחייב משום דחדוש שחדשה תורה בקנס אע"ג דמקטיל משלם, ובע"ז נמי דוקא מכר אבל טבח לא דהא מתחייב בנפשו הוא [להלן ע"ד ע"ב], אבל ביום הכפורים שייך למימר נמי טבח דהא ליכא חיוב מיתה אלא כרת וקי"ל דכרת ומשלם הוי.
גנב משל אביו וכו' וטבח ומכר בחייו נמצא שבשעת טביחה לא היה לו חלק בו אע"פ שבשעת העמדה בדין כבר מת אביו ויש לו חלק בו משלם לאחים חלקם מד' וה' דחמשה בקר אמ' רחמנא [שמות כ"א] ואפילו חמשה חצאי בקר [להלן ע"א ע"ב], ואע"ג דקי"ל הכי אם טבח לאחר שמת אביו לא משלם [ע"ד ע"ב] דבעינן וטבחו כולו [ע"ח ע"ב] באסורא וליכא, דהא יש לו שותפות בגוה וגונב שור שיש לו שותפות בגווה מיפטר מתשלומי ד' וה' מהאי טעמא, אבל כפל אפשר דמשלם דלא חזינן ביה מיעוטא כדחזינן בטביחה ומכירה דכתיב [שם] וטבחו או מכרו, והיה יכול לכתוב וטבח או מכר אלא בא לאשמועינן דדוקא כולו ולא חציו, אבל בגניבה לא כתיב וא"ו יתירה אלא כתיב [שמות כ"ב] על שור על חמור והא אמרינן דבכלל שור אפילו חצי שור.
גנב וטבח לרפואה או לכלבים, כלומר (כיון) [אע"פ] שנתכון בשחיטתו לרפואה ולא לאכילה או לאכילת כלבים ולא לאכילת אדם משלם ד' וה' שהרי שחיטה ראויה היא לאדם דחולין לא צריך כונה אלא במוקדשין דכתיב [ויקרא כ"ב] לרצונכם תזבחו ר"ל לדעתכם זבוחו [חולין י"ג ע"א]. השוחט ונמצאת טרפה, ולא זו אף זו קתני, לא מיבעיא לרפואה או לכלבים דחייב ד' וה' דהא שחיטה ראויה היא, אלא אפילו נמצאת טרפה דלא חזיא לאכילה כלל, ולא מיבעיא נמצאת טרפה דאע"ג דלא חזיא לאכילה חזיא להנאה, אלא אפילו חולין לעזרה שהן אסורין בהנאה משלם ד' וה' דלא קפדינן בשחיטה ראויה, ור"ש פליג בחולין לעזרה ובטרפה דס"ל שחיטה שאינה ראויה לאכילה לא שמה שחיטה, אבל לרפואה ולכלבים לא פליג דהא ראויה לאכילה היא.
<h2>דף עא.</h2>
נהי דקטלא ליכא, כלומר ביום הכפורים אלא כרת, מלקות מיהא איכא כדקי"ל [מכות כ"ג ע"א] חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כרתתן במלקות, וקי"ל דאין אדם לוקה ומשלם, וא"ת דבשוגג דליכא מלקות אכתי קשיא דהא קי"ל [כתובות ל"ד ע"ב] חייבי מיתות שוגגין ודבר אחר דהיינו ממון וחייבי מלקות שוגגין ודבר אחר דפטורין, דכיון דאילו אתרו ביה פטור כי לא אתרו ביה נמי פטור, בטובח ע"י אחר כלומר אי הוה גנב עצמו טובח ביום הכיפורים אין ספק בדבר דבודאי מפטר דהא אין לוקה ומשלם, אלא מתניתין דמחייב בתשלומין מיירי שצוה הגנב לשלוחו שיטבחנה נמצא שהטובח הוא חייב במלקות והגנב השולח מתחייב בתשלומי ד' וה' ע"י השליח כדקי"ל [קידושין מ"א ע"ב] דשלוחו של אדם כמותו. וכי זה חוטא וזה מתחייב, וכי השליח חוטא והגנב מתחייב בתשלומי ד' וה', והא קי"ל [שם מ"ב ע"ב] דאין שליח לדבר עברה משום דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין ולא אמרינן בכה"ג שלוחו של אדם כמותו. מה מכירה ע"י אחר דהא אי אפשר למכירה בפחות משנים דהיינו מוכר ולוקח, אף טביחה אע"פ שתהיה ע"י אחר מיחייב השולח. דאע"ג דבעלמא (לא) ס"ל דאין שליח לדבר עברה הכא יש שליח.
<h2>דף עא:</h2>
והודה לאחד מהם, נמצא דמפטר מחלקו של זה השותף שהודה לו, דהא מודה בקנס הוא ולא נשאר עליו אלא חצי שהוא חלק השני שנודע ע"י עדים, והא בעיא מוכחת דס"ל דמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור ודוקא גנב שור של שני שותפין וטבחו והודה לאחד הוא דאמרינן חמשה בקר ואפילו חמשה חצאי בקר דאיכא וטבחו כולו באסורא אבל גנב שור שיש לו שותפות בו וטבחו לא מיחייב בחמשה חצאי בקר דהא ליכא וטבחו כולו באסורא והכי מתפרש בגמרא [ע"ח ע"ב].
<h2>דף עב:</h2>
גנב על פי שנים וטבח ומכר על פיהם, כלומר שהם העידו על הכל נמצא שעל פיהם מיחייב כל ד' וה' ונמצאו זוממין שבאו עדים אחרים והזימום שאמרו להם והלא ביום פלוני שאתם מעידים שגנב וטבח הלא הייתם עמנו במקום רחוק מזה המקום שאתם אומרים יותר ממהלך יום או יומים, אי נמי שאמרו להם כל אותו היום מעלות השחר ועד צאת הכוכבים היינו עמכם. משלמין את הכל, אותן העדים המוזמין משלמין כל ד' וה', דאע"ג דבעלמא אמרינן דתרי ותרי נינהו אבל בהזמה גזרת הכתוב היא שאחרונים נאמנים כשאומרים בלשון הזמה כדכתיב [דברים י"ט] ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו. גנב על פי שנים, באו שנים והעידו עליו שגנב ובאה כת שניה והעידה שטבח ונמצאו זוממין שתי הכתות, כת ראשונה שהיתה מחייבת אותו כפל תשלם גם היא כפל וכת שניה שהיתה מחייבתו שנים בשה ושלשה בשור תשלם גם היא שנים או שלשה. נמצאו האחרונים זוממין אבל כת ראשונה של גנבה לא הוזמה על פי כת ראשונה ישלם הגנב כפל וכת האחרונה שהוזמה תשלם שנים או שלשה, שאע"פ שהוזמה כת של טביחה אין לנו לבטל עדות של גנבה שיכולה לעמוד בלא טביחה שהיא קודמת לה. אחד מן האחרונים זומם בטלה עדות שניה והוא משלם תשלומי כפל אבל לא ד' וה' שהרי בטלה עדות של טביחה ומכירה והעד המוזם לא משלם כלל, לפי ששנינו [מכות ג' ע"א] שאין העדים נעשין זוממין עד שיזומו שניהם. אחד מן הראשונים של עדות גנבה נמצא מוזם בטלה עדות של גנבה, וכיון דעדות של גנבה בטלה עדות של טביחה ומכירה נתבטלה מאיליה, שאם אין שם גנבה אין שם טביחה ומכירה והוא אינו משלם כלל שהרי נתבטלו עדות שתי כתות, (ושתי כתות) [והכת השניה] נמי לא משלמי כלל שהרי לא הוזמו כמו כת ראשונה. וי"א אע"פ שנתבטלה עדותן של כת שניה של טביחה ומכירה אבל לא משלמי שנים או שלשה כיון שאינן מוזמין בעצמן ונכון הדבר שיכולין לומר אמת הוא מה שראינו שטבח אבל היינו סבורין שהשור היה של גנבה כמו ששמענו מפי אלו העדים ומ"ה צריך שיהיו מוזמין בעצמן שהעידו שקר.
עד זומם וכו', מפורש בהלכות היטב, ומוכח דליכא לפרש אלא בעדות על פה, כלומר שהעידו באייר בב"ד בר"ח ניסן הלוה שמעון לראובן מנה והוזמו (בר"ח אחר ניסן) [בסיון] שבאו עדים ואמרו להם והלא באותו יום ר"ח ניסן היתם עמנו במקום פלוני שהוא מקום רחוק מהלך כמה ימים בין אותו מקום למקום שאתה מעיד עליו, אי נמי שהוכחשו שאמרו להם והלא המלוה או הלוה עמנו היו במקום פלוני, ואלו העדים [העידו] כמה עדויות בשטר תוך הזמן הנז' כלומר בין אייר שהוא זמן שהעידו בב"ד ובין תשרי שהוזמו מעדות ניסן, ופליגי אביי ורבא אי פסלי להו להני שטרות שחתמו בנתים אם לא והלכה כאביי דלמפרע הוא נפסל וזו היא אחת מן ההלכות של יע"ל קג"ם דהלכה כאביי, מה שאין כן בשאר פלוגתיהו בכולי תלמודא, וכן הדין נוהג בין בשני [עדים בין בעד] אחד ונפסל העדות דהא ליכא אלא עד אחד כשר וכיון שנפסל חברו גם עדותו בטלה, דאפילו כעד אחד לא חשבינן ליה.
<h2>דף עד:</h2>
גנב על פי שנים וכו', ועל הטביחה ליכא עדים אלא שהוא מודה בדבר כלומר אחר שראה שנודעה גנבתו אמר לב"ד גם טבחתי ומכרתי, הוא משלם תשלומי כפל שהרי נודע בעל כרחו אבל לא ד' וה' דהא קי"ל מודה בקנס פטור וכ"ש על פי עד אחד והוא מכחישו דפטור דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא להוציא ממון אלא לשבועה קאתי.
גנב וטבח בשבת וכו', כלומר גנב בחול וטבח בשבת או הכל עשה בשבת ולא אתו כהדדי דמדאגבהיה קנייה מתחייב בנפשו לא הוי עד דטבחיה, משלם תשלומי כפל שהרי נתחייב בהן מעיקרא ופטור מד' וה' דאינו מת ומשלם, ולא ס"ל להאי תנא חדוש הוא שחדשה תורה בקנס דאע"ג דמיקטל משלם, וטבח לע"ז נמי מהאי טעמא שפירשתי.
גנב משל אביו וכו', אחר שמת טבחו פטור מד' וה' דבעינן וטבחו כולו [ע"ח ע"ב] באסורא וליכא, דכיון שמת אביו זכה בו בחלק שבו. אי נמי גנב והקדיש מפרש בגמרא שהקדיש הגנב ומיירי לאחר יאוש למאן דס"ל יאוש כדי קני ומשום הכי נחית עליה שם הקדש ומיפטר מד' וה' דכי קא טבח דהקדש קא טבח ומכר, וכולהו נזקין ילפי מהדדי וכתיב בשור [שמות כ"א] שור רעהו למעוטי הקדש [לעיל ל"ז ע"ב], ובגמרא פריך [ע"ו ע"א] ליחייב ד' ה' מחמת שהקדישו דמה לי מכרו [ל]הדיוט ומה לי מכרו לשמים, ומשני לא דמי, מכרו להדיוט מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דשמעון כלומר שנשתנה שם בעלים, אבל מכרו לשמים מעיקרא תורא דראובן והשתא נמי מיקרי תורא דראובן, דכל מקום שהולך שם בעליו עליו שאומ' זו היא עולתו של פלוני כדכתיב [ויקרא ו'] זה קרבן אהרן ובניו.
ר"ש אומר קדשים שחייב באחריותן חייב וכו', בגמרא פריך [ע"ו ע"א] איפכא מיבעי ליה למימרא דקס"ד דמילתיה דר"ש אגנב והקדיש פליג דאפילו לא טבחו ולא מכרו לאחר כיון שהקדישו מיחייב כאלו מכרו להדיוט דמה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים, וא"כ איפכא איבעי ליה למימר קדשים שאין אחריותן על הבעלים כלל מתקריא מכירה, אבל הקדש שעדיין לא נסתלק שם בעלים מהם שהרי אם אבדו חייב לשלם לא מקריא מכירה, ומשני דר"ש אמילתא דלעיל [ס"ב ע"ב] קא מהדר דשמעיה דקאמר ת"ק אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל ולא הטובח ומוכר אחר הגנב משלם ד' וה', וכן הגונב הקדש מבית בעלים פטור שנאמר [שמות כ"ב] וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש רש"א קדשים שחייב באחריותן (הבעלים) חייב שאין חייבין באחריותן פטור, כלומר קדשים שחייב באחריותן הבעלים חייב בכפל דוגונב מבית האיש קרינא ביה שהרי לא נסתלקו בעלים משמירתן, שאין חייב באחריותן פטור דלא קרינא ביה וגונב מבית האיש, ופריך תו היכי מחייב ר"ש בטובח קדשים שחייב באחריותן ד' וה' שהרי שחיטה שאינה ראויה היא דקדשים בחוץ הוו, ומתרץ בגמרא בששחטן בפנים שלא לשם בעליהן נמצא דהויא שחיטה ראויה, דהא קי"ל [זבחים ב' ע"א] כל הזבחים ששחטן שלא לשמן כשרין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, וכיון שלא עלו לשם חובה צריך שישלם לו כפל, שאם שחטו לשם בעלים נמצא שחזרה קרן לבעלים, ואין צריך שישלם לו אלא שור אחד שהרי יצא נדרו בקרבנו כאלו הקריבו הוא בעצמו.
<h2>דף עה.</h2>
רב אמר פטור, ולא אמרינן מחמת בעתותא דעדים קא מודו, באומר גנבתי מאליו שאפילו לא היו עדים באים היה מחייב עצמו בקרן דאע"ג דפטרי' ליה מכפל בעבור הודאתו, [מ"מ לחייבו בקרן הועילה הודאתו]. אבל אם לא הועילה הודאתו כלל כגון שנודע שגנב מחמת עדים אבל טביחה ומכירה נודעו (לו) [לנו] על ידי הודאתו דהיינו כולי קנס לא אמרינן בכה"ג מודה בקנס פטור כיון שבאו עדים אח"כ דאמרינן מחמת בעתותא דעדים קא מודה.
<h2>דף עח:</h2>
מכרו חוץ מאחד ממאה שבו, כלומר שלא מכר אזנו או רגלו אפילו מן הארכובה ולמטה דלא מיטרפא בהמה ביה אפ"ה מיקרי שיור ולא מיחייב בד' וה', משום דכתיב בתשלומי ד' וה' [שמות כ"א] וטבחו או מכרו משמע כולו מדלא כתיב וטבח ומכר. או שהיה לו שותפות בו וגנבו לשותפו ומכרו פטור מד' וה' משום דכתיב ומכרו אבל לענין תשלומי כפל לא כתיב מיעוט ומיחייב אע"פ שיש לו שותפות בו.
השוחט ונתנבלה בידו והנוחר והמעקר פטור מד' וה', (אבל) [אפילו] לרבנן דס"ל שחיטה שאינה ראויה לאכילה (לא) שמה שחיטה מיפטר, דה"מ בשנטרפה שדבר אחר גורם לה ליפסל מיקריא שחיטה דהא ת"ל דמהני ליה שחיטה שאינה מטמאה, אבל נתנבלה דמטמאה כאלו מתה מאיליה לא מיקריא טביחה כלל ואשכח טביחה בראויה לאכילה דכתיב [בראשית מ"ג] וטבוח טבח והכן וגו' נמצא דשם טביחה נופל על דבר שמתקן בו.
הגונב את הקטעת ומכרה וכו', וקמ"ל אע"ג דליכא כולה חייב דמאי דגנב קא זבין ליה. ושותפין שגנבו פטורין, כלומר שגנבו שניהם מעלמא וטבח אחד שלא לדעת חברו ומ"ה פטורין מד' וה' דבעינן וטבחו כולו וליכא, שהרי יש לו לחברו חלק בו והוא לא ידע בעת הטביחה והמכירה שאם טבח לדעת חברו מיחייב בכולהו תשלומי ד' וה' דשלוחו הוא נחשב, ומקראי ילפינן [ע"א ע"א] דיש שליח לדבר עברה בטביחה ומכירה, אבל שותפין שגנבו זה מזה ומכרו לא מיחי' אלא בכפל דלענין כפל לא בעי' כולו, אבל מד' וה' פטור דבעינן וטבחו כולו וליכא דהא יש לו חלק במאי שגנב.
גנב ונתן לאחר וטבח, כלומר שצוה לשליח שיטבחנו או ימכרנו לאחרים חייב השולח בד' וה' כדקי"ל דיש שליח לדבר עברה בענין זה אע"ג דליכא בכל התורה. גנב והקדיש, חייב נמי בד' וה' דמה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים. גנב והקיף, כלומר מכרו בהקפה שיפרענו לו לזמן פלוני ואע"פ שלא באו מעות לידו חייב בד' וה'. והחליף, החליפה לחברו בבהמה אחרת, או פרע בה חובו, שהיה חייב לחברו קודם לכן מעות גמורים שהלוה לו, או פרע בהקפו שקנה בשר ויין מחברו בהקפה ועכשו נתן לו אותו גנב זאת הבהמה שגנב לחנוני שהקיף לו, ואע"פ שלא באו מעות לידו מעולם אפ"ה מקריא מכירה. ושלח סבלונות לבית חמיו מקריא נמי מכירה, דשמא תאמר כיון דקדשה מקריא קנין כספו ולחשוב כמי שנתנה לאשתו דלא מקריא נתינה שהרי מה שקנתה אשה קנה בעלה [נזיר כ"ד ע"ב] קמ"ל דלא דמיא ארוסה לנשואה, ומכירה גמורה היא, (וקמ"ל במתני') [וקיי"ל כמתני'] דלא חשיב הקדש כמו מכרה להדיוט, דמכירה להדיוט משתנה שם בעלים, שאם היה מעיקרא דראובן ומכרו לשמעון נקרא עתה על שם שמעון, מה שאין כן בהקדש שאע"פ שהקדשו נקרא על שם ראובן שאומרים זה קרבן ראובן, והכהנים שוחטין אותו על שם ראובן שאם שנו שמו לא עלו לבעלים לשם חובה.
<h2>דף עט.</h2>
גנב מרשות הבעלים, כלומר הגביהו וקנאו ונתחייב בכפל, א"נ שלא הגביהו אלא כשהוציאו מרשות בעלים נעשה עליו גנב וקנאו, א"נ שגנבו חוץ מרשותן כלומר שלא היתה הבהמה כלל ברשות הבעלים אלא שמצאה ברשות הרבים ונתכון (לגזלה) [לגנבה] וקנאו במשיכה מיד נעשה עליו גנב להתחייב בכפל, ואע"פ שהחזירה לרשות בעלים וטבחה שם מתחייב בד' וה' שהרי לא נתכון בהחזרתה לרשות בעלים לשם תשובה ומ"ה דין הוא שיתחייב בכפל ובד' וה'. או שגנב וטבח ומכר חוץ מרשותו, כלומר וכ"ש בכה"ג שהיה הכל חוץ מרשות בעלים, וזו ואין צריך לומר זו קתני, אבל אם גנב וטבח ומכר ברשותן פטור דהא לא נעשה עליו גנב, שהרי לא קנאו שהרי רבוצה היתה עומדת וטבחה דליכא הגבהה כלל, ואי נמי לא היתה רבוצה אלא שהוליכה בחצר וטבחה בעודה מהלכת לא קני לה, דבחצר בעל הבית עצמו לא מהני משיכה עד דמפיק לה לרשותיה ממש או בסמטא שיש בו קצת רשות להניח באותו קרן זוית ובהמותיו דהא לאו תשמיש (רשות) הרבים הוא אלא מפני הדחק, ופלוגתא דרב אחא ורבינא בכתובות בפ' אלו נערות [ל"א ע"ב] אי משיכה קונה ברה"ר או בעינן משיכה לסמטא או לחצר של שניהם. היה מושכו ויוצא, כלומר היה גנב מושכו מרשות בעלים ולא יצא עדיין מאותה חצר, או שלא משכו לסמטא ומת השור פטור הגנב מלשלם שהרי לא קנאו. הגביהו וכו', הגביהו אפילו ברשות בעלים שהגבהה קונה בכל מקום, א"נ הוציאוהו מרשות הבעלים לסמטא או לרשותו ממש קנאו במשיכה, משום הכי אם מת חייב הגנב בכפל.
רבנו אפרים ז"ל. תניא בתוספתא [פ"ז ה"ז] גנב וטבח ומכר ברשות בעלים אם הגביה חייב ואם לא הגביה פטור, ושמעינן מהא [דהא] דקתני במתני' גנב וטבח ומכר ברשותן פטור בשלא הגביה תנן וכן הלכה. והא דתנן היה מושכו ויוצא ומת ברשות בעלים [פטור] הגביהו או שהוציאו מרשות בעלים ומת חייב, פליגי בה רב אחא ורבינא באלו נערות [כתובות ל"א ע"ב], דרבינא סב' משיכה ברשות הרבים קניא, ולרב אחא לא קניא, והלכתא לא קניא, הילכך היכא דגנב ולא הגביה אלא משכו לרשות הרבים ומת פטור, וכן נמי אם לא מת פטור מכפל, ואם משך ולא הגביהה וטבח ומכר ברשות [הרבים] אע"פ (שלא) [ש]הגביה הלוקח אין הגנב חייב אלא קרן (וקי"ל) [דקיי"ל] בעלמא משיכה (לרשות בעלים) [ברשות הרבים] לא קניא וה"ה נמי מרשות בעלים לרשו' הרבים לא קניא דחד טעמא הוא, והלוקח נמי לא מיחייב שהרי לא גנבו מבית האיש דהיינו בעלים, ועוד שהרי לא היה יודע דמגנבה הוא.
תקנו משיכה בשומרין וכו', כלומר הא דקי"ל שהשומר חנם מתחייב בפשיעה ה"מ היכא שמשכו או הגביהו, אבל אם לא משכו או לא הגביהו ונגנב או נאבד בפשיעה לא מיחייב אע"פ שאמר לו השומר הניחה לפני לא מיחייב בשמירתו, ומסקנא דלא נכנסו ברשותו להיות אפילו ש"ח עליו עד שימשכנו או שיגביהנו, ודוקא בסימטא אבל אם הכניסה בעל הבהמה ברשות שומר ואמר לו השומר הנח לפני מיחייב בשמירתו דהכי תנן בב"מ בפ' האומנין [פ' ע"ב] שמור לי ואמר הנח לפני ש"ח הוי דהא קניא ליה חצרו.
כך שכירות קרקע נקנה בכסף בשטר ובחזקה, כלומר דתכף שמסר לו קצת מכסף השכירות שוב אין יכולין לחזור, אבל שכירות כלים לא מיקנו בכסף [א]לא לענין מי שפרע (אלא) עד שימשכם או שיגביהם.
<h2>דף עט:</h2>
אין מגדלין בהמה וכו', בהמה דקה משום ישוב ארץ ישראל שמובירות את השדות, וכל שדות ארץ ישראל סתמן דישראל, וכשמצטרכין להם היו מוליכין אותן (ל)[מ]חוצה לארץ, ויכול לקנות הקצב מהם שיספיקו לו שלשים יום אבל יותר לא, והכי תני בבריתא [פ' ע"א] והטבח לוקח ושוחט לוקח ושוהא ובלבד שלא ישהא את (הענוגה) [העגונה] שבהן יותר משלשים יום. אבל מגדלין בסוריא זו היא ארם צובה שכבשה דוד וקסבר כבוש יחיד לא שמיה כבוש [גיטין מ"ז ע"א] והוי כחוצה לארץ ובחוצה לארץ מותר לגדל דלא חיישינן לישובה ואם יפסידו שדות אחרים ישלמו.
אין מגדלין תרנגולין בירושלים ואפילו הישראלים מפני הקדשים, שגם אוכלין שם בשר שלמים ותודה ומעשר בהמה, ודרך תרנגולין לנקר באשפה ושמא יביאו בכעדשה מן השרץ ויטמאו את הקדשים, אבל כהנים אפילו חוץ לירושלים לא יגדלו תרנגולין בכל ארץ ישראל מפני הטהרות, שהכהנים אוכלי תרומה הם וצריכים להזהר בטהרתה.
אין מגדלין חזירים בכל מקום, כלומר אפילו בחוצה לארץ, מפרש טעמא בגמרא [פ"ב ע"ב] משום מעשה שהיה שהוא היה סיבה לחורבן ירושלים בימי החשמונאים וכשגברה יד החשמונאים החרימו עליהם שלא יגדל אדם חזירים. ולא יגדל אדם את הכלב מפני שנושך ומנבח ואשה מפלת מיראתו, ובבריתא קתני [פ"ג ע"א] משום ר' אליעזר הגדול אומר מגדל כלבים כמגדל חזירים למאי נפקא מינה למיקם עליהו בארור דאליבא דתנא דמתני' ליכא אלא מלקות משום ולא תשים דמים בביתך [דברים כ"ב], ואליבא דר' אליעזר הגדול איכא משום ארור דהיינו שמתא, וכה"ג הא דאמרינן בעלמא [חולין י"ג ע"א] פתו פת כותי לפי שהחרי' עזרא וכל סיעתו שהם אנשי כנסת הגדולה החרימו את הכותים כדי שלא יתחתנו ישראל עמהם ושלא יאכל את פתם אפילו בחתי חתויי דמשתרי פת שאפאה גוי אבל פת שאפאה כותי יש בו חרם ואסור ליהנות ממנו.
אין פורשין נשבים ליונים וכו', נשבים פחים רשתות ומכמורות כדי שלא ילכדו בהם יוני בני הישוב אלא א"כ ירחק מן הישוב שלשים ריס, כלומר שלשים פעמים מאתים ושבעים אמות והם מנין רי"ס שהם שמונת אלפים ומאה אמות שהם ד' מילין ומאה אמות יותר כי המיל הוא אלפים אמה, וכיון שהוא רחוק מן הישוב ד' מילין מרוחין ליכא למיחש תו ליונים שיש להם בעלים דכולי האי אינם מרחיקים עצמן משובכיהם, ואע"ג דתנן בב"ב [כ"ג ע"א] דבחמשים אמה סגי דתנן מרחיקין את השובך מן העיר חמשים אמה, לא דמי דהתם הרחקה דבעינן משום שלא יפסידו יוני[ו] (ה)שדות וגנות של חברו, וכריסיהו בחמשין אמהתא מלין [להלן פ"ג ע"א] כלומר במה שהן מלקטין ומנקרין בקרקעות הסמוכין לשובך בחמשים אמה הם [שבעין] הילכך לגבי אכילת תבואות העיר אין לחוש שמא יפסידום, אבל לעולם פורחין ושטין חוץ לשובכם עד ד' מילין מרוחין ואם יפרוש רשתו סמוך [לעיר] בפחות מזה השיעור לתפוס יוני הפקר שמא יתפוש עמהם יונים שיש להם בעלים.
<h2>דף פ.</h2>
רועה שעשה תשובה אין מחייבין אותו למכור מיד, דא"כ מימנע מתשובה שהרי אינו יכול למכרם ביחד בלא הפסד גדול, אלא מוכר על יד על יד ורועה האחרות בכל יום ויום כמנהגו, ובלא ספק יזהר שלא יפסידו תבואות (חביריהם) [חביריו], וכן מי שנדר ליקח וכו' כדי שלא ימנעו אחרים מלנדור דבר מצוה שאם יראו שבית דין (עושים) [נגשים] אותו למהר ולעשות מה שאין נושא חן בעיניו ימנעו האחרים.
<h2>דף פא.</h2>
שמרעין בחורשין, שיהיו מרעין בהמות בחורשין של חברו, ושלא יקפיד בעל היער על כך, ומוקים לה בגמרא דוקא בהמה דקה ביער גדול שאינה מזקת כל כך ואינו ניכר בה היזק מחמת גדלו, אבל ביער קטן שניכר בו ההיזק אסור אפילו בהמה דקה, אבל בהמה גסה אפילו ביער גדול אסור וכ"ש ביער קטן.
ומלקטין עצים משדות חביריהם, מוקי לה בגמרא דוקא בקוצים ומחוברין אבל שאר עצים דחשיבי אפילו מחוברים דאיכא טרחה לבעל השדה ללקטן ולבער ולתקן מקום לזרוע אפ"ה אסורין משום הפקר משום דחשיבי, וקוצים נמי דשרינן דוקא מחוברין אבל אם תלשן בעל השדה לתקן שדהו אסורין נמי משום הפקר דהא קא טרח בהו ולא מפקר להו. ומלקטין נמי עשבים מתוך תבואת השדה להאכיל לבהמתו, לפי שקשין הן העשבים לזרעים שבשדות, והפסד השדה מחמת דריסת הרגלים מועט הוא כנגד הפסד שמפסידין העשבים את הזרעים חוץ מעשבים העולים בתוך שדה תלתן, דמעלו לתלתן עשבים הגדלים עמו, והתולשן שנכנס בשדה התלתן מפסיד השדה ברגליו, תלתן מין קטנית שמו פנגריג והוא כעין תבלין לתבשילין.
וקוטמין נטיעות מן האילן, כלומר קוטם ממנו בד אחד ליטע או להרכיב ולא יקפיד בעל האילן, חוץ מגרופיות של זית, כלומר לפי שדרך העולם שמי שקוצץ עציו של זית כשהזקין ואינו נושא פירות [כל] (ול)כך קוצצו סמך לקרקע ומניח שיעור שני אגרופין כדאמרינן בהמוכר את הספינה [פ' ע"א] והן מחליפות ומוציאות, ומשום הכי אסור ליטול אותן בדין ממנו לנטען מפני שמפסיד המגרופית, אבל אם היה הזית גדול בעל ענפים מותר ליטול ממנו בדין לנטוע.
ומעין היוצא מתחלה מחדש בשדה אין רשאי ליקח ממנו דמים מן השואבין ממנה, וכ"ש מעינות הישנים שהיו שם מימות יהושע בן נון. ומחכין בימה של טבריה, כלומר מטילין חכה לצוד דגים בימה של טבריה אע"פ שבחלק נפתלי היתה כולה, ובלבד שלא יפרוס קלע, דרך הציידין לתקוע יתדות ולעשות גדרי (קוצים) [קנים] בימים ללכוד שם דגים ויזיקו הספינות ויעכבום ממרוצתם.
ונפנים מאחורי הגדר, ומפרש ואזיל בגמרא [ע"ב] ואומר לא נצרכה אלא ליטול ממנה צרור לקנח ואע"פ שפורץ גדר, ואע"פ שהשדה צריך שמירה גדולה שהוא מלא כרכום. ומהלכין בשבילי השדות, סתם בני אדם שהכניסו תבואתם עד שעת זריעה מפקירין שדותיהן ליכנס בהן בני אדם לקצר את הדרך שלא יקיף והם נקראין שבילי השדות לפי שברשות עושין, והתנה יהושע שלא יקפידו על כך אף לאחר זה העת עד שתרד רביעה שניה וזמנה י"ז במרחשון ומאז והלאה יוצאין הזרעים ונראין על פני השדה וקשה לה דריסת הרגל. ומסתלקין לצדי הדרכים, שהם שפתי השדה בכל עת ואפילו בזמן שהתבואה בשדה הפקיר יהושע לכל אדם להסתלק מן הדרך מפני היתדות וליכנס לגבול שדהו של חברו ולילך (מן) [על] המיצר אצל הדרך מפני יתדות שבדרכים, והוא הטיט היבש ונעשה כיתדות, מקום פסיעת אדם ובהמה שדרכו שם בימות החורף ונעשו שחיתות. והתועה בין הכרמים מפסג ועולה, מנתק זמורות המושכות המעכבות אותו ועולה או ירד עד שמצא את הדרך.
ומת מצוה, שלא היו לו קוברין בשעה שמת ומצאוהו בשדה מת מוטל בחמה קנה אותו מקום שנפל בעת מותו ורשאי המוצאו לקברו שם, ואין בעל השדה רשאי לעכב עליו לומר לו הביאהו על כתפך או על בהמתך וקברו לאחד מקברי בני הכפרים או העירות הסמוכות שם, דאם נטרחנו ממנע מלקברו ויהא מוטל בב[ז]יון. [ע"ב] אפילו בחוצה לארץ, גזר על כל ישראל שלא יהו מקפידים באלו התנאים הנזכרים. והוא שאינו מוטל על המצר, כלומר לרוחב הדרך אלא לצדדי רשות הרבים, שאם קברו במקומו אינו מזיק לעוברי דרכים, אבל אם היה מוטל לרחב הדרך וכל העובר מאהיל עליו אסור לקברו שם, שלא התקין יהושע זה, אלא מותר למוצאו לקברו בשדה העומד לימינו או לשמאלו באיזה שירצה, וצריך שיעיין שיקברוהו בשדה שהוא גרוע מחברו.
<h2>דף פא:</h2>
שלמה אמרה דכתיב [משלי ג'] אל תמנע טוב מבעליו בהיות לאל ידך לעשות, כלומר ועד רביע שניה אינו מזיק לזרעי השדה.
<h2>דף פב.</h2>
שקורין במנחה בשבת, משום יושבי קרנות, כלומר כדי שלא יעמדו בטלים כל יום שבת שיש להם פנאי לשמוע, מה שאין כן בימות החול שהן טרידין במלאכתן וקורין בשני וחמישי כדי שלא ילינו שלשה ימים בלא דברי תורה כדי שלא ישלטו בהם אויביהם כמו שמצינו במדב' כשעמדו שלשה ימים בלא תורה נצטערו שלא מצאו מים לשתות כדכתיב [שמות ט"ו] וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים ואין מים אלא תורה. ושיהיו בתי דינין קבועין בשני וחמישי. כך מפורש במס' כתובות [ג' ע"א] הוא תיקן שלא יהו בתי דינין קבועין בכל יום כדי שלא יבטלו ישראל ממלאכתם כל ימות השבת אלא יום שני וחמישי שהם בטלין ממלאכתם לילך לעיירות גדולות שיש שם חבר עיר ומוציאין ספר תורה, וכיון שהם בטלים מפני זו יבואו לדין אותו היום ותו לא.
ומכבסין בחמישי בשבת, כל ישראל ואפילו משמ' של אותה שבת שאסורין לספר ולכבס כל ימות השבוע כדי שלא יכנסו למשמרתם כשהם מנולין אפ"ה בחמישי מותרין מפני כבוד השבת [תענית ט"ו ע"ב], ובפחות משני ימים לא סגי דבערב שבת יש להם להתעסק בצרכי שבת, כדכתיב [שמות ט"ז] והיה ביום השישי והכינו.
משום עונה, לפי שמצות עונה בליל שבת כדרב יהודה, והשום מרבה את הזרע. אשר פריו יתן בעתו [תהלים א'] ואמרינן זה המשמש מערב שבת לערב שבת ולא שאר הימים הנקר' מוצאי שבת דהיינו ליל ראשון וליל יום שני וליל יום שלישי, אלא ישמש בליל יום רביעי ובליל חמישי ובליל שישי ובליל שבת שאלו הג' לילות נקראות ערב שבת, ומי שמשמש בלילות הנקראות מוצאי שבת אפשר שתלד אשתו ביום שבת ויצטרך לחלל עליה שבת, לפי ששנינו [נדה ל"ח ע"א] שאין האשה יולדת בפחות מרע"א או רע"ב או רע"ג, המאתים ושבעים ימים הם ט' חדשים שלמים של שלשים שלשים יום ולפחות שבשיעורים הם רע"א, כלומר שאם תקלוט הזרע באותו יום שמשמשת תלד ליום מאתים ושבעים ואחד, ואם לא תקלוט אלא עד יום ב' לשימושה תלד יום רע"ב, ואם לא תקלוט עד יום ג' תלד ביום רע"ג, אבל לרע"ד לא משכחת לה לעולם, לפי שאין הזרע קולט עוד אם לא תקלוט בג' ימים הראשונים, לפי שהוא מסריח, ולפי שבט' חדשים שלימים שהם ע"ר יתירים על שבועות ד' ימים (יתרים), על כן תלד ד' ימים אחר יום שקלט בו הזרע לפי ששם כלים ימי העיבור הנזכ' שהם ע"ר, לפיכך אסור לשמש בליל מוצאי שבת דשמא לא תקלוט הזרע עד יום ג' ובאותו יום מתחיל החשבון ומסיים בערב שבת ר"ע ויולדת בשבת ויצטרך לחלל עליה את השבת, ואסור נמי לשמש בליל ב' דשמא לא תקלוט הזרע עד יום ב' לשימושה דהיינו יום ג' בשבוע ותלד בשבת כדפרי', ואסור לשמש נמי בליל יום ג' דשמא תקלוט הזרע מיד ותלד בשבת כדפר', אבל משם ואילך ליכא למיחש למידי בין יקלוט הזרע מיד בין לא יקלוט שאם תשמש ביום ד' אפילו יקלוט הזרע מיד לא תגמור החשבון אלא עד יום שבת ותלד באחד בשבת, וכ"ש אם תרחיק מלקלוט עד (יום) ג' ימי' לשימוש' דהיינו יום ו' בשבת ויגמר החשבון אחר ד' ימים ותלד ביום ג' בשבת, וכן בשאר לילות עד אפילו ליל ז' דלא מיבעיא אם תקלוט הזרע מיד דליכא חילול שבת שהרי תלד בד' בשבת אלא אפילו לא יקלוט הזרע אלא עד יום ג' לשימושה דהיינו יום שני בשבת אפילו [הכי] יגמר החשבון ביום ה' בשבת ותלד בערב שבת.
ושתהא אשה משכמת ואופה, יש מפרשים משכמת בכל יום כדי שתהא פת מצוייה לעניים המחזרין על הפתחים בבקר, וי"מ משכמת ואופה ביום ששי בשבת לכל ימות השבת כדי שתהא פת מצוייה לעניים כל ימי השבוע, וק"ו להדיוט מלחם הפנים שהיו נאכלין לז' ימים.
בסינר כמין מכנסים קטנים, משום צניעותא.
<h2>דף פב:</h2>
רוכלין, מביאין בשמים לנשים להתקשט בהם מחזרין בעיירות ולא יוכלו בני העיירות לעכב על ידם.
<h2>דף פג.</h2>
לספר, מרקא בלע' בין ישראל לגוים לגבול הגוים וצריכי' שימור בלילה שלא [יתנפלו] עליהם פתאום, וכשהכלבים הסובבין חוץ לעיר מריחין אותן מרחוק וצועקין בני העיר מתעוררין משנתם ועולין על החומות.
<h2>דף פג:</h2>
גמרא ירוש' [ה"א] תני החובל בחברו חמשה נותן לו חמשה וכו' הכהו על ידו וקטעה, כלומר שהפחיתו מן הדמים שהרי לא יוכל [לעשות] בה עוד מ"ה נותן לו ה' דברים כולן. הכהו על ידו וצבת, כלומר וסופה לחזור לאחר ט"ו ימים או חדש דלא שייך ביה נזק שהרי לא הפחיתו מדמיו ומי שירצה לקנותו יקננו כפי שויו משלם כיון שאינו מום קבוע מ"ה משלם ארבעה ונותן שבת בכל יום ויום כפי שהיה רגיל להשתכר בכל יום ו' פשי' או דינר, אבל שבת של ה' דברים אינו שבתו שבכל יום ויום, אלא שבת דשומר קשואין שהרי שבתו של כל יום ויום נכלל בנזק שמשלם לו. הכהו על ראשו וצבתה וכו', דליכא בטול מלאכה כיון שידיו בריאות, לא משלם שבת. הכהו במקום שאינו נראה, כגון שהכניס ידיו תחת בגדיו ועשה בו חבורה בצפרניו דלא שייך ביה לא נזק ולא שבת ולא בושת, אע"פ שהיו עדים בדבר כיון שלא ראו ממש אלא מאובנתא דליבא לא נתבייש מהם, א"נ מיירי שלא היו שם עדים כלל אלא שהוא מודה לו שחבל בו, א"נ שהכה על גבי רגלו במקדח או בראש הסכין שיש בו צער ורפוי ואין בה בשת ולא שבת וכ"ש נזק, דדוקא נקט במשנתנו [צ' ע"א] חבטו על לחיו הוא דאיכא בושת ולא נקט על רגלו. הכהו בטומוס שבידו, כלומר בכף ידו על לחיו דליכא אלא בושת.
החובל בחבירו וכו' ובשת, בין שנתכוון לבייש בין שלא נתכוון לבייש ובלבד שיתכוון להזיק, אבל אם לא נתכוון אפילו להזיק אלא שהיה שוגג קרוב למזיד, כגון שנפל מראש הגג ברוח מצויה חייב בד' דברים חוץ מן הבשת [לעיל כ"ז ע"א], ואם לא היה שוגג קרוב למזיד אלא שוגג גמור כגון שהיה ישן חייב בנזק לבדו ופטור מד' דברים.
נזק כיצד, כלומר היאך נוכל לשער סך מה שהזיקו אם שיבר רגלו או סימא עינו אם אומדין אותו בכמה הוא נפחת אצל עצמו, נמצא אתה מכחיש את המזיק שלא היה רוצה בזה החסרו' באלף או באלפים זהובים, ומשיב רואין אותו כעבד נכרי שהוא נמכר בשוק לעבוד אותו כפי מה שיש מחכמת האומנות כמה היה יפה קודם שנחבל וכמה הוא יפה עכשו, שהרי הזיקו והפסידו ממון זה שאם היה נצרך היה מוכר עצמו בעבד עברי למאן דאמר דמי עינו של (מזיק) [ניזק], ולמ"ד דמי עינו של (ניזק) [מזיק] שמין המזיק כמה היה נמכר קודם שנקטעה ידו וכמה הוא נמכר לאחר שנקטעה ידו, ונפקא לן מקראי ומס(ת)ברא בגמ' דהאי יד תחת יד וכו' [שמות כ"א] (ולא) [לאו] ממש הוא אלא ממון.
כואו בשפוד, בצער קא מיירי, או במסמר, מקום שאין עושין בו חבורה ואין בו משום בטול מלאכה, ולא שייך ביה נזק אפ"ה מתחייב לשלם שעור צערו, וכיצד שמין, אומדין כמה אדם שהוא כיוצא בזה כלומר אדם שהוא מעונג כמו איש זה הנחבל דכפי שהוא מעונג צערו ורבו כאבו, ואומדין בכמה ממון שינתן לו ירצה לסבול צער כזה, וכפי אותו ממון ישלם לו המזיק, ואע"ג דבגמ' [פ"ה ע"א] משמע דלאו בשופטני עסקינן שירצה לסבול שום צער רב בשום ממון שבעולם, ה"מ בחתיכת יד ורגל שהם חסרון גדול, אבל בצער מועט כזה אפשר שיקבל, ובצער במקום נזק שאינו על צפרנו אלא שנקטעה רגלו שאין אפשר לעשות אומדנא כזו דלאו בשופטני עסקינן אומדין כמה אדם רוצה לפדות ידו המוכתבת למלכות לחתכה בסייף, וכמה ממון יתן הוא לשליח המלך שלא יחתכנה בסייף אלא בסם וכפי מה שיתן לשליח המלך יתן המזיק לניזק זה הסך.
רפוי חייב לרפאתו, כלומר לשכור לו רופא שירפאנו, ואע"פ שהחובל רופא, לפי שיכול הנחבל לומר לו דמית עלי כאריא ארבא, ואע"פ שהיה לו לחובל אוהב נאמן רופא ורוצה לרפאותו בחנם יכול הנחבל לומר לו אסיא דמגן מגן שוה לפי שאינו מתביש מן החולה וממשיך אותו בדברים וברפואות שאינן מועילות. עלו בו צמחים, מלנט בלעז, כלומר מלבד מקום חתך שמוטל עליו לרפאתו חייב נמי לרפאות נגע אחר (שרולד) [שנולד] שם מחמת המכה הראשונה, אבל אם אותן הצמחים לא עלו שם מחמת המכה אלא מחמת דבר אחר שפשע בעצמו, או שעבר על דברי רופא אינו חייב לרפאתו כיון שנרפא ממכה הראשונה, או אע"פ שלא נרפא אם האומן תובע ממנו שכר יותר מחמת אותן צמחין. חיתה ונסתרה, כלומר שלא נרפאה כל צרכה, חייתה כל צרכה, שלא נשאר כלל כלל מנגע המכה הראשונה לעיני כל אדם אלא שפשע בעצמו שלא נשמר מרוב קור או מרוב חום אין מוטל [על] החובל לרפאתו.
שבת רואין אותו וכו' כאלו הוא שומר קשואין, ונותן לו שכרות של כל יום ויום מדבר מועט כזה, שאם היה נרפא לגמרי היה שוכר עצמו למלאכה קלה כזו, שהרי אינו ראוי למלאכה כבדה אפילו בלא חולי שהרי בנקטעה ידו או רגלו הרי כבר נתן לו את דמיהן, ובגמ' [פ"ה ע"ב] מקשה לקתה מדת הדין שהרי כשיתרפא אם נקטעה ידו ילך בשליחות ממקום למקום ואם נקטעה רגלו ידלה מים לזרעים ונמצא שכרו מרובה מקשואין, ומת' מדת הדין לא לקתה שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו מאותה שעה שחבל בו רואין אותו כמה היה יפה וכמה הוא יפה, ואומדין אותו מעכשיו כמה יהיה יפה לאחר שיקום ממשכבו וירפא מן החבלה, (וכן אם) [ואם כן] נמצא בכלל דמי ידו ודמי רגלו שבתו שבכל יום ויום מההיא מלאכה דבטיל מינה שהיה רגיל בה מקמי שהיה חבול והיא מלאכה גדולה כגון חייט או ספר או נגר או נ[ו]קב מרגליות, ועם זו המלאכה האמורה שהיה רגיל בה מקודם לא היה יכול לעשות עמה מלאכה אחרת כגון זו שאתה אומר שיעשה לאחר שיתרפא והיא דלי דולא ואזיל בשליחותא, הילכך כיון שנתן לו דמי ידו ודמי רגלו והיא שבת גדולה והיא שבת מההיא מלאכה דבטיל מינה, ובכללה היא זו המלאכה שאתה אומר שהיא פחותה ממנה שהרי לא היה יכול לעסוק בה עם המלאכה הראשונה שהיה רגיל בה והמזיק כבר נתן לו שבתו מאותה מלאכה דבטיל מינה, לפיכך אין שמין עכשו שבתו אלא הקלה שבקלות והוא שומר קשואין שאלמלא היה רוצה היה יכול לעסוק בה עם מלאכתו הראשונה הכבדה ונמצאו בידו שתי מלאכות כאחת הראשונה שהיה רגיל בה והיא גדולה וחשובה, וזו הקלה שמירת קשואין שהיה יכול לעשות עמה, והוא כשנתן לו דמי ידו והוא שבת גדולה אין בכלל זה אלא מההיא מלאכה דבטיל מינה, לפיכך מוסיף לו עוד שמירת קשואין, שאלמלא היה רוצה היה יכול לעשותה מעיקרא עם מלאכתו ולעשותה כשיתרפא, וה"ה לשמירת הפתח בשקטע את רגלו, ואע"פ שזה האיש לא היה דרכו לעסוק עם מלאכתו הראשונה במלאכה אחרת, גזירת הכתוב הוא מאחר שהוא נותן לו שבת במקום נזק אי אתה יכול לשום אותם אלא כך שהנזק הוא דמי ידו ובכללה ההיא מלאכה דבטיל מינה, ובעל כרחך השבת המשתלם עמה היא מלאכה קלה, שאלמלא היה רוצה מעיקרא היה יכול לעשותה עם מלאכתו וסופו לעשות כשיתרפא, ואי אתה מוצא דרך אחרת להשתלם שבת [ב]מקום נזק אלא זו. ספר המאור.
בושת הכל לפי המבייש והמתבייש, לפי (ש)המבייש (את האדם) [שאדם] קל והדיוט שבייש בושתו מרובה, והמתבייש אדם חשוב שנתבייש בשתו מרובה, וכולהו ה' דברים מקראי נפקי, נזק כתיב [שמות כ"א] עין [תחת עין] צער פצע תחת פצע [שם] לרבות צער במקום נזק [פ"ה ע"א] דפסוק מיותר הוא, רפוי ושבת דכתיב [שם] רק שבתו יתן ורפא ירפא, בושת [דברים כ"ה] וקצותה את כפה והיינו ממון ולא יד ממש.
<h2>דף פד.</h2>
ההוא תורא דאלס ידא דינוקא, ששבר בשניו יד תינוק, זילו שיימו כעבדא, כמה [היה] נמכר כעבד קודם לכן וכמה הוא נגרע מדמיו השתא. אין גובין אותו בבבל, כיון שאין דמיו קצובין וידועין אלא בראית ב"ד צריך שיהיו הב"ד מומחין, דזכות ארץ ישראל מסייעתן לשום אותו כדין וכהלכה. נפ"מ דאי תפסי, כלומר נפקא מינה בהאי שומא שאם יתפוס הנחבל משל חובל מיום זה ואילך יכול לעכב אותו הממון בידו.
נזקי שור בשור, כלומר נזקי שור שבאו ע"י שור, ונזקי שור באדם כלומר נזקים שבאו לשור ע"י אדם גובין אותן בבבל כדמפרש ואזיל דעבדינן אנן שליחותיהו של ב"ד מומחין מארץ ישראל במילתא דשכיחא ואית בה חסרון כיס.
אלהים בעינן וליכא, דהא כולהו בפר' ואלה המשפטים כתיבי, אדם באדם דהיינו וכי יריבון אנשים [שמות כ"א], [גליון. אדם בשור דכתיב [שם] כי יגח שור את איש וכו', והתם כתיב [שם כ"ב] עד האלהים יבא], וקסברי דעד האלהים יבא דבר שניהם אכולהו קאי והיינו מומחין וסמוכין, ובבבל ליכא סמיכה כדאמרינן בסנהדרין בפ"ק [י"ד ע"א]. שור בשור ושור באדם נמי התם כתיבי, שור בשור [שם כ"א] וכי יגוף שור וגומ', שור באדם היינו ד' שומרים התם כתיבי ושליחות יד התם כתיב ששלח יד בשור של חברו והזיקו.
<h2>דף פד:</h2>
מידי דהוה אהודאות והלואות דאמרינן בפ"ק דסנהדרין [ב' ע"ב] דלא בעינן מומחין, הודאות הבא בעידי הודאה שאומרים בפנינו הודה לו, הלואות הבא בעידי הלואה שאומרים בפנינו הלוה. מילתא דשכיחא ואית בה חסרון כיס כגון הודאות והלואות שהוא דבר מצוי ולא נוכל לעלות לארץ ישראל בכל עת שדין כזה בא לפנינו, ואם לא נדונם יבואו לידי קטטות ומריבות, ונזקי שור ע"י שור שכיח, וכן שור דאיתזיק ע"י אדם שכיח שדרך האדם שמכה את השור ואת החמור במקל. אבל מילתא דשכיחא (ואית) [ולית] בה חסרון כיס כגון בושת אע"ג דשכיח שכל אחד ואחד מתבייש מחברו כיון דלית בהו חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו. א"נ אית ביה חסרון כיס כגון שור דאזיק אדם שיש בו חסרון כיס שמתבטל ממלאכתו ומדמיו כיון דלא שכיחא שיהא אדם נזוק ע"י שור לא עבדינן שליחותייהו. הילכך אדם באדם, כלומר אדם דאיתזק מאדם שקטע ידו או רגלו אע"ג דאית ביה חסרון כיס כיון דלא שכיחא שיכה אדם את אדם לא עבדינן שליחותייהו.
התם דאמ' אין גובין מיירי בתם, כדקי"ל [לעיל ט"ו ע"ב] פלגא נזקא קנסא אבל במועד דמשלם נזק [שלם] גובין כיון דשכיחא ואיכא חסרון כיס. אין מועד בבבל, דכיון דמנגיחות בתמות לא מייתינן ליה לבי דינא היכי מיעד דהא לא מיקרי העדה אלא בב"ד [לעיל כ"ד ע"א], וא"ת שבא (מ)שור מועד מארץ ישראל, הא ליכא למימר דהאי מילתא לא שכיחא הוא כה"ג [ו]במילתא דלא שכיחא לא עבדי' שליחותייהו, אלא כי קאמר רבא דשור בשור דגובין אותו בבבל בשן ורגל קאמ' כגון שנתחכך בחברו להנאתו והזיקו, והיינו תולדה דשן, או שהזיק בגופו דרך הלוכו שדחפו בלא כונה דהיינו תולדה דרגל. מנדין אותו עד דמפייס בעל דיניה כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל וכד יהיב ליה שיעור מאי דהוי למיהב ליה, כלומר ב"ד שנדוהו משערין כמה ראוי לתת לו בשביל בשתו כדי שלא יהא רגיל בכך ויתוסרו כל הקהל מעשות עוד כזו, ואם שומע להם מתירין לו מיד, בין שיתרצה הנחבל בפסק הדיינין בין שלא יתרצה.
<h2>דף פה.</h2>
צער במקום נזק היכי שיימינן, כלומר היכ' דקטע לו ידו ונתן לו דמיה היכי שמין ליה, הלא יש לקצצה בשביל הדמים שנוטל. כמה אדם רוצה לקטוע לו ידו, [כלומר באיזה ממון שיתננו לו יתרצה לקטוע לו ידו]. לקטוע ידו לאו צער לחודיה הוא, כלומר (באיזו) זו האומד' גדולה יותר מדאי היא, שהרי אי אפשר שירצה בכך אלא א"כ יתנו לו דמי נזקו שיפחת ממלאכתו ודמי בשתו ורפואתו נמי. המוכתבת למלכות בין סייף לסם, כלומר כמה אדם רוצה ליתן לשליח המלך לקטוע לו ידו המוכתבת למלכות, שצוה המלך לקטעה בסייף וקטעה השליח בסם, האי ליטול ליתן מיבעי ליה, גבי נחבל שפודה עצמו מן היסורין נתינה שיכא ביה ולא נטילה, ומשני ליטול זה מה שיתן זה, כלומר ליטול הנחבל מן המזיק כמה שנתן הוא למלך.
שהדבש וכל מיני מתיקה קשין למכה, כלומר קשין לאכלן לכל מי שיש לו מכה לפי שמחממין את הגוף ומעלה החום למכה, גרגותני מין החולי הנודע לבא במכה. ואי אמר ליה מזיק אסייך אנא, אני מרפא אותך ואיני נותן דמים, מצי למימר ליה דמית עלי כאריא ארבא ולעולם אני לא אבטח בך, אסיא דאמגן שירפאך בחנם בעבור אהבתי, מצי למימר ליה אסיא דאמגן מגן שוי, כלומר לא יחוש על רפואתי ולא יתבייש ממני ויתארך זמן רפואתי ימים רבים ואצטער בין כך, ואי אמר ליה מזיק אית לי אסיא רחיקא ומוזיל גבאי כדרך כל רופא שאינו מיושב, (ד)מצי אמר ליה הנחבל אסיא רחיקא עינא עיור, כלומר אינו חושש אם יעור עיני שילך לדרכו ולא יתבייש מבני העיר ולא יפחד מהם, על כן לא אשים נפשי בידו, אלא ביד רופא שבעיר מיושב, אע"פ שהוא יקר בדמים, ואי אמר ליה הנחבל למזיק מה שתפסוק לאחד מרופאי העיר תן לי ואני יש לי סמנין וארפא את עצמי מצי אמר ליה המזיק טענה ברורה שמא תפשע בעצמך (שמא) [שלא] (י)תרצה לרפא המכה בד' ימים או בה' ימים בשביל שתוציא (ממנה) [ממני] ברפואות הרבה. ואי אמר ליה הנחבל קיץ (לא) [לי] מיקץ, כלומר עשה קצבה עם אחד מן הרופאים בסלע או בשתי סלעים ומה שתפסוק עמהם תן לי, אפ"ה מצי אמר ליה לא ניחא לי דילמא פשעת בנפשך, כלומר שלא תרצה לרפאות מקום החבורה בענין שלא יהיה מקומה ניכר כדי שיקראוני כל הימים שור המזיק.
וכולן משתלמין במקום נזק, כלומר כולהו ד' דברים משתלמין עם הנזק, דאע"ג דמשכחי' לכל אחד ואחד בפני עצמו דשייך ביה האי ולא שייך ביה האי (בלא נזק), צער [בלא נזק] כגון שכואו בשפוד מקום שאינו עושה בו חבורה, ורפוי כגון שהיה לו מכה על בשרו ופסק זה עם הרופא שירפאנו בסלע בסמנין נוחין והוא הביא לו סמנין חריפין והכביד המכה שצריך שיתן לו עוד סלע אחר (ה)[ל]רופא [אחר] ומשלם לו אותו רופא ראשון סלע שיתן לרופא אחר, שבת דהנדקיה באדרונא שסגרו במסגר ונתבטל כל אותו היום ממלאכה, בשת רקק ליה באפיה, וקמ"ל בריתא זו שאע"פ שמשלם לו נזק שהוא דמי ידו ורגלו והם דמים מרובים, אפ"ה אין נכללין צער עם הנזק ומוכחי' מקראי דכתיב [שמות כ"א] פצע תחת פצע ליתן צער במקום נזק, וכבריתא זו תנינן לה בכמה משניות דתנן חייב בה' דברים.
<h2>דף פה:</h2>
קטע את ידו אם לא היה חולה עדיין, ראוי הוא לשמור קשואין, שבר את רגלו אח"כ שוב אינו ראוי לשמור קשואין שצריך להלך סביב הגנה, אלא אם הגנה היא מוקפת חומה שאין גנב יכול ליכנס לה אלא דרך הפתח ראוי זה לשמור הפתח. סמא את עינו, אחר ששבר את ידו ואת רגלו שוב אינו ראוי לשמירת הפתח, שהרי לא יכיר בין אותם שבאים לקנות ירק מן הגנה ובין מי שרוצה לגנוב או להזיק, אלא ראוי הוא לצעוק לחמור הטוחן בריחיים שלא יתבטל מלסבוב, שאע"פ שאינו רואה בעינו, כיון ששומע מה שמצוה עליו בעלי חטים הבאים לטחון שם והם אומרים עשה כן הוא עושה כמצותם, אבל אם חרשו אח"כ אינו ראוי גם להטחין החמור בריחים, שהרי אינו שומע מה שצוה אותו בעל החטים, ומשום הכי משלם דמי כולו שהרי אינו ראוי לכלם, מלבד צער ובשת דכל אחד ואחד.
<h2>דף פו.</h2>
והלכתא כרבא דאין לו אלא דמי (בשתו) [שבתו] של כל יום ויום. רבנו אפרים ז"ל, הא דקפסק הלכתא כרבא ליתה, דהא אסיקנא בפ' השולח גט [מ"ב ע"ב] כאביי דסבר דצמתה ידו וסופה לחזור דנזק הוא ושמין אותו כעבד אליבא דליש' דגמ', ואמרינן התם דרבא לא ס"ל האי מימרא.
הקוטע יד עבד עברי של חברו, קוטע ממש שנפחת מדמיו וצריך לשום אותו כעבד הנמכר בשוק כמה הוא יפה וכמה היה יפה, ושבת גדולה זהו דמי ידו ושבת קטנה היינו שומר קשואין בעודנו נופל למשכב בשביל החבורה. אביי אמר נותן שבת גדולה לעבד אבל לא לרב אפילו מה שהיה רגיל להרויח לו בכל יום ויום דינר, משום דאמרינן במסכת קדושין [י"ז ע"א] אפילו חלה כל שש אם עושה אפילו מעשה מחט או שום מלאכה קלה אינו חייב להשלים לו, והכא נמי אע"ג דנקטעה ידו יכול לעשות לו כמה מלאכות וכמה רוחים וכמה עבודות, ומ"ה לא משלם לרב משבת גדלה, אבל שבת קטנה כיון דאתיא ליה מעלמא (בעוד שהיה) [ועוד שהוא] נופל למשכב שמתבטל לגמרי מריוח גדול שהיה רגיל לעשות לאדון דין הוא דלישלם ליה, ואע"ג דאמרינן בחלה שלש אע"ג דלא עביד מעשה מחט כלל לא משלם ליה, אפ"ה כיון דמשמיא חסו עליה (דאדון) דמשלם ליה החובל (המזיק) שבת קטנה דהיינו שומר קשואין שמתבטל ממנה דין הוא שיהיה (האדון) [דאדון] שהוא מפסיד שכר גדול רב מזה בעודנו שוכב למשכב, ורבא אמר הכל ינתן [לעבד] וילקח בהן קרקע והרב אוכל פירות, הכל בין שבת גדולה וקטנה הכל לעבד וילקח בהן קרקע, ופירות היוצאין מן הקרקע כל ימי היות העבד עמו יהיו לרב במקום מעשה ידיו הראשונים, דכיון דחס רחמנא עליה שפורע לו המזיק אינו נפטר מיד אדון במעשה מחט, ובמקום שבתו שבכל יום ויום עמו יקח הפירות תחתיהם, בין פירות היוצאין מדמי שבתו גדולה ובין פירות היוצאין מדמי שבת קטנה, אבל גוף הקרקע הנקח מדמי שבת קטנה הוא לעבד ולא לאדון י"ל לפי שאין האדון יכול להכריח עבדו היהודי לעשות לו שתי מלאכות, כדאשכ' באשה דמספ' לן בכתובות [ס"ו ע"א] אי מקרי העדפה שע"י הדחק שהיא לאשה, הם ה"נ בעבד עברי אינו יכול לכופו על זה כיון דכתיב ביה [דברים ט"ו] כי טוב לו עמך, מ"ה דין הוא שישלם לעבד ולא לאדון, אבל בפירות היוצאין ממנו שהוא דבר מועט אין אנו קפדים בזה.
[כתב הריא"ף ז"ל] ירושלמי [ה"ד] א"ר יוחנן הקוטע יד עבדו וכו', [וכתב עליו] רבנו אפרים ז"ל אשתמיטתיה למרן ז"ל הא דגר' בגיטין בפ"ק [י"ב ע"ב] א"ר יוחנן הקוטע יד עבדו של חברו נותן שבתו ורפואתו לרבו, ואותו העבד נזון מן הצדקה, ואמרינן עלה אמר מר נותן שבתו ורפואתו לרבו, שבתו פשיטא רפואתו אצטריך ליה רפואתו אמאי לרבו דידיה הוא דבעי אתסויי, לא צריכא דאמדוהו לחמשא יומי ועבדו ליה סמא חריפא ואיתסי בתלתא יומי דשקיל רביה האי טופינא, הילכך ליתא להאי סברא דירושלמי ברפואתו דלא שקיל רבו אלא האי שיור וכן הלכתא, וכן נמי שקיל רביה צער ובושת כי היכי דשקיל נזק. ושבת קטנה דקא שקיל ניזק עד דמיתסי בלחוד הוא דיהבינן ליה ולאו לעולם, דהא נותן לו דמי ידו ודמי רגלו, וצער נמי כי (היכי ד)אמדינן ליה לכולהו יומי דאית ליה צערא מחמת ההיא המכה אמדינן ולאו צער הכאה בלחוד וכן הלכתא. [והא דאמרינן ב]ירושלמי [שם] הקוטע יד עבדו של חברו נוטל ה' דברים, בעבד כנעני הנטבל לשם עבדות מיירי דמצווה הוא על המצות שאין קבוע להם זמן ואחיו קרינא ביה דכתיב [דברים כ"ה] איש ואחיו דהאי אחיו במצות הוא, ומשו"ה יש להם בשת דאי לא נטבל לית ליה בשת כלל דעם הדומה לחמור הוא אליבא דדברי הכל וכרבנן ס"ל, ומשו"ה קתני ה' דברים, דאי ר' יהודה ליכא אלא ארבעה, דתנן [לקמן פ"ז ע"א] ר' יהודה אומר אין לעבדים בושת, וכיון דבעבד כנעני מיירי (משלם הרי) [משום הכי] הם לרבו דהא גופו קנוי, והלה מתפרנס מן הצדקה לפי שמצוים ישראל לפרנס עבדים הקטועים כיון דבני מצות נינהו ואינם יכולים לטרוח אחר פרנסתם, ולא השלמים כיון דבריאי' הם יגעו במלאכתם ולא יטילו עצמן על הצבור, שאין הרב יכול לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך אלא בחולה דלאו בר מלאכה אע"פ שמשלם לו החובל ה' דברים, והא ר' יוחנן אכיל קופד ויהיב לעבדיה קופד בשר, ש"מ דמצוה לרחם על העבדים השלמים, ומתרץ משום מדת רחמנות הוא עושה ולא משום חובה.
<h2>דף פו:</h2>
המבייש את הערום, מפרש בגמרא דלאו ערום ממש דהא לאו [בר] בושת הוא כיון שאינו מתבייש לילך ערום בדרך, אלא מיירי כגון שבאת רוח גדולה וגלה כנפי כסותו ובא חברו וגלהו יותר, חייב לשלם לו דמי בשתו, אך אינו כל כך מרובה כמי שגלה כנפי כסותו של חברו על ראשו לכתחלה. וסומא נמי יש לו דין בושת, אע"פ שאינו רואה אפ"ה מתבייש בלבו כשזוכר שזילזלוהו בפני רבים. וישן נמי שביישוהו כשהוא ישן כשנודע לו אחר שנעור משנתו מתבייש ודואג בדבר, וישן שבייש פטור, כדאמרינן (בפ"ק) [בפ"ב (כ"ז ע"א)] שאינו חייב על הבושת עד שיתכוון לבייש דכתיב [דברים כ"ה] ושלחה ידה, ואע"פ שהיה יודע שא[ד]ם ישן סמוך לו לא מקרי מתכוון לבייש, אע"פ שהוא נקרא מועד לענין [ת]שלומי נזק, אבל לא קתני וסומא שבייש פטור, דכיון דבן דעת הוא נתכון להזיק חייב על הבושת דדינו כדין כל בן דעת. וכן נפל מן הגג וכו', שאם נפל ברוח [שאינה מצויה חייב על הנזק לבדו ופטור משאר דברים וכש"כ מן הבושת, ואם נפל ברוח] מצויה חייב בד' דברים דשוגג קרוב למזיד הוא, אבל פטור על הבושת עד שיתכוין לבייש שנאמר [דברים כ"ה] ושלחה ידה וגו', ומושלחה ידה נראה שנתכונה לבייש, ומוהחזיקה משמע שנתכונה להזיקו שבחוזק גדול אוחזתם למעך אותם או לשומו דכא, וקמ"ל שכיון שנתכונה להזיק אע"פ שלא נתכונה לבייש וקצותה את כפה ממון ולא ממש.
וחרש(ת) יש (לה) [לו] בושת, דהא איכא בושת וזילותא לבני משפחה אע"פ שאינו מדבר ואינו שומע, אבל בשוטה לית להו בשת לבני משפחה כשמביישין אותו, דכיון דנשתטה לגמרי אין חוששין עליו.
<h2>דף פז.</h2>
זה חומר באדם מבשור, כלומר כשהאדם מתכוין להזיק חייב בה' דברים, אבל שור אע"פ שמתכוין להזיק פטור מכולם חוץ מן הנזק דהא כתיב [ויקרא כ"ד] איש כי יתן מום בעמיתו ולא שור בעמיתו, ופטור מדמי ולדות דכתיב [שמות כ"א] כי ינצו אנשים וגו' אנשים ולא שורים.
המכה את אביו וכו' ולא עשה בהם חבורה חייב בכולן, כלומר בכל אותן ה' דברים, שאם עשה בהם חבורה חייב מיתה [סנהדרין פ"ה ע"ב], ואינו מת ומשלם, ואפילו לא אתרו ביה ממיתה דפטור ממיתה אפ"ה אינו משלם, דקי"ל [כתובות ל"ה ע"א] חייבי מיתות שוגגין ודבר אחר פטור, דכיון דאלו אתרו ביה פטור כי לא אתרו ביה נמי פטור.
והחובל ביום הכפורים, אפילו חובל דמיחייב כרת משום נטילת נשמה דמה לי קטלה כולה מה לי קטלה פלגא אפ"ה חייב בכל אותן ה' דברים, ודוקא יום הכיפורים אבל בשבת פטור דאינו מת ומשלם, ולקמן קתני לה במתני'.
החובל בעבד עברי וכו', כלומר עבד עברי של חברו, חייב בכולן ולא אמרינן האי לאו בר בושת הוא שהרי מכר עצמו לעבד, קמ"ל דחייב נמי בבושת וכ"ש בשאר דברים, והנזק שהוא דמי ידו ורגלו ושבת קטנה דהיינו שומר קשואין יתן הכל לעבד ויקח בהם קרקע והאדון אוכל פירות כל הימים שהוא עומד ברשותו, וכשיצא כל פירות הקרקע לעבד, ודמי הצער והבושת לעבד הכל, ורפוי לרופא, ואם פסק לו החובל לנחבל דמי הרפוי בכ' דינרים ברפואות נוחות ומתוקות שאין בהם כל כך צער שלא יתרפא בפחות מחדש ימים, ואם בא הנחבל אחר כן ואמר לו לרופא עשה לי רפואות בסמים חריפים ואתן לך י' דינרים אותן עשרה אחרים הם לנחבל, ובכל מקום הנזכר רפוי צריך לפרש כן, שאם לא כן למה חשיב שנותן לו הרפוי הלא לרופא חייב ליתנו ולא לו, והוה ליה למיתני (והוזילה) וחייב לרפאתו, ואם הרב חובל בעבד עברי שלו חייב בכלן ד' דברים חוץ מן השבת, כלומר שבת קטנה שומר קשואין [ו]שבת גדולה שבתו בכל יום ויום פטור, אבל ידו ורגלו אם קטעם לגמרי של עבד הם ואין לרבו זכות בו כלל.
החובל בעבד כנעני של אחרים וכו', בעבד שטבל לשם עבדות והוא שייך בכל מצות שהאשה חייבת בה דהיינו שאין הזמן גרמא, וכיון דשייך הוא במצות אמרינן שהחובל בו חייב בכולן דאחיו קרינא ביה [פ"ח ע"א], וכתיב [דברים כ"ה] כי ינצו אנשים יחדו איש ואחיו וכו', וכתיב ושלחה ידו וגו'. ור' יהודה פליג ואמר שאין לו דין בושת דדריש איש ואחיו מי שיש לו אחוה, יצא עבד שאין לו אחוה [שם] דהא אתקש לחמור, ומיירי בחבורה שאין בה חסרון אבר [דאם יש בה חסרון אבר] כבר יצא לחרות, וליכא למימר דמיירי שלא נתכון לשחתה כלומר שלא בכונה הוה דא"כ היכי פליג בבושת (כלל כ"ע מודו) הא קי"ל דאינו חייב בבשת עד שיתכון לבייש או להזיק אבל בעבד כנעני שלא נטבל כ"ע מודו דלאו בר בושת הוא כלל.
חרש שוטה וקטן החובל בהם חייב ומשלם לכל אחד ואחד כפי מה שראוי לו מן הה', לחרש משלם נזק וצער ורפוי ובושת [ושבת], לשוטה נזק וצער ורפוי אבל שבת ובושת לא יהיב ליה, שבת דהא לאו בר מלאכה הוא כלל כדאמרינן בחגיגה [ג' ע"ב] איזהו שוטה שמקרע את כסותו, ובשת נמי לא דהא לאו בר בושת הוא כלל, ולבני משפחה נמי לא מיחייב דכיון דנשתטה אין לך בושת גדולה מזו, ולקטן פעמים יש לו בושת פעמים אין לו בושת, אם כל כך הוא גדול שכשמביישין אותו מתבייש יש לו בושת ואם לאו לא משלם ליה בושת, ושבת נמי ליכא דלאו בר מלאכה הוא, ובחרש נמי אפשר דלא משלם ליה שבת אם הוא חרש שדברו חכמים בכל מקום [חגיגה ב' ע"ב] שאינו מדבר ואינו שומע מיום היותו ויותר קרוב לשלם שבת, דאע"פ שאינו מדבר ואינו שומע אפשר שהבין ולמד לעשות מלאכה לחפור בורות או למעשה מחט הנכרים במראה עינים ומראה הלב או לשמור קשואים והדומה להם. והם שחבלו באחרים פטורין, דלא בני דעת נינהו ואינן מתכונין לא לבייש ולא להזיק ובדין אנוסין דיינינן להו, ומ"ה אף לאחר שנרפאו פטורין מלשלם.
העבד והאשה וכו', אחרים שחבלו בהם חייבים להם לשלם מיד כל ה' דברים, וזה העבד הוא עבד כנעני שאין לו כלום ומ"ה הן שחבלו באחרים פטורין לפי שעה עד שיזדמן להם ממון, שכשישתחרר העבד ויקנה נכסים או תתגרש האשה ויהיו מעשי ידיה לעצמה חייבין לשלם, ובעוד שלא נתגרשה האשה אע"פ שיש לה נכסי מלוג פטורה, כיון דמשועבדים לבעל לפירות ולירושה אין כח בידם למכרם ולפרוע הזיקן, ואדון העבד נמי אינו חייב לשלם נזקי עבדו כנעני ושפחתו כנענית כשם שמשלם נזקי שורו וחמורו ה"ט דלא משלם כדאמרינן בפ"ק [ד' ע"א] אטו עבד ושפחה לאו טעמא (דרבא) [רבה] אית בהו שמא יקניטנו רבו וילך וידליק גדישו של חברו ונמצא מחייב את רבו [מאה] מנה בכל יום, אבל בשור וחמור אין ערמימות בו שיתכוין להזיק כדי לחייב את רבו מאה מנה, ועוד שיש כח לאדון לשמרו למסרו לרועה שאין כן בעבד ואמה.
המכה את אביו וכו' פטור, דאינו מת ומשלם, וסתם מתני' זו וסתם דלעיל היכא דלא עשה בהם חבורה, או ביום הכפורים אפילו חובל דמיחייב לשלם דברי ר' מאיר קתני לה דס"ל לוקה ומשלם אבל מת ומשלם לית ליה אלא בקנס, דחדוש הוא שחדשה עליו תורה דאע"ג דמקטיל משלם, אבל בשאר דברים דממונא הוא לית ליה, וביום הכפורים אע"ג דאית בהו מלקות משלם, אבל לרבנן דלית להו לוקה ומשלם אפילו ביום הכפורים פטור מתשלומין א"נ י"ל ועיקר דכיון דבפירוש רבתה תורה חובל בחברו לתשלומין [כתובות ל"ב ע"ב] אע"ג דאית בהו מלקות משום לאו דלא יוסיף פן יוסיף [דברים כ"ה], כמו כן נמי אע"ג דאיתוסף ביה מלקות אחרת משום לאו דיום הכפורים נמי לא מפטר מממון, אבל אי איתוסף ביה מיתה לדברי הכל פטור מממון, וסתם משניות אלו דברי הכל הם. אבל משנת המדליק גדיש ביום הכפורים חייב על כרחי' ר' מאיר קתני לה דאית ליה לוקה ומשלם אבל מת ומשלם לית ליה, א"נ מאן דס"ל במס' מכות [י"ג ע"ב] דחייבי כריתות אינן בכלל ארבעים.
החובל בחברו בשבת פטור, רבנו אפרים ז"ל הא דקתני החובל בחברו בשבת פטור ליתה דהא ר' יוחנן אפקה בר מהלכתא [שבת ק"ו ע"א], ועוד תנן בהדיא [שם ק"ה ע"ב] כל המקלקלין פטורין, הילכך כיון דלענין שבת פטור לגבי נזקין חייב, וכן הלכתא.
החובל בעבד כנעני שלו וכו', פטור מכולן שהרי גופו קנוי לו ובנטבל לשם עבדות מיירי דאצטריך לאשמועינן דסד"א כיון דחייב במצות שאין הזמן גרמא כאשה ליחייב לשלם לו נזק צער ורפוי, ועוד שאם הרגו רבו נהרג עליו רבו אם לא עמד יום או יומים, קמ"ל דבחבלות פטור דהא כתיב [שמות כ"א] אך אם יום או יומים יעמד לא יוקם כי כספו הוא ולא כתיב ביה אם יקום והתהלך וגו' כמו שכתוב בבן חורין, אבל בעבד כנעני שלא הטבילו כלל לא אצטריך לאשמועינן דהא אם הרגו רבו נמי לא יהרג עליו כ"ש שרשאי לחבול בו.
החובל בבת קטנה של אחרים חבלה למי, גדולה ודאי דידה הוי דהא מעשי ידיה לעצמה וקדושיה נמי דילה הוו, שהרי אין ביד' למכרה דהא מכורה יוצאת בסמני נערות, מ"ה מיבעיא ליה קטנה דכל שבח נעורים לאביה ואפילו כסף קדושיה דכתיב [דברים כ"ב] את בתי נתתי לאיש הזה, חבלה נמי לאביה הוי דהא אפחתה מכספה שהרי חבלה בראשי איבריה שאינן חוזרין, ואינה נושאת חן אפילו בעיני המקדש אותה כל כך שירבה בכסף קדושיה, ומ"ה דין הוא שיהא של אביה חבלתה דהיינו דמי ידה ורגלה. דאי בעי מסר לה לנשואין למוכה שחין, דהא כתיב את בתי נתתי לאיש הזה אלמא בידו לתתה לכל מי שירצה, הילכך כסף קדושיה נמי דאביה הוי, אין אדם רשאי לחבול בבתו, דהא ישר' היא ועובר על לא יוסיף פן יוסיף.
<h2>דף פז:</h2>
פצעה ס"ד, קס"ד שפצעה בגבה או בבטנה במקום שאינו נראה, דהא ליכא שום אפחתה מכספה שהרי אינו נודע לשום אדם, ואפילו יעשה במקומה נצרר הדם ולא יצא ויהיה ניכר לעולם, אלא חבלה דאפחתה מכספה כדפרישית שקטע לה ראשי איברים שאינן חוזרין, ומתרץ שפצעה בפניה דאפחתה מכספה וכ"ש בראשי איברים דאפחתה מכספה דשל אב הוו, ורב פליג אכולהו אע"ג דאפחתה מכספה, והלכתא כר' יוחנן וכו' עד וה"ה לבשתה. ספר המאור, מה שכתב הרי"ף ז"ל שדין הבשת כדין הצער ולדידה הוי, ומשמע לדבריו ואפילו בבשת דחבלה דאפחתה מכספה, אינו נראה כן, דהא אמרינן התם [כתובות מ"ו ע"ב] וכ"ת נילף מבשת ופגם דילמא שאני בשת ופגם דאביה נמי שייך בהו וא"ת דילמ' ש"ה דבשבח נעורים עסקינן הא שמעינן ליה לר' יוחנן דלא שני ליה בין שבח נעורים לשאר חבלות, הילכך מחוורתא דפסקא בחבלא דאפחתה מכספה כולהו ה' דברים דאביה הוו לבר מרפוי דלא גרעא בתו מעבד כנעני דאמרינן בגיטין [י"ב ע"ב] דלדידיה הוא דבעי לאתסויי ביה וצערא נמי דלא אפחתה מכספה, דכיון דפצעה שלא בפניה דידה נמי הוי, אבל בשת לעולם דאביה הוי אפילו בשת לחודיה דהא שייך אבוה ביה דלדידיה נמי אית ליה בושת, וכיון דשייך אב בבושת כולי האי [הוי] לאביה אפילו שלא במקום נזק, דהא בבושת נמי אפחתה מכסף קדושיה ותו לא מידי, עד כאן.
<h2>דף פח.</h2>
והלכתא עבד פסול לעדות, בעבד שנטבל לשם עבדות מיירי דדינו כדין אשה, דילפינן לה לה מאשה דכתיב באשה [דברים כ"ד] וכתב לה וכתיב בשפחה [ויקרא י"ט] או חופשה לא נתן לה, וכל מצות הנוהגות בנשים דהיינו כל חייבי לאוין וכריתות ומיתות ב"ד וכל מצות עשה שלא הזמן גרמא [נוהגות בעבדים], אבל מצות עשה שהזמן גרמא דנשים פטורות עבד נמי פטור, ופסול לעדות דכתיב [דברים כ"ד] לא יומתו אבות על בנים ודרשינן לא יומתו על פי אבות שאין להם חייס בנים, אבל גר כשר לעדות דיש לו חייס בנים אע"פ שאין לו חייס אבות כדקי"ל [יבמות כ"ב ע"א] דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי.
<h2>דף פח:</h2>
כתבתינהו לנכסה לרב שמואל בר אבא ברה שהיה לה מבעל אחר והנכסים היו נכסי מלוג שהיו משועבדין לבעל לפירותיהן ולירושה, ואמיה דרב שמואל להבריח נכסיה מבעלה עשתה שלא ירשנה כשתמות היא בחייו, ולא הרגיש הבעל במתנה זו, וכשמתה בא רב שמואל בר אבא להחזיק במתנתו שלא ירשנה ר' אבא בעלה השני, הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו ומתכוין בזה שלא ירשוה שאר אחיו עמו וכתב לו בשטר בלשון מתנה תנתן לך שדה פלונית מהיום ולאחר מיתה, ר"ל גופה קני מהיום ופירות לאחר מיתה, אבל בעוד האב חי הוא האוכל הפירות ומ"ה האב אינו יכול למכור גוף הקרקע מפני שהגוף כתוב ומסור לבן מחיים, והבן אינו יכול למכור מיד גוף הקרקע עם הפירות היוצאין ממנו מפני שהן ברשות האב לאכל פירות הקרקע מיד עד יום מותו, מכר האב מכורין עד שימות הוא, כלומר הלוקח אוכל פירות כל ימי חייו של אב, ואע"פ שנתכון האב למכור ללוקח גוף ופירות אפ"ה הועילה מכירתו לענין פירות ואין כח בבן להוציאה מיד הלוקח ולומר לו מתירא אני שמא תפסיד גוף הקרקע, משום דמצי א"ל אנא מכח אבוך קאתינא וכל זכות שהיה לו בו לי יש בו כל ימי חייו. מכר הבן ונתכון למכור ללוקח גוף ופירות, אין ללוקח כלום בפירות עד שימות האב, הא כי מיית אב יזכה הלוקח במקחו ויאכל גם הפירות, ואם הבן היה בחיים כשמת האב להא לא אצטריך לאשמועינן דפשיטא הוא שהרי זכה בפירות הקרקע תכף שמת אביו כמו שכתב לו בשטר מתנתו, אלא ודאי הא קמ"ל שאע"פ שמת הבן בחיי אביו דלא זכה הבן בפירות הקרקע מעולם, אפ"ה קנאם לוקח, ולא אמרינן קנין פירות שהיו לאב על גוף הקרקע כקנין גוף הקרקע חשבינן ליה ואיגלאי מילתא למפרע שלא היה ממכר הבן כלום ויזכו שאר האחין בקרקע ובפירותיו קמ"ל דממכרו ממכר, ומהכא מוכח' שמתנתה של אימיה דרב שמואל הויא מתנה, דלא אמרינן קנין פירות שהיה לבעל עליהם כקנין הגוף דמי, אלא קנין הגוף שיש לאשה בנכסיה עדיף ומה שנתנה נתנה, דס"ל לר' ירמיה דבעל בנכסי אשתו יורש הוי ואין היורש מוציא מיד הלקוחות אלא מה שמוצא בני חרי יורש, אבל מה שמכר האב או האשה הפסידו היורשין, והבעל נמי שהוא כיורש. אתו לקמיה דרב יהודה והראו לו משנה זו שהוכיחו ממנה דזכה רב שמואל במתנתו והפסיד ר' אבא מחמת ירושת אשתו, והשיב להם דזו אינה דומה למשנתנו, כלומר אינו דומה כלל לשאר יורשין, דתקנתא הוא דתקון רבנן שיהא דינו כדין לוקח שקנאו במעותיו תכף שהכניסה לחופה, ונמצא שהוא לוקח ראשון ועדיף מאותו לוקח שבא לקנותה אחר שנה או שנתים משהכניסה לחופה, ויש (בה) [בו] כח להוציא מידו דלוקח ראשון הוא ולא יורש, וכיון שכן הוא אין כח באשה למכור כלל בנכסי מלוג שלה ולא לתתם במתנה כלל אלא של בעל הן לגמרי ויורש אותן במות אשתו, ולא משום ירושה אלא אלמוה רבנן לבעל לשוויה כלוקח וכלוקח ראשון המוציא מיד הלקוחות.
<h2>דף פט.</h2>
טובת הנאה, אשה המוכרת כתובתה בטובת הנאה שאומרת ללוקח כמה תוציא על הספק שאם יגרשני בעלי בחיי תגבה כל נכסי מלוג שיש לי ששוים יותר מאלף זוז, ואם אמות בחייו תפסיד הכל לגמרי, והלוקח אומר לה אוציא לך על הספק ק' דינרין או ר' דינרין כפי מה שהם גדולים נכסי מלוג שלה. ואין הבעל אוכל, כלומר לא אמרינן ילקח באלו המאתים דינרין קרקע ויאכל הבעל פירות, אלא כולם מן האשה הם לעשות רצונה מהם, מ"ט חד פירא תקינו רבנן, כלומר זיכו חכמי המשנה והתלמוד חסידים ואנשי מעשה שיהא הבעל אוכל פירות נכסי מלוג, אבל בעוד שיאכל אותן פירות עצמן היוצאין מן הקרקע בכל שנה ושנה אם נזדמן לאשה שום ריוח מחמת אותן קרקעות, כגון שמכרה קרקעותיה בטובת הנאה, כיון דאין בזה שום הפסד לבעל לא תקינו רבנן שיהנה מהם הבעל, והא דאמרינן במס' כתובות [פ"ג ע"א] דאכיל בעל אפי' פירי פירות, ה"מ היכא שאותן פירי פירות הן באין מכח אותן הפירות הראשונים כלומר שלא אכלם הבעל ומכרתם האשה ולקחה מהם הקרקע מ"ה דין הוא שיאכל הבעל פירות הקרקע שנלקח מאותן הפירות הראשונים, אבל פירי פירות שלא באו מכח גוף הפירות היוצאין מן הקרקע כגון זו שמכרה בטובת הנאה נכסי מלוג שלה לא תקינו רבנן שתקח בהן קרקע ויאכל הבעל פירות, אלא כולן הן מן האשה לעשות מאותן הדמים הבאים לידה מכח מכירת נכסי מלוג שלה בטובת הנאה רשאה היא לעשות מהן כל חפצת נפשה, ואם תקח מהם קרקע הפירות היוצאין ממנו שלה הם לגמרי ואין זכות לבעל בהם אלא א"כ מתה ירשנה, ואם מכרה ונתנה לפני מותה אין הבעל מוציא מיד הלקוחות ומקבלי המתנות.
תזבין כתובתה בטובת הנאה, אפילו תימא באשה שאין לה נכסי מלוג כלל מיירי אפ"ה יש בידה לפרוע לנחבל נזקו, שתמכור כתובתה בטובת הנאה לאחד מבני השוק ותאמר להם כמה תוציאו לי מיד על כתובתי שהיא מאלף דינרין, שאם יגרשני בעלי תזכה בכל הכתובה או אם (תתאלמן) [אתאלמן] נמי תזכה בכל אלף דינרין, אבל אם אמות בחיי בעלי ירשני בעלי ותפסיד לגמרי, ועל הספק הזה יוציאו לה עד מאתים דינרין ומאותן המעות תפרע נזקה משלם, ולמה תנן דפגיעתה רעה, ומתרץ התם כדשמואל כלומר כיון דקי"ל כשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחברו שיכול המלוה למחול הלואתו ללוה ונמצא הלוקח קרח מכאן ומכאן בודאי פשיטא לן כיון שזאת האשה החובלת באיש ההוא מוכרת כתובתה בעל כרחה אחר שיבאו מעות לידה תכף תמחול כתובתה לבעלה ונמצא הלוקח נפסד בלא [ספק] ומשום הכי לא ימצאו ב"ד מי שיקנה כתובתה בטובת הנאה, ואע"ג דקיי"ל דדיינינן דינא דגרמי ומוציאין ב"ד מן המוכר שטר חוב כמה שגרם הפסד ללוקח במחילתו, אפ"ה לא ימצאו לוקח כתובתה בטובת הנאה, שהרי אין לאשה המוחלת כתובתה שום נכסים שבעולם, שאם היו לה נכסי מלוג לא היו מצריכין אותה ב"ד למכור כתובתה בטובת הנאה, אלא היתה מוכרת בנכסי מלוג שלה בטובת הנאה, וכיון דבאשה דלית לה מידי מיירי מי יכניס עצמו להפסיד מעותיו בידים כיון שמחילתה תהיה מחילה גמורה מאיזה דבר תוכל לפרוע לקונה ממנה כתובתה בטובת הנאה מה (שתוציא) [שהוציא] על הספק. ואי אמרת תזבין כתובתה בטובת הנאה לאותו הנחבל, דשמא לא תמחול לבעלה ויגבה נזקו מבעלה כשיגרשנה או מבניה כשתתאלמן בשטר כתובתה שבידו, [ע"ב] ואפילו את"ל שתמחול כתובתה לבעלה לא יפסיד דבר שהרי לא הוציא משלו דבר על זו המכירה ויגבה חובו כשתתגרש או תתאלמן כמו שהיה עושה אם לא לקחה בטובת הנאה, כדתני במתני' נתגרשה האשה או נשתחרר העבד חייבין לשלם, ומתרץ אטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן, דבודאי תמחול לבעלה כיון שמוכרת כתובתה בעל כרחה.
המוכר שטר חוב לחברו, כגון ראובן שהלוה לשמעון אלף דינרין בשטר לזמן פלוני, ונצטרך ראובן למעות תוך זמן, ובא ראובן ללוי ואמר לו כמה תוציא לי על שטר חוב שיש לי [על אלף דינר] על שמעון לכופו ולנגשו לזמן פלוני ונתפשרו ראובן ולוי והוציא לו לוי שמונה מאות דינרין, ומסר שטר החוב שהוא מאלף דינרין ביד לוי וכתב לו על אותו השטר קני יתיה וכל שעבודיה דאית ביה כדין אותיות [ב"ב ע"ו ע"א] שאין נקנות אלא בכתיבה ומסירה, וקמ"ל שמואל שאם נמלך ראובן ורוצה למחול לשמעון כל אותן אלף דינרין מחילה גמורה מחילתו הויא מחילה גמורה, ושוב אין כח ביד לוי לגבות חובו משמעון כלל והפסיד מעותיו ביד (לוי) [שמעון], לפי שלא נסתלק ראובן משמעון לגמרי כשמכרו ללוי, וגם לוי לא קנה החוב לגמרי, שהרי מטבע אינו נקנה [בחליפין (ב"ב ע"ז ע"ב) אפילו היה בעין כש"כ השתא (דקם) [דהם] הלואה שאינם בעולם ואין אדם מקנה] דבר שאינו בעולם ולא הרויח לוי במסירת השטר חוב ובכתיבתו שכתב לו קני יתיה וכל שעבודא דאית ביה, אלא שהיה יכול לתבוע שמעון בדין שיפרענו ולא מצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את, והרויח (לוי) [נמי] שלא היה יכול ראובן למכור שטר חוב זה לשום איש אחר, כיון שמסר לו השטר וכתב לו קני יתיה וכל שעבודא דאית ביה, אבל לעולם יד ראובן מוחזקת בחוב (לפרוע) [לתבוע] משמעון חובו ולגבותו אם ירצה שלא נסתלק כלל ואם ירצה למחול נמי מחל, ואפילו יורש מוחל, כלומר לא מיבעיא ראובן דיכול למחול שהוא קנה את הנכסים תחלה ומשום קנין ושעבוד שכתב לו קני יתיה וכל שעבודא דאית ביה לא נסתלק מזכות שהיה לו באותו חוב, אלא אפילו חנוך שהוא יורש ראובן שלא זכה בגוף הנכסים תחלה וסד"א הרי קדמו הלוקח ולא היה כח ביד חנוך למחול ולהפסיד ללוקח, קמ"ל שמואל דמצי מחיל דעדיף זכות היורש שהוא בא בכח הירושה מדאורייתא מכח הלוקח, שהרי לא זכה בגוף שטר חוב זכיה גמורה אלא לענין שיוכל גם הוא לתבוע החוב משמעון ולא לימא ליה לאו בעל דברים דידי את, וכן הלכתא דמצי מחיל, ואע"ג דגרמא בעלמא הוא אפ"ה מיחייב היורש להחזיר ללוקח כסף כל אותו החוב משלם, דקי"ל דדיינינן דינא דגרמי, והכי פסקינן בכתובות בפ' הכותב [פ"ו ע"א].
<h2>דף צ.</h2>
התוקע לחברו וכו', בכוח אחזו וצעק לו על חור אזנו, ולא שייך הכא חמשה דברים אלא בשת לחודיה ונותן לו סלע מחמת בשת והאי סלע סלע מדינה הוא דזהו שמינית שבסלע [צורי שהם ארבעה דינרין ושמיניתו ששה פשיטי, ור' יוסי הגלילי פליג ואמר דמנה] צורי משלם, והכי מוכח בגמ' בפ' (המניח את הכד) [שור שנגח ד' וה' (ל"ו ע"ב)] דסלע דת"ק סלע מדינה, ובגמ' דהאי פירקין [צ' ע"ב] מוכח דמנה דקאמר ר' יוסי הגלילי מנה צורי.
סטרו נותן לו וכו', הכהו בידו על לחיו, אבל אם הכהו כלאחר ידו שבשתו מרובה נותן לו כפלים. צרם באזנו וכו', צרם באזנו שחתך מעט מתנוך אזנו כענין [בכורות ל"ד ע"א] הצורם אזן בכור (לוקה) [הרי זה לא ישחוט וכו'], משלם ארבע מאות זוז משום בשת, ואפשר שצער נמי משלם לו מלבד אלו הד' מאות זוז, וצ"ע אמאי לא קתני להו בחד בבא. רקק והגיע בו הרוק, דוקא בו אבל בבגדו פטור [צ"א ע"א] אע"פ שנתכון לביישו, לפי שאינו נקרא בושת אלא א"כ הגיע בבשרו. העביר טליתו ממנו, וכ"ש אם גלה את בשרו שהפך כנפי כסותו למע' כלפי ראשו. ופרע את ראש האשה, שהסיר מצנפת מעל ראשה ונראה שערה.
<h2>דף צ:</h2>
הכל לפי כבודו, מפרש בגמרא [צ"א ע"א] דלקולא קאמר ת"ק דלעשירים הגדולים ארבע מאות זוז ולשאר בני אדם שאינם עשירים כל כך פחות מזה השיעור, ופליג ר' עקיבא ואמר דהאי קצבה של ד' מאות זוז לפחות של בני אדם שהרי הם בני אברהם יצחק ויעקב, אבל לעשירים ולבני מלכים כפי גדלם אלף זוז או אלפים כפי גדלם, והני ד' מאות זוז אפשר לומר פשיטי כדאשכחן בכתו' [ס"ה ע"ב] מאי חמשין זוזי פשיטי, ואפשר לומר דהני זוזי דינרין, ודרך התנאים לקרות דינרים זוזים דתניא בתוספ' דכתובות [פ"א ה"ח] המוציא שם רע ונמצאו עדיו זוממין לוקח ונותן ד' מאות זוז, וזה הלשון במקום לוקה ונותן מאה סלע.
שמרה וכו', המתין לה עד (שארב) [שראה] אותה עומדת על פתח ביתה ושבר לפניה צלוחית של חרס כדי שתתגלה בשתה שאינה מקפדת על בשת כמו שהוא מכיר בכילות שהיה נטוע בלבה. שהחובל בעצמו אע"פ שאינו רשאי, מוקמינן לה בגמרא [צ"א ע"א] דדוקא בחובל הוא דאינו רשאי אבל בבשת רשאי, פטור ממלקות אפי' אתרו ביה אפ"ה אחרים שחבלו באותו שאינו מתבייש חייב' לשלם לו בשת, לפי שאינו דומה המתבייש מעצמו למתבייש מאחרים, אע"פ שאינו רשאי נפ"ל בגמ' [צ"א ע"ב] מאך את דמכם לנפשותיכם אדרוש [בראשית ט'], וקוצץ נטיעותיו נמי נפ"ל מקרא דכתיב [דברים כ'] לא תשחית את עצה.
<h2>דף צא.</h2>
יש אומד לנזקין וכו', כדמפרש ואזיל דלמימד חפצא קמיבעיא ליה אי אמדינן חפצא, כלומר אומדין אבן שהיא כזית ראוי שיעשה היזק כל כך וכך ואבן כאגוז כזה ואבן כביצה כזה, כי היכי דאשכחי' בקטלא דאמדינן חפצא יש בה כדי להמית והמית [מיחייב אין בה כדי להמית והמית] מפטר דכתיב [במדבר ל"ה] באבן אשר ימות (בה) [בו] הכהו או בכלי עץ אשר ימות בה הכהו, או דילמא לא ילפינן נזקין מקטלא, דאע"ג דאמדינן לקטלא משום דאיכא נטילת נשמה והתורה אמרה [שם] ושפטו העדה והצילו העדה, כלומר עדה שופטת עדה מצלת [סנהדרין ב' ע"א], עדה שופטת מחזרת אחר חובתו, ועדה מצלת לחזר אחר זכותו, מ"ה (לית) [אית] לן לחוס עליו ולעיין היטב אם לא היה בו כדי להמית, אבל נזקין אפילו בכל דהו מחייבינן המזיק אע"פ שהנזק יותר משהיה ראוי לינזק באבן קטנה כזו, ולמימד גברא לא מיבעיא לן, כלומר אחר שהוזק ונפל למשכב בודאי חייבין ב"ד לעשות אומדנא כמה ימים ראוי שישכב ויהא בטל ממלאכתו חדש או ט"ו ימים ואם יוסיף או יגרע לא יפחות ולא יוסיף המזיק מלשלם שבת כפי שאמדוהו, שאם לא יאמדו ב"ד כמה ימים יפול למשכב פעמים ירמה המוכה את המכה שהיה יכול לילך על משענתו ויאמר שהוא עדיין אינו יכול לעמוד על רגליו ונמצא אתה מכחיש את המזיק שלא כדין, ולפיכך צריך אומדנא. אלא כי קמבעיא לן למימד חפצא, כמו שפירשתי. מה אגרוף מיוחד שהוא מסור לעדים ולעדה כלומר יכולין לעשות אומדנא אם יש באגרופו כדי להזיק אדם במקום פלוני אם לאו, וכמו כן בעינן בכל דבר שהוזק בו שישערוהו ב"ד או יעידו העדים עליו שהוא כדי להזיק כי האי גונ'. פרט לשיצתה אבן מתחת יד עדים, כלומר שיצתה אבן מתחת יד המכה ונאבדה מיד וראו העדים ולא יכלו להעיד בב"ד שיש בו כדי לעשות הזק כזה, והכא ודאי בנזקין מיירי ולא בקטלא דהא כתיב בפי' [שמות כ"א] רק שבתו יתן ורפא ירפא ש"מ דאפילו בנזקין יש לב"ד לשער אם ראוי לעשות היזק כזה.
הכהו על עינו, כלומר ממש, יוצא לחרות שהרי נתכון לשחתה. כנגד עינו ואינו רואה, כלומר שהיה העבד מניח ראשו על כותל של נסרים והכהו האדון בידו על הכותל ויצא עינו אינו יוצא לחרות, שהרי לא נתכון לסמא עינו וכתיב [שמות כ"א] ושחתה עד שיתכון לשחתה [לעיל כ"ו ע"ב].
תקע באזנו, בלא אחיזה פטור שהיה לו להרכין ראשו לצד אחר, אבל כשאחזו ממש שלא היה לו לברוח ולהרכין ראשו לצד אחר חייב (מבשת) [בבושת] בלא חרשו, ואם נטל ממנו כח השמיעה מחמת התקיעה חייב לשלם לו נזק ובושת.
אומדין אותו ונותנין לו מיד, כלומר ב"ד אומדין כמה ימים יפול למשכב וכפי שאומדין נותן לו המזיק לנחבל מיד, ואם יתנונה והולך יותר ממה שאמדוהו ב"ד פטור מלשלם לא צערו ולא שבתו, ואם יתרפא בתוך הזמן ששערו ב"ד שיסבול צער הרפואה ושיתבטל ממלאכתו אינו חייב להחזיר לו דמן שמיא הוא דרחימו עליה. ואומדן צער הנזכר במשנה לאו צער שעת חתיכת הבשר בשעתה לבדה אלא צער שמצטער במכה כל ימי היותה לחה עד שיתרפא.
הא דאמדוה לכולי יומא, כלומר שיצטרך להיות בטל בכל יום וחייבוהו לתת לו דינר כמו שהיה משתכר בכל יום, ולפלגא דיומא קא עביד עיבידתא ונזדמן שהיה יכול לעשות מלאכה בחצי היום ולא היה ראוי שיתן לו בשביל שבתו אלא ו' פשיטין.
אבל בבגדו לא, אע"פ שנתכון לביישו אינו נקרא בשת. זאת אומרת, כיון דלא מיקרי בושת אלא א"כ נגע בבשרו, נוכל ללמוד המבייש את חברו בדברים פטור מדיני אדם משום בושת, אבל לוקה אם מכנה לו שם גנאי כעין ממזר ועבד כדאמרינן במס' קדושין [כ"ח ע"א] הקורא לחברו עבד יהא בנדוי ממזר סופג את הארבעים.
[לשון הרי"ף מירושלמי] לבעיטה אחת, סלע אחת משום בשת. לארכובה, שיכנו בארכובה שלו על גבו שלש סלעים לפי שגדולה בשת מחמת הארכובה מדחיפת יד ובעיטת הרגל. לסנוקרת, שהכה את חברו באוכף של חמור, וי"מ שמכה את חברו כלאחר יד על לחיו לפי שבשתו מרובה. המבייש את הזקן, שאינו יכול לראות שכהו עיניו וכבדה אזנו משמוע מחמת זקנתו, ורקק והגיע בו הרוק ולא הרגיש, אפ"ה חייב ליתן דמי בשתו דדינו כדין המבייש את הישן.
לקולא קאמר, דאיכא עני דלא בעי למשקל כולי האי דהיינו ד' מאות זוז דהאי קצבה דמתני' לגדול שבישראל שיער, ור' עקיבא פליג ששיעור הנאמר במשנה לפחות שבמשפחה אמרו, אבל לגדול כפלי כפלים כפי מה שישומו ב"ד שבאותו הדור וילמדו שיעור קצבתם מזו המשנה, אם לפחות שבמשפחה כך כ"ש לגדול ועשיר כפלים או דילמא לחומרא קאמר שנאמר שמה ששערה המשנה באדם פחות שיער ד' מאות זוז אבל בגדול לא איירי אלא דינו בכפל כפלים, ת"ש מדקאמר (ו)ר' עקיבא אפילו עניים וכו' מכלל ת"ק בגדול ועשיר שיער בד' מאות זוז, והכל לפי כבודו דקאמר (אחד) [אתא] למעט עניים מקצבה גדולה כזאת, וקאמר ליה ר' עקיבא לעניים נמי יהב' הכי וקטן וגדול שוין בענין הבשת, לפי שזו הקצבה גדולה וראויה אפילו לעשיר, ולעני נמי אם יהיה יותר מדאי לית לן בה דכל ישראל בני מלכים הם.
אין נותנין זמן לחבלות, אלא נותן מיד, ה"מ לחבלא דחסריה ממונא דהיינו כשקטע את ידו דראוי שיתן לו מיד ד' דברים נזק וצער ורפוי ושבת, שהרי מפסיד לו מיד כל אלו, אבל לבשת דלא חסריה ממונא יהבינן ליה זמן כדי שלא יצטרך למכור קרקעו בזול, וכ"ש הכא דלא שייכי ביה ה' דברים אלא בשת לחודיה דראוי ליתן לו זמן. וצ"ע אמאי לא אמ' כי האי ליש' ה"מ לענין ד' דברים דחסריה ממונא אבל לבשת דלא חסריה ממונא יהבינן, ומ"ה יש לפרש דהיכא דהזיקו ממש אפילו לבשת לא יהבינן זמן, אלא היכא דליכא אלא בושת לבדו, והיינו דקאמר סתמא אין נותנין זמן לחבלות ולא מפליג ולא מידי בין בשת לד' דברים.
<h2>דף צא:</h2>
לא שבקת חיי לכל בריה, דלעולם יטענו כן אי ידעי דמהמני' להו. בשור העומד להריגה, שור שהמית את האדם, ואילן העומד לקציצה כגון אילן הגוחה לרשות הרבים ומתירא שלא יפול על אדם וימות, ונאמן כיון דלאבוד קאי, אי הכי מאי קא טעין בעל הבית, כלומר מה הפסדו שצועק עליו לב"ד, ומשני מ"ה צועק עליו שחטף מצות ובערת הרע מקרבך, ממנו, וקי"ל שהחוטף מצוה מחברו העוסק בה חייב לשלם לו עשרה זהובים, וקמ"ל רבה בר בר חנה שאע"פ שאם היה נודע לנו בבירור שחטף המצוה ממנו היינו מחייבין אותו, אפ"ה כשטוען שהוא אמר לו ובשליחותו עבד מהימנינן ליה דקנסא בעלמא הוא אפילו בידוע ובספק אמרינן המוציא מחברו עליו הראיה [לעיל מ"ו ע"א], וגם שבועת היסת נמי לא רמינן עליה כיון דקנסא בעלמא הוא או תקנה בעלמא כדי שיהיו המצות חביבות על בעליהן, ונפ"מ בין קנסא לתקנתא דאי הוי קנסא מודה בקנס פטור, ואי תקנתא היא אע"ג דמודה שלא מחמת פחד עדים חייב לשלם.
דקלא דטעין קבא, קב של תמרים אסור לקצצו משום בל תשחית. רובע רובע קב, שאני זיתים דחשיבי, לפי שהשמן ביוקר, אבל תמרים לא חשיבי להיות חשוב רובע תמרים לבעלים. דקץ תאנת' בלא זמניה ועבר על בל תשחית, ואם היה מעולה בדמים, כלומר שיותר שוה קורותיו לבנין משהוא שוה לפירות מותר לקצצן. [דברים כ'] רק עץ אשר תדע, קרא יתירא הוא, דהוה ליה למכתב רק עץ אשר לא מאכל הוא, אלא לרבות עץ מאכל בא, כלומר אם לא ימצא אילן סרק לקוצצו שיהא קרוב לעיר כמו אותו אילן מאכל מותר לקצצו, הא אם היו שניהם קרובים או שניהם רחוקים אסור לקצצו תחלה, יכול אפילו מעולה בדמים לעשות ממנו קורה לבנין יותר שוה מפירות היוצאין ממנו יהא אילן סרק קודמו, ת"ל רק [וכל] אכין ורקין מיעוטא הן ואיזה שירצה יקצוץ.
<h2>דף צב.</h2>
אייתי לי מקוריהו, כלומר צוה לקצצן, לפי שיותר שוין הגפנים מן הדקלים. חזא תאלי ביני גופני, נטיעות של דקל יוצאין מן הגפנים, גופני קנו דיקלי, כלומר מדמי היין כשהוא חשוב וכל כח הגפנים בו הוא נמכר ביוקר וממנו יכול אדם לקנות קרקעות ודקלין, אבל דקלין אין שבחן כל כך עולה אלא לדבר מועט.
אע"פ שהוא נותן לו דמי בשתו סלע או מנה או מאתים וד' מאות זוז הנזכרים, אינו נמחל לו צערו שציער אותו שנתן אל לבו דאגה אינו נמחל עד שיבקש ממנו, כלומר שימחול לו בלב טוב שלא יתבעו עלבונו מן השמים כמו שמצינו שאמר השם לאבימלך שלא ימלט מדין שמים עד שיתפלל אברהם בשבילו שכל כך ימחול לו בלב טוב שיתפלל עליו שלא יענישנו בעבורו, שאע"פ שאפשר שהתודה על חטאתו בינו ובין בוראו ומוחל לו הב"ה חלקו שעבר על צויו אבל חלק חברו אינו מוחל, ואם לא רצה למחול לו (מחמת) [מחילת] דין שמים נקרא אכזרי שאינו חושש על עונש חברו, שהרי אברהם חשש על אבימלך שלא היה ממשפחתו כ"ש בבני משפחתו.
האומר סמא את עיני וכו' חייב, אע"פ שהנחבל צוהו על זה חייב לשלם לו דמי ידו ורגלו דבודאי לנסותו עשה, ואפילו אמר לו ע"מ לפטרו מה' דברים חייב, לפי שאין אדם מוחל על ראשי איברים, ובגמ' [צ"ג ע"א] מוכח דדוקא נקט ראשי איברים אבל אם (לא) אמר לו הכני ופצעני ע"מ לפטור פטור והכי תני לה בבריתא בהדיא. קרע את כסותי וכו' חייב, דאפילו על ממונו חייב דלנסותו בא, אבל אם אמר לו ע"מ לפטור פטור, לפי שאפשר שמוחל אדם למי שגוזל ממונו, אבל אם אמר לו עשה כן לאיש פלוני ועלי לשלם לנגזל ולפטור אותך מן הדין חייב, דמצי אמר ליה דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין הוי אומר שומעין לרב.
כל אלו שאמרו במשנתנו סלע ומנה ומאתים וארבע מאות דמי בושת הם, אבל צער לבו שנתן דאגה אל לבו על בשתו אינו נמחל לו בשום קרבן עד שיבקש ממנו מחילת שמים, דכתיב [בראשית כ'] ויתפלל בעדך, ואם לא יבקש ממנו מטו היאך יתפלל בעדו.
<h2>דף צג.</h2>
כל המוסר דין על חברו, שצועק להב"ה שיקח נקמתו ממנו על שגזלו הוא נענש תחלה, דמוטב היה לו שיביאנו לפני ב"ד של מטה ויגבו ממנו ממון משימסרנו ביד קונו שלא ישאיר לו שורש וענף, לפי שמתחבר זה הענין עם שאר עונותיו, וראוי שיענש הן במות הן בשרושי, וכשם שאינו מתמלא רחמים על חברו אלא נעשה עליו אכזרי ג"כ מזכיר לו הב"ה עונותיו ומענישו. [שבת קמ"ט ע"ב] כל שחברו נענש על ידו, כלומר צועק להב"ה עד שהענישו מחמת אותו חמס שעשה לו, אין מכניסין אותו במחיצתו של הב"ה, אבל שלא צעק להב"ה ולא מסר עליו דין אע"פ שהוא נטרד מן העולם מחמת אותו היזק שהזיק לאותו צדיק, אינו נחשב לעון כלל לאותו צדיק אע"פ שלא מחל לו כיון שלא פייסו ולא השתטח לפניו שימחול לו.
מ"ש רישא ומ"ש סופא, כיון שפוטרו מאותו נזק, או ליהוי פטור בין בממון בין בנזקי הגוף או יתחייב שניהם. ואסיקנא [כ]דר' יוחנן הוא דאמר יש הן שהוא כלאו ויש לאו שהוא כהן, ר"ל ר' יוחנן לעולם אדם מוחל על הכל בין בנזקי ממון בין בראשי אברים, ואם אמר בפירוש הנחבל לחובל שבר את ידי ותפטר מדיני אדם בהא ליכא מאן דפליג דודאי פטור, ומתני' דמשוי חלוק בין ממון לגוף לאו דאמר נחבל לחובל קטע את ידי ע"מ לפטור אלא קטע ידי סתמא, ואמר לו חובל ע"מ פטור, כלומר אומר אתה לי ע"מ שאהיה פטור, והשיב לו הנחבל הן בלא תמיהה, וקמ"ל מתני' דלגבי חבלא אע"ג דלא אמר ליה בלשון תמיה ר"ל כמו שהוא שאלו בתמיה ענהו הנחבל בתמיה דמסתמא אין אדם מוחל ראשי איברים, אבל לגבי נזקי ממון נראין הדברים כמשמען שנתרצה בפטור. ויש לאו שהוא כהן, כגון שאמר לו נחבל קטע את ידי, ואמר לו החובל ע"מ חיוב בתמיה כלשון כל שאלה והשיב לו הנחבל לאו בלא תמיה, וקמ"ל ר' יוחנן דלגבי חבלות (עין) [נבין] הלאו כאלו (אמרן) [אמרו] במתמה וחייב לשלם, ולגבי ממון נבין אותו כמשמעו בלא תמיה ומיפטר מלשלם, אבל היכא שאמר ההן במתמה בפי' או הלאו בפי' לית דינא ולית דיינא שנבין אותו בתמיה בין בנזקי ממון בין בנזקי הגוף.
לשמור ולא לאבד, קרא דכתיב [שמות כ"ב] כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור, טעמא שהפקידו אצלו ע"מ לשמרו אם נגנב או אבד בפשיעה חייב ולא כשהפקיד אצלו ע"מ לאבד או ע"מ לקרוע, אם היה קורעו הוה מיפטר, וכשמניחו ליאבד בפשיעה זהו קריעה, או ע"מ לחלק לעניים, דכיון דא"ל חלקהו תו לא מיקרי הוא מפקיד ומאן קא תבע מיניה, ועניים לא מצו תבעי ליה דמצי אמ' ליה לאו לדידך יהיבנא אלא לאחריני והיכי קאמ' במתני' דחייב לשלם אע"פ שצוהו לקרוע, ומשני הא דאתא לידיה בתורת שמירה ובתר הכי [אמר ליה] לקרוע שנמצא כבר נתחייב בשמירה מעיקרא, לפיכך [חייב] במשנתנו ובריתא דפטר דיהביה ניהליה מעיקרא בתורת קריעה ולא בתורת שמירה, וקשיא להאי פירושא אדפליג במתני' בין נזקי ממון לחבלות, בממון עצמו יכול לחלק, ואע"ג דלא אמר ליה ע"מ לפטור הוה מיפטר אי עבד בשליחותיה, ונראין דברי ספר המאור דפריש הכי הא דאתא לידיה בתורת שמירה הא דאתא לידיה בתורת קריעה, כלומר הא דמקשית למתני' ומדמית פשיעה לקריעה לא דמו דאע"ג דפטרינן ליה מפשיעה, כיון דאתא לידיה בתורת קריעה לא פטרינן ליה אם קרעם בידים דלעולם מיחייב בתשלומין עד שיפטור אותו בפי', וה"ק קר' (בגמ') [טעמא] דלשמור דמיחייב בפשיעה משום דאתא לידיה בתורת שמירה, אבל אי אתא לידיה בתורת קריעה לא מיחייב לשמרו, ואם נאבד בפשיעה לית ליה לשלומי, ולעולם אי הוה קרע ליה בידים מיחייב, דלא דמי מאן דעביד מעשה בידים למאן דלא עביד דאפשר דמיתרחיש ליה ניסא ולא יבואו גנבים לדפוק בדלת אם הוא נסגר אם לא, אבל כי עביד בידים מיקרי מזיק גמור ואע"פ שצוהו לקרוע כיון שלא פטרו בפי'.
אפקדיה רב יוסף, דהוה גבאי גביה דההוא גברא לחלקם לעניים, והתניא לשמור ולא לחלק לעניים דממון שאין לו תובעין הוא כדפרי' לעיל, ומשני מיקץ הוה קיץ להו, כך וכך בכל שבת ושבת ולא שיפחות מזה השעור ואשתכח דממון שיש לו תובעין הוי וצרי' לפ' דרב יוסף הפקידו לאותו האיש שפשע בהם לחלקם לעניים, שאם לא הפקידו אצלו לחלק אלא לשמור הלא יכול רב יוסף שהוא יד עניי דכ"ע לתבעם מאותו האיש, ולא יוכל להשמט ממנו בדין, אלא לאו ש"מ דלחלק לעניים הפקידו אצלו נמצא שנסתלק רב יוסף מאותו האיש לגמרי, ואלמלא דהוה קיץ להו לעניי הוה מפטר לגמרי אותו הנפקד.
<h2>דף צג:</h2>
הגוזל עצים ועשאן כלים, עצים שלא היו שוים אלא דינר ועשאן כלים כגון שחקקן ועשאן קערה, או שעשה מהן בוכנא דהיינו שיפן לבדו דתו לא הדר לבריתיה כענין שגזלה, משלם כשעת הגזלה דהיינו שוה דינר, וכל מה שנשבחו לגזלן הוי משום דקני ליה בשינוי מעשה, ואע"ג דלא נתיאשו הבעלים דלשנוי מעשה לא צרי' יאוש, אע"ג דלשנוי רשות לא קני אלא [ביאוש] בשנוי מעשה לחודיה נמי קני, וצמר ועשאן בגדים שעשה מהן נמטי בלשון משנה לבדים ובלעז פלטרי דשנוי שאינו חוזר לבריתו לעולם הוי, דלעולם אין הצמר חוזר לבריתו להיות כל נימא ונימא בפני עצמה כתחלה, והה"נ שאם טואו דקני ליה בשנוי מעשה דהא אינו חוזר לבריתו לעולם, ולא משלם אלא כשעת הגזלה שלא היה הצמר [שוה] אלא דינר והעודף דגזלן הוי, ונפ"ל מקרא דכתיב [ויקרא ה'] והשיב את הגזלה אשר גזל מרבוי אשר גזל, דלא הוה צריך אלא בא ללמדנו [לעיל ס"ז ע"א] אם כעין שגזל שלא נשתנה מבריתו יחזיר אותה הגזלה עצמה, ואם נשתנה לא יחזיר גוף הגזלה עצמה אלא כמה שהיתה שוה בשעת הגזלה ותשאר הגזלה לעצמו של גזלן.
גזל פרה מעוברת וילדה, ברשות הגזלן אשתכח דנשבחה ברשותו הרבה דיותר שוו הולדות כשיצאו לאויר העולם מששוים העוברים במעי הפרה, אע"פ שהפרה שוה יותר כשהיא מעוברת ממה שתשוה לאחר לידה, כדאמרינן בפרק שור שנגח את הפרה [מ"ז ע"א] פשיטא פרה דחד וולדה דחד פטמא לבעל פרה נפחא מאי והלכתא דחולקין, ש"מ שיותר משובחת היא קודם שתלד מלאחר שתלד, אפילו הכי אינו שקול אותו גירעון [שבח] של פרה כנגד שבח שנוסף בולד, ואינו משלם אלא דמי פרה העומדת לילד שהיתה שוה נ' זוז והעודף ששוה עכשו הולד יותר שלו הוי דקננהו בשינוי, ואינו מחזיר אלא הפרה לבדה ולא הוולדות דהא איתעביד בהו שינוי, ואינו מחזיר אלא דמי העוברי' כמו שהיו שוין בשעת הגזילה. וכן רחל טעונה מגיזה וגזזה לאחר חדש או אפילו באותו יום עצמו שלא גדל הצמר כלום אפ"ה נוסף בצמר שבח שיותר שוה הצמר משנגזז ממה שהיתה שוה מקודם לכן משו"ה אם הרחל היא בעין מחזיר הרחל עצמה ודמי הצמר כפי שהיתה שוה בשעת הגזילה, ואם אינה בעין משלם דמי פרה העומדת לילד ודמי רחל העומדת ליגזז.
גזל פרה ונתעברה אצלו וילדה וכו', מ"ב [מפרש בגמ'] דה"ה אע"ג דלא ילדה לא משלם אלא כשעה שגזלה שהיתה בלא עובר ובלא גיזה, וכל השבח אע"פ שהוא על גבי הגזלה דגזלן הוי כוליה ושינוי מיקרי ואינו חייב לו אלא דמי פרה שאינה טעונה ורחל שאינה טעונה כלל דכשעת הגזלה שיימינן.
כל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה אם הוזל ואם הוקר כשעת הוצאתה מן העולם אם הוציאה בידים ואם נאבדה מן העולם מאיליה שנשברה או שנאבדה או שנשרפה משלם כשעת הגנבה.
זה הכלל כל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה, שאם נשתנו מבריתן ונשבחו בגופן אינו חייב לשלם אלא דמי מה שגזל והגזלה שלו עם שבחה, ואם לא נשתנה הגזלה בגופה אלא שנשבחה בדמים שנתייקר בדמים, דמעיקרא בשעת הגזלה לא הוה שויא אלא זוזא ועכשו שויא ד' זוזי, אם הגזילה בעולם שלא נאבדה ממנו חייב להחזירה היא בעצמה, ואם שוחט אותה בידים או מפסידה מן העולם או מוכרה לאחר חייב כפי ששוה עכשו שהיא ד' זוזי לפי [ד]השתא הוא שעת גזילתה, שהרי חייב להחזירה לבעליה (בעין) [כעין] שהיא עכשו. אבל אם נשברה מאיליה, אם היתה חבית יין, או מתה מאיליה, שאין זה האונס בא (לגזלה) [לגזלן] מחמת עצמו אלא ממילא, משלם כשעת הגזלה שלא היתה שוה אלא זוזא, לפי שאין ביד ב"ד לחייב הגזלן מחמת זה האונס הבא עליה עכשו, אלא מחמת שגזלה זה חדש ימים או שנה, ובאותה שעה לא היתה שוה אלא זוזא. ואם בשעה שגזלה היתה שוה ד' זוזי ועכשו בשעת העמדה בדין אינה שוה אלא זוזא לפי שכחשה מאיליה ל"ה [לדברי הכל] משלם כשעת הגזלה ומחזיר הפרה זו לבעליה, ושלשה דינרין יותר דמזליה גרים שנפחתה בדמיה, וכ"ש אם הכחישה מחמת שעשה בה מלאכה, ואם נשבחה מחמת שפטמה הגזלן מתבואתו ומכרשיניו לא משלם אלא כשעת הגזלה אפילו טבחה או הזיקה בידים משום דאמר ליה אנא מפטמנא ואת שקלת.
<h2>דף צד:</h2>
שהחזירו, כלומר שהחזירו מאיליהן בלא אונס ועשוי ב"ד, אין מקבלין מהן, כדי שישימו על לבם וילמדו שאר הגזלנין. וה"מ שאין הגזלה קיימת, אלא הם רוצים למכור חפציהם כדי שיפרעו את (הגזלנים) [הנגזלים], אבל אם הגזלה קיימת מקבלין מהם, ולא מימנעי משום הכי מלעשות תשובה. וכל המשניות והמעשים הנמצאים בתלמוד שהיו מעשין וכופין את הגזלן לשלם, לא קשיא להאי בריתא דאמ' אין מקבלין מהם כדפרישית שלא תקנו זאת התקנה אלא לשבים ברצונם.
<h2>דף צה.</h2>
גמרא ת"ר הגוזל את הרחל וגזזה, כלומר כשגזלה היתה טעונה צמר או שהיתה מעוברת ואע"פ שילדה וגזזה לא מיקרי שנוי, ושבח שהושבחו הולדות עצמן והצמר לנגזל הושבחו [ו]חייב להחזיר הבהמה עצמה והולדות עצמן, ומתני' דלא כר' מאיר. ר' יהודה אומר גזלה חוזרת בעיניה, כלומר כעין שגזלה שלא היתה שוה כל כך כשהיתה מעוברת כמו ששוה עכשו, וכל השבח לגזלן דקני לה בשנוי, ואינו משלם אלא דמי פרה העומדת לילד ודמי רחל העומדת ליגזז כמו ששנינו במתני', ומחזיר הפרה כמו שהיא עכשו ריקנית, והדר משלם דמי גזה ועובר כמו שהיו שוין בשעת הגזלה, ולא שבח הגזה שהשביחה אצלו, ולא שבח הולד. אבל דמי שבשעת הגזלה ישלם דלא מהני שנוי למקני ממש אלא לענין דלא מהדר אותו הגוף שגזל אלא דמים לבדן. ור"ש אומר רואין אותה [וכו'], כלומר רואין אותה כאלו היא שומא אצלו בכסף (מעשה) [משעה] שגזלה, וישלם דמי שעת הגזלה.
<h2>דף צה:</h2>
במאי קמיפלגי, כלומר מאי ביניהו, מאי איכא בין ר' יהודה לר"ש, הלא לדברי שניהם לא משלם אלא דמי עובר ולא דמי ולד שבא לאויר העולם, דקס"ד דאגזל פרה טעונה וילדה רחל וגזזה לחוד קא מפלגי, בשבח שע"ג גזילה, כגון שהשביחה אצלו ועדיין לא נטלו הימנה ולא כדקס"ד מעיקרא אלא כגון שהיתה ריקנית כשגזלה ונתעברה אצלו ועדיין לא ילדה, או שהיתה בלא ג(ז)יזה ונטענה גזה, ר' יהודה סבר דנגזל הוי, וה"ק ר' יהודה גזלה חוזרת בעיניה אם לשבח אם לגירוע כמות שהיא בשעת תביעת ב"ד היא חוזרת, והיכא דגרעה כגון גזזה וילדה משלם פחתה ודאי דהדר קא תבע ליה נגזל דמי גזה ודמי עובר שגזל הימנו, ופליג בהדי ר' מאיר דאמר כולו שבחא יהיב דחזינן ליה כמאן דכולי שבחא אכתי הוה עליה כמי שלא ילדה וכמי שלא נגזזה ומשלם כולה, וקאמר ר' יהודה כדאיתא השתא הדרה אם היא בעולם, ודמי גזה ועובר יהיב ליה כדמעיקרא, והיכא דעדיין כל השבח עליה חוזרת כמות שהיא, ואתא ר"ש למימר היכא דאשבחה עליה נוטלה גזלן כוליה שבחא דשינוי מיקרי וקונה, ולא משלם אלא דמים הראשונים כאלו הוא שומה אצלו בכסף, כלומר קנה אותה בכסף באותה שעה שאלו נשבחה לעצמו של קונה נשבחה.
דכ"ע שבח שעל גבי גזלה דגזלן הוי כו', ולעולם לא (החזיר) [יחזיר] גוף הבהמה לבעלים הראשונים מפני שבח שעליה, ואין על הגזלן לשלם אלא דמים, ובעיניה דקאמר ר' יהודה כדמעיקרא קאמר, כלומר כמה היתה שוה בשעה שגזלה וכל שבח (הגזלה) [הגיזה] והעובר שבא אחר שגזלה דגזלן הוי כולה, וכ"ש אם ילדה וגזזה. ור"ש סבר לא הוי כוליה דגזלן אלא חשבינן לזו פרה ורחל הנגזלות כאלו ברצון נתנם בידו לשמרם ולפטמם דאזלינן למנהג המדינה ליטול המשביח החצי או השליש או הרביע, לזה החשבון יטול הגזלן ולא כוליה. והא דתנן וכו' וילדה וגזזה דמשמע טעמא דגזזה דקנייה בשנוי גדול, לא גזזה ולא ילדה לא קני ומהדר ליה כמו ששוה השתא כשעת העמדה בדין. והלכתא כר' יהודה דכוליה שבחא לגזלן הוי כוליה.
<h2>דף צו.</h2>
גזל והשביח ומכר, כלומר אפי' שבחא דממילא כגון גיזה וולד שנטענה ונתעברה אצלו אפ"ה דגזלן הוי משום תקנת השבים, ולא תימא ה"מ היכא שהגזלה ביד גזלן [הוא] דעבדינן תקנתא, [אבל אם כבר יצאה מרשותו כגון שמכרה לאחר בלא אחריות אימא לא ליעביד תקנתא] קמ"ל רבא דאפילו מכר עבדינן תקנתא ולא מהדר אלא דמים כדמעיקרא אם נתיאשו ממנה הבעלים, ואם לא נתיאשו מהדר הגזלה עצמה עם גזותיה וולדותיה, ודמי הגזות והולדות נוטל הלוקח מנגזל דמים. ויש מן המחברים ז"ל שפוסק דשותף הוי בגוף הבהמה ולא מסלק ליה בדמים דדוקא אמרינן [צ"ה ע"ב] שלשה שמין להן את השבח ומעלין אותן בדמים ששלשה אין טפי לא, ולשבחא דממילא אצטריך רבא לאשמועינן, דלשבחא דבידים לא אצטריך דמצי אמר [ליה אנא] מפטימנא ואת שקלת, ודוקא קאמר רבא דמה שהשביח מכר במטלטלין ואע"ג דלא אייאש, דהא מקנו בגזלנותא נינהו, אבל בקרקע דקי"ל אינה נגזלת לא שנא השביחה ביד גזלן ולא שנא השביח ביד לוקח דכוליה שבחא דנגזל הוי ובלבד בשבחא דממילא כדאמרינן [צ"ה ע"א] חמשה גובין מן המחוררין אלו הן, שבח קרקעות [ופירות] ושבח פירות וכולה בנגזל ובגזלן מפרשינן לה, ואם גזל ראובן שדה אחד ומכרו לשמעון והשביחה שמעון ובא נגזל וטרפה כולה מלקוח מגזלן מאותן דמי השדה אזיל שמעון וטריף מגזלן ואפילו מלקוחות שלקחו מראובן אחר שגזלו, אבל מן השבח שאינו קצוב ואינו כתוב אינו גובה אלא מנכסים בני חורין, ש"מ שכל אותו שבח שהשביח ביד הגזלן גבי ליה נגזל, אבל בשבחא הבאה מחמת הוצאה גבו גזלן ולוקח (מגזלן) [מן הנגזל] הוצאתם כיון שיש שבח כנגדה, והשבח שהוא העודף על הוצאה דנגזל הוי כוליה, אלא ודאי במטלטלי מיירי מילתא דרבא ולא במקרקעי, וכי היכי שאם השביח מוכר עשו בו תקנת השבים כי השביח לוקח נמי עשו בו תקנת השבים מהאי טעמא דמה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו.
השביח גוי מהו, ומקשי תקנתא לגוי ניקום ונעביד, דהוה ס"ד שהגוי הוה גזלן עצמו וקמיבעיא ליה אי עבדינן ביה תקנת השבים או לא, ומ"ה מתמה תקנתא לגוי ניקום ונעביד פשיטא דלא עבדינן, ומתרץ כי קא מיבעיא לן בישראל שלקחה מגוי שהוא גזלן, מי אמרינן כי היכי דעבדינן תקנתא בלוקח מגזלן ישראל (הם הכי) [הוא הדין] נמי עבדינן בלוקח מגוי גזלן משום פסידא דלוקח שהוא ישראל, או דילמא לא דמי, דלישראל לוקח מישראל עבדינן תקנתא משום דמה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו, דהא עשו בגזלן המוכר תקנת השבים, אבל בגזלן גוי שלא עשו בו תקנת השבים בלוקח הבא מכחו נמי לא עבוד ביה תקנת השבים, ומ"ה מתמה ואזיל סוף סוף הבא מחמת גוי הרי הוא כגוי ופשיטא דלא עבדינן תקנת השבים, ומתרץ (רבא) [רבינא] דכי קמבעיא ליה היכא שישראל גזלה ומכרה לגוי והשביחה הגוי ומכרה אותו גוי שהשביחה לישראל אי אמרינן כיון דמעיקרא ישראל ולבסוף ישראל וכו'.
<h2>דף צו:</h2>
ועבדיה לבינתא לא קני, דלא מיקרי שנוי השם וחייב להחזיר לו גוף הלבנה עצמה, אבל מה ששוה יותר הלבנה מן העפר מהדר ליה נגזל לגזלן שהרי עשו בו תקנת השבים אפילו בשבחא דממילא כ"ש בשבחא שבאה ע"י גזלן עצמו. לבנתא ועבדא עפרא קני, ולא מהדר ליה עפרא [אלא] דמי הלבנה כמו שהיתה שוה מעיקרא דהא תנן כל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה. ואי אייקר עפרא יותר מדמי לבנה עשויה הוי אותו שבח לגזלן, וכענין הזה מתפרש מילתא דנסכא ועבדינהו זוזי. כגון בוכני, דתו לא הדרי כדמעיקרא, אבל אם גזל נסרים (משום פנים) [משופים] ועשה מהן תבה או שדה ומגדל שלא שנן מצורתן אלא שחברן במסמרים לא קנו דלא מיקרו שנוי דהא אי בעי שליף למסמרים מניהו והוו כדמעיקרא.
גנב טלה ונעשה איל וקנאו, ולא מהדר גוף האיל אלא טלה שוה כמוהו, ואם אין בידו טלה משלם דמי טלה כמו ששוין השתא אם נתיקרו טלאים ואם הוזלו כדמעיקרא, דכל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה.
כרב בהו(א) כרבא, חרש בהן שדותיו וזרע בהן שדותיו, כלומר שחרש בהן פעם שנית אחר שנזרעו כדי לכסות הגרגרים בעפר. שיימו ליה שבחא, ומה שהשביח הקרקע מחמת השורים הוי כוליה דנגזל. ומסקנא פלגו שבחא. סוף סוף גזלה היא והא הדרא בעינה, וכיון דבעינה הדרה אם נהנה ממנה אין לחוש על זה, דהא לא הקפידה תורה על שבת דבהמה כמו שהקפידה בשבת גופו, דכתיב [שמות כ"א] רק שבתו יתן. ומשני פשיטא ודאי דלאו דינא [הוא] דלישלם כלל משבחא אלא דגזלן ליהוי כוליה שבח משום תקנת השבים, אלא האי גזלן מפורסם הוא ורגיל, ורצה רב נחמן לקנסו שלא יהא לו בו אלא (ל)מחצה (לשליש ולרביע כמנהג המדינה). [סנהדרין מ"ו ע"א] ולא לעבור על דברי תורה, כלומר ולא לעובר על דברי תורה כגון שעובר על עשה או על לא תעשה הניתק לעשה דאע"ג דלאו בר מלקות הוא מן התורה מלקינן ליה שהרי עובר על דברי תורה ממש, אלא אפילו לעשות סייג לתורה, אלא אפילו מי שעוקר דבר שתקנו חכמים לסייג לדורות או לסייג לדורו ליחיד ורבים, אלא אפילו בסייג יחיד כגון זה דגזל תורו שלא היה לנגזל למשקל מידי בשבחא אפ"ה שקיל כמותו הנגזל.
גזל בהמה והזקינה, דאישתני גופה בענין (שהוא) [שאינו] חוזר לברייתו קני ליה ומשלם כשעת הגזלה שהיתה שוה יותר, ובגמ' מוכ' דה"ה לכחשא דלא הדר, דלאו דוקא נקט הזקינה אלא אפילו כחשה שלא מחמת מלאכה כיון דלא הדרא לקמיתא קנייה בשינוי, ולא גזרינן כחשה דלא הדרה לברייתא משום כחשה דהדרה דהא ליכא למיטעי בהא. ור' מאיר פליג בעבדים דמחזירין לו העבד אע"פ שנשתנה לגריעותא, דסבירא ליה עבדא כמקרקעי דמי וקרקע אינה נגזלת להיות נקנית לגזלן ולהיות ברשותו, דבכל מקום שהיא ברשות בעליה מנחה, דהא לא זזה ממקומה כמו שאר גזילות שמוליכן מרשות חבירו לרשותו ושייך למימר ביה מזליה דגזלן גרים, אבל רבנן סבירא להו דעבד כיון דמטלטלי דנייד הוא כמטלטלי דמו ומזלא דגזלן גרים ומשלם ליה כשעת הגזלה דהוי שוי טפי, והלכתא דעבדא כמקרקעי דמי, ובבריתא (פריך) [אפיך] ותני דר' מאיר לרבנן ומדרבנן לר' מאיר והלכה כרבים.
גזל מטבע ונסדק, דוקא נסדק שנשתנה גוף המטבע מכמות שהיה ונכר שנויו ומ"ה משלם כשעת הגזלה דומיא דפירות והרקיבו שנשתנה גוף הפירות, ויין והחמיץ שנשתנה טעמו וריחו, ולא מצי למימר ליה הרי שלך לפניך שהרי אינו כמו שהיה, אבל בשנפסל שפסלתו מלכות אע"פ שאינו יוצא בשום מדינה בעולם, כיון שלא נעשה מעשה בגוף המטבע אומר לו הרי שלך לפניך, והיזק שאינו ניכר הוא דומיא דחמץ בפסח שנפסל לגמרי ליהנות ממנו.
בהמה ונעברה בה עבירה, כגון שנעבדה או שהקצה לע"ז, או שנפסלה מעל גבי המזבח בדוקין שבעין דאין הזיקה נכר, והני תרתי נפסל' לגבי המזבח ולא להדיוט, דבעלי חיים אינן נאסרין להדיוט, והדר תניא או שהיתה יוצאה ליסקל, כגון שהמית את האדם על פי שנים עדים, ובכולן הוי היזק שאינו נכר ומ"ה אומר לו הרי שלך לפניך.
לא הזקינה ממש וכו', לא תימא דוקא הזקינה שהוא ניכר לכל העולם דלא הדרא למילתא קמיתא, אלא אפילו כחשה דלא הדר כדמפרש ואזיל [דהיינו כחשה שלא מחמת מלאכה כיון דלא הדרא למילתא קמייתא קנייה בשנוי]. ושמא תאמר [נגזור] כחשה דלא הדר אטו כחשה דהדר קמ"ל דלא גזרינן.
הלכה כר' מאיר וקסבר עבדא כמקרקעי דמי, מוגה בהלכות ספרד ולית הלכתא כוותיה דקי"ל עבדא כמטלטלי דמי ומשלם כשעת הגזלה.
<h2>דף צז.</h2>
והוא שלא בטלו ממלאכה, והוי כאותה שאמרו הדר בחצר חברו דלא עבידא למיגר ואע"ג דההוא גברא עביד למיגר אינו צריך להעלות לו שכר. מ"ט וכו', ושמא תאמר הא לא דמי דניחא ליה משום דביתא דמיתבא יתיב או משום ושאיה יוכת שער, אבל הכא לא ניחא ליה דליכחוש עבדיה, [משו"ה איצטריך לאיתויי האי טעמא דבעבדא נמי ניחא ליה דלישתעביד ביה כי היכי דלא נסתרו עבדיה] כלומר שלא ירגיל עצמו בעצלה ובטלה, שאם ישבות יום או יומים כשאין לו מלאכה לעשות כשיזדמן לו מלאכה לא לעביד בכל כחו, ועל כן אינו קפיד אע"פ שאינו נותן לו שכר.
הוה תקיף עבדי מאינשי דהוה מסק בהו זוזי, היה מעשה העבדים מאותן האנשים שהלוה להם מעות לעשות מלאכתו ולא היה נותן לבעליהן שכר, ולא היה חושש משום רבית, כיון דבעבד איניש בעלמא אין צריך (לעשות) [לתת] לו שכר. הלוהו ודר בחצרו צריך להעלות לו שכר משום דמיחזי כרבית.
התוקף ספינתו של חברו, כלומר שלא הודיעו וטען אותה מסחור' ועבר בה את הים, רצה שכרה נוטל, רצה בעל הספינה נוטל שכר הראוי לו ממהלך רב כזה מבעל הסחורה, רצה פחתה נוטל, מה שנפחתה הספינה ונרקבה ונדלדלה בשביל המים ונתרועעה מפני גלי הים המכים בה בכל כחם. אינו נוטל אלא פחתא, דכגזלן חשבינן ליה כיון שלא הודיעו. עבידא לאגרא, אם עומדת להשכירה לכל מי שרוצה לשכרה איזה מהם שירצה יטול ממנו אם ירצה הפחת כיון שלא הודיעו מצי למימר ליה גזלן אתה וכל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה, ואם יעלה יותר דמי השכרות משיעלה דמי הפחיתות יטול ממנו שכרות, דמצי למימר ליה משום שכרות החזקת בו ולא בתורת גזלנות. הא דנחית ליה בתורת אגרא, רצה שכרה נוטל, ואם פחתה רב על שכרה נוטל פחתה דהא על כרח' שקלה וגזלן הוא נחית אדעתא דגזלנותא, אפילו שכרה גדול מפחתה לא יהיב ליה אלא פחתה דכל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה.
נסדק נסדק ממש דהזיקו ופחיתותו נכר, נפסל שפסלתו מלכות, המלך צוה שלא תצא לא במדינה זו ולא במדינה אחרת, וכיון דאין הזיקו נכר אומר לו הרי שלך לפניך, ור' יהודה סובר כיון שפסלתו מלכות ואינו יוצא בשום מקום בכל מדינות מלכותו דינו כדין נסדק שנכר הזיקו, ולא מצי למימר ליה הרי שלך לפניך, אבל היכא שיוצא באחת ממדינות מלכותו לא הוי הזיקו נכר שיכול לומר לו לך והוציאו לשם.
המלוה את חברו על המטבע, כלומר המלוה את חברו שום פרקמטיא על המטבע שקצץ לו בכך וכך ממטבעות לזמן פלוני, ונפסל אותו מטבע שהיה יוצא בשעת הלואה נותן לו מטבע שיוצא בזמן פרעון שהרי קבל עליו לתת לו מטבע, והאי לאו מטבע הוא, ולא מצי למימר ליה לך למקום פלוני של מלך פלוני מהלך חדש והוציאם שם, או תקנה מסוחרי מישן הבאים [מ]שם סחורות בזו המטבע, דכיון דמלכיות מפקידות זו על זו שמא ימצאו בידו זה המטבע ויסתכן אם יראו שהם נושאין ונותנין בו ופורעין זה לזה המטבע, [ע"ב] ושמואל סובר דיכיל למימר ליה הלוה למלוה, לך והוציאו במישן, שהרי אין כל כך המדינות מקפידות זו על זו שיחפשו מה שעושין הסוחרים בסתר וכשסוחרי מישן באין כאן תוכל לקנות מהם בזה המטבע, כיון דלא בחשי וכמי שלא נפסל המטבע דמי וכונתי היתה על זו המטבע ועדיין יש לו שם מטבע. מסתברא מילתא דשמואל דס"ל דיד הלוה על העליונה ה"מ שיש לו דרך מזומן לילך למישן בשיירות, ודרכו של מלוה לילך שם תדיר כגון זה כופין על מדת סדום, אבל היכא שאין רגיל המלוה לילך שם לא מצי אמר ליה הכי ויד המלוה על העליונה ונותן לו (מ)לוה מטבע היוצא שהוא יותר ביוקר מן הראשון שנפסל, ואע"פ שלא הוסיפו עליו כסף יותר מתחלה, דכל מחלוקת רב ושמואל במטבע שלא הוסיפו עליו פליגי אלא שנשתנה, שמת המלך הראשון וקם מלך חדש ושנה צורת המטבע לכתוב את שמו עליו. ודוקא הלוהו פרקמטיא אבל הלוהו מעות את שהלוהו מחזיר לו, דמצי אמר ליה כמו כן היה נפסל בידך המטבע (אני) [אם] לא (הלויתיו) [הלויתני] כמו שנפסל בידי והרי שלך לפניך, [דהא קימא לן כרב הונא דהוה רביה דרב יהודה דנפסל היינו שפסלתו מלכות ואומר לו הרי שלך לפניך], אבל כשהלוהו פרקמטיא מצי אמר ליה מלוה אם היתה פרקמטיא שלי עכשו בידי היתי יכול למוכרה במטבע היום שהוא זמן פרעון.
<h2>דף צז:</h2>
והוסיפו עליו מהו, אליבא דרב מהו דאמר לעיל נותן לו מטבע שבאותה שעה היכא שהוסיפו עליו [מהו, מאי אמר רב בהו. נותן לו מטבע שבאותה שעה, בשעת הפרעון אע"פ שהוסיפו עליו]. כתרטא סלע גדול במדה שמחזקת רובע, והא קא זילי פירי לגבי מטבע זו, כלומר הלא מוסיפין ומרבין פירות בדינ' של זה המטבע משהיו נותנין בתחלה במטבע הראשון ונמצא שמשתכר זה המלוה בתוספת, אי מחמת טיבעא זיל, כלומר מחמת שנתרבה הכסף צרוף במטבע אדם לוקח חטים יתירים וכל מיני פירות, מנכי ליה שאינו נותן לו מזה המטבע אלא כפי שהיו נותנין בתחלה פירות, [צ"ח ע"א] ואי מחמת תרעא זיל, כלומר מחמת שבאו גשמים ונמצא ריוח תבואה בעולם והוזלו הפירות לא מנכי ליה מזה המטבע היוצא עכשו, שהרי אינו נהנה בתוספת כמו כן אם היה יוצא המטבע (היוצא עכשו שהרי אינו נהנה בתוספת) הראשון בשיעור עצמו היה קונה בו. והא קא שבח לענין נסכא, כלומר אע"פ שאינו משתכר לענין פירות משתכר לענין נסכא, שאם בא להתיכן ולעשות מהם גרוטאות יש בו כסף צרוף [יותר] מן הראשון יש בו הנאה בתוספת. עבדו עובדא באדם שהלוה את חברו על המטבע והוסיפו עליהם והלכו אצל אגרדמים והוא ישמעאל סוחר והיה לו מעות מן הראשונה ומן השניה, ונמצאו בשמונה של מטבע שניה עשרה מן הראשונה ונתן לו שמונה דזהו תוספת חומש בלבד. אבל אם לא היה תוספת יותר מחומש אע"ג דקא שבח לענין נסכא לא קפדינן, לפי ששבח מועט הוא כשתחשוב הוצאות ושכירות האומנין להתיכן כל התוספת יהיה נבלע בחשבון. והוא דלא זילי פירי מחמת תוספת המטבע אשתכח דלית ליה שום (הוצאה) [הנאה] מיניה בההוא תוספת כלל לא לענין נסכא ולא לענין פירי, אבל (איתוסף) [אי אתוסף] יותר מחומש אע"ג דלא שבח לענין פירי שבח לענין נסכא, ואפילו לא איתוסף אלא כל דהו אי שבח לענין פירי חייב לנכות לו (כל) [מן] הדמים. והלכתא כותיה דרב(א) (דלא שקילא וטריף) [דכל שקלא וטריא] כותיה היכא דלית ליה אורחא למישן, כלומר שאין לו מקום מזומן להוציאם שם וגם אין סוחרי מישן [ושאר מדינות] שיוצא בהם זה המטבע הבאין כאן אין יכולין למכור סחורתן בפרהסיא בזה המטבע שנפסל כאן ויוצא במקומן מפני אימת מלכות של כאן. וכיון דאיכא הני תרתי פסקינן כרב דנותן לו מטבע היוצא עכשו, אבל היכא דאית ליה אורחא למישן או סוחרי מישן באין כאן ומוכרין סחורתן לזה המטבע אע"פ שנפסל כאן, ומוליכין מטבען שם בהא הלכתא כותיה דשמואל דנותן לו מטבע הראשון לפי דלא חשבינן ליה כנפסל, כיון שיש לו כמה שע(ו)רים לסחור בהם, וה"ה למלוה את חברו על המטבע [וכו'], כלומר שמוכר לו סחורתו לזמן שנה ונפסל המטבע, [ולא שהוסיפו על המטבע השני כי אם פחתו ממנו] (כי אם) [שאם] נפחת פחות מחומש לא מנכי ליה אבל לשליש ולרביע מנכי דהא גרע לענין נסכא, אע"ג דלא [איקר תרעא, ואי איקר תרעא ואע"ג דלא] פחת אלא משהו מוסיף עליה עד שישלים לשער הראשון שהיה יוצא באותו הזמן שמכרו לו, דמצי אמר ליה מלוה ללוה אם היתה סחורתי שמכרתי לך בידי עכשו היתי מוכרה ביוקר, כמו שנתיקרו כל הפירות והסחורות שבעולם לא הייתי מפסיד בהם כלום, אבל הלוהו מעות ממש ונפסל המטבע ויוצא מטבע פחות ממנו אם יש לו ממטבע שהלוהו מחזירן לו ואומר לו הרי שלך לפניך כדפרישת לעיל.
<h2>דף צח.</h2>
הזורק מטבעו של חברו לים הגדול, במים צלולין דיכיל בר אמודאי למשקליה, ובאדייה אדויי כלומר שלא הגביהו מעל הארץ אלא דחפו ברגלו עד שנשקע בים הגדול פטור דגרמא בעלמא הוא, שאם הגביהו בידו קנאו ונעשה עליו גזלן ממש, ועד דעבד ליה השבה מעליאתא לא מיפטר, ואם היו מים עכורין אע"פ שלא הגביהו אלא אדייה אדויי מיחייב, דהיכי מצי אמר ליה הרי שלך לפניך הא אין מי שיוכל לראותו.
והצורם אוזן פרתו של חברו, כלומר קטע מעט מראש אזנה מקום שאינו חוזר לבריתו ופסלה מקרבן פטור, אע"פ שחסרו מעט קצת מאיבריה, כיון דלאו אבר המעכבו ממלאכה הוא, ומצי אמר ליה מאי חסרתיך הא כולהו שוורים לאו לגבי מזבח קיימי.
והשורף שטרותיו של חברו, אע"פ שהמזיק מודה שהיה כתוב בהן שטר חוב שהיה לו לראובן על שמעון או שהיו לו עדים על זה אבל העדים הנחתמים בו מתו או שכחו, שאם לא מתו וזוכרין העדות לימא להו שיכתבו לו שטר אחר, דהא קי"ל [גיטין ס"ג ע"ב] דכותבין ונותנין אפילו מאה פעמים היכא דליכא ספיקא שמא נפרע החוב, (ופשיטא) [וסבר רבה] דפטור השורף דגרמא בעלמא הוא שהרי גוף השטר אינן ממון אלא לצור על פי צלוחיתו, שאם לא היה מודה המזיק בזה או שלא היו לו עדים פשיטא דפטור, דמצי אמר ליה אב"ג בעלמא הוה כתיב ביה. ולית הלכתא ככל הני דפטר גרמא בנזקין, דמי שטרא מעליא, כלומר כל חוב הכתוב בשטר שהרי גרמו להפסידו, דמי ניירא בעלמא לצור על פי צלוחיתו. הוה עובדא וכו', כלומר בא מעשה כה"ג לפני רב אשי ורצה לפטור אדם השורף שטרותיו של חברו דלא לישלם אלא ניירא בעלמא, דס"ל דלא דיינינן דינא דגרמי, ואכפייה רפרם שהיה זקן ממנו לרב אשי, (או) שהיה בחור, שיחייב השורף לשלם לניזק כשורא לצלמי, כלומר פרעון גמור מן העדית, כקורה הנבחרת משאר הקורות לעשות בה צורות ודיוקנאות. דקושטא קא טעין שהיה שטר חוב של אלף דינרין כמו שהוא טוען עליו. א"נ אע"ג דמודי ליה ולא מחמת דשריף ליה לשטריה לא מצי גבי ליה מיניה כגון שהיה ב"ח גברא אלמא שלא היה יכול לכופו בדיני ישראל, או שהיה עני גמור, נמצא שלא הפסיד על ידו אלא מופסדין ועומדין היו. נכתוב ליה שטרא אחרינא, דהא פסקינן במס' גיטין דכותבין ונותנין אפילו מאה פעמים ובלבד שיהיה ברור להם דליכא למיחש לפרעון כגון שחייב מודה או שהיה כתוב בשטרא שיהא נאמן לומר לא נפרעתי כל זמן ששטר זה יוצא מתחת ידו, אי דליכא סהדי מנא ידעינן שהיה כתוב בהן שטר חוב דילמא אב"ג בעלמא הוה כתיב ביה, תהא במאמינו, ששורף השטר מאמין את הניזק שהיה כתוב בו שטר חוב של אלף דינרין, וכיון שהוא מאמינו למאן דס"ל דדאין דינא דגרמי משלם את כולו.
<h2>דף צח:</h2>
השורף שטרותיו של חברו, כלומר שטרי חובותיו שהיו לו על אחרים וכיון דנשרפו אינו יכול לתבעם עוד ונמצא שגרם לו הפסד. ואגבייה ככשורא לצלמי, כלומר כאלו היתה קורה חשובה ומעולה העומדת לעשות בו צורות ושרפה או (עומקה) [עקמה] שהפסידה לצור בו צורות שראוי לשלם לו נזק שלם כמו כן חייבו בשורף שטרותיו של חברו כמו שהיה כתוב בשטר החוב מאה או אלף.
דארקיבו כולהו משלם כשעת הגזלה, דהא לא שוי השתא כלום. הרקיבו מקצתם שאינו נכר כל כך הזיקן אומר הרי שלך לפניך.
נתן לאומנין לתקן וכו' נתן לחרש, כלומר לא מיבעיא אם נתן לאומן שדה תיבה ומגדל שהיו שוים הרבה ונשבר בהם מסמר אחד והוצרך להביאם לאומן לנעוץ בהן מסמר ושברה השדה בתקיעתו, דדין הוא שישלם האומן כל דמי השדה דבאיזה ענין נעשה בו על ידו [שום שבח] שיקננה דהא בנעיצת מסמר ליכא שום שבחה, אלא אפילו נתן לאומן עצים שלא היו שוים אלא דינר וחקקן ונסרן ועשה מהן שדה שוה עשרים דינרין, ולבסוף מלאכתה נשברה בנעיצת מסמר אחד משלם כל העשרים דינרים, ולא מצי למימר האומן בשבח כלי שהשבחתיו ותקנתיו קניתיו ואין לי לשלם אלא כמה שנתת לי דהיינו דמי עצים בלבד, אלא משלם כל דמי השדה, דלא אמרינן אומן קונה בשבח כלי, וכן הלכתא, ושני (הספיקות) [הפיסקות] אלו אחד דנתן לאומנין לתקן, והשנית דנתן לחרש, חד בדבר שאין בו שבח וחד בדבר שיש בו שבח, ולאשמועינן דלא אמרינן אומן קונה בשבח כלי, ולא אמרינן פרושי קא מפרש וכיצד קתני.
הבנאי שקבל עליו לסתור את הכותל אם שבר את האבנים חייב לשלם, שהרי היה לו להזהר שלא ישברו, אי נמי הזיק אחרים בסתירתו הכותל חייב דאיבעי ליה לעיוני ואדם מועד לעולם. אבל בעל הבית פטור, שהרי כל המלאכה על האומן ובעל הבית מסולק משם, ומ"ה נקט [דוקא] קבל [אבל] אם היה שכיר יום שלא נסתלק בעל הבית משם השמירה מוטלת על(יו) שניהם ושניהם משלמים. היה סותר מצד זה ונפל מצד זה, כלומר לא מחמת פשיעה אלא מחמת אונס שהיה סבור שהיה יכול לעמוד צד שני בלא זה פטור דאנוס הוא, ואם מחמת המכה, כלומר שהכה בפטיש בכל כחו ונתנדנד הכותל מחמת המכה חייב, דכמזיק גמור חשוב, ולאו גרמא בעלמא הוא, דכל דבר הבא מכחו (ככחו) [כגופו] דמי, דכי אמרינן גרמא הוי [לעיל ס' ע"א] ה"מ כגון לבה ולבתו הרוח ואין בלבתו כדי ללבות, אבל הכא דבכחו יש כדי להפיל הכתל מזיק גמור הוי.
לא שאנו, דחייב לשלם דמי שידה אלא שנתן שדה וכו', כלומר שלא עשה בו האומן שום שבח שנוכל [לומר] שקנאו בשנוי מעשה שהרי עשויין ומתוקנים היו מתחלה וכשם שקלקל תיבה חשובה ומעולה שנתן בעל הבית בידו חייב לשלם דמי תיבה מעליא, אבל אם נתן להם עצים שלא היו חקוקים והאומן חקקן אשתכח דקנאן בשנוי מעשה אם שברן אחר שתקנן לא משלם אלא דמי עצים שבאו לידו מיד בעל הבית ולא שאר שבח שנשבחו בידו שהרי אותו שבח האומן עשאו וקנאו בו.
<h2>דף צט:</h2>
שקלקל, כלומר שנבלה שלא שחט בה שנים או רוב שנים. דמומחית לתרנגולי, כלומר אפילו לתרנגולין, ופטירת אפילו שוורים ופרות.
המוליך חטין (לטחון) [לטוחן], אומן של רחים נקרא כך, והוא שם תואר כמו קרוב רחוק, ועל זה האומן הממונה על כך עליו ללתתן במים ולתתן במכתשת להשיר קליפה ראשונה כדי שתהא סולת נקייה ועשאן סובין חתיכות גסות או נפולין נשבר ונופל כשאוחזין אותו חייב, מפני שהוא כנושא שכר כי היכי דנושא שכר חייב חייב האי, א"נ חייב דפושע גמור הוא, דמזיק בידים הוא. ותריצנא לא תימא מפני שהוא כנושא שכר דנקרא מזיק ופושע אע"פ שלא הקדים לו דינר חייב, אלא דוקא כשהקדים לו דינר אבל לא הקדים לו דינר פטור, דכדין אונס נגנב או נאבד חשבינן ליה להאי אונסא ולא כפושע גמור.
כגון דנכו ואסור דלא צריכי למגמר כלל, דנכו ואסור שלחנים היו ואומנים דלא צריכי למגמר כלל ואונס חשוב, אלא שטעו בסכתא חדתי, כלומר כשנפסל המטבע והעמידו צורה אחרת ועדיין לא היו בקאין בה, סיכתא קורנס שמכין עליו ויש בו צורה חקוקה ובעליון שהוא מוכה בו גם הוא מצוייר בו ובלעז קוייץ, ובלבד שלא הקדים לו שכר שאם הקדים לו מחייבינן ליה לשלם דאיבעי ליה יותר לעיוני.
ואמרו לי(ה) דסניא הוא, שאינו יוצא, זיל חלפיה ניהליה דהא על ידו בא לאשה זה ההפסד, ורב שומר גנזיו של ר' חייא דודו היה, דין עסק ביש, סחורה רעה שעל עסקי חנם אני מפסיד שלא היה לי לראותה. והא ר' חייא לא צריך למגמר שהרי בקי היה כדנכו ואסור ואין נקרא פושע אלא אנוס הוא כיון שכל כך היה בקי.
<h2>דף ק.</h2>
בית חייהם זה תלמוד תורה, את הדרך זה גמילות חסדים כגון בקור חולים והלואת מעות בין לעשיר בין לעני אם יצטרך, ילכו זו בקור חולים, ופרכינן באלו מציאות [ל' ע"ב] אטו בקור חולים לאו גמילות חסדים הוא, ומשני בקור חולים דהדר בבן גילו מיירי, כלומר שנולד במזלו וקי"ל כשהוא מבקרו נוטל אחד מששים בחליו, כלומר נחלה הוא עמו קצת ע"כ גדול מגמילות חסדים שהוא בגופו ובממונו. לפנים משורת הדין, כגון זקן ואינה לפי כבודו ואפ"ה חייב עצמו בה ומחזירה.
חזי דעלך סמיכנא, שעל דבורך אשיב משכון שיש לי עליו לבעליו, אמר ליה אמאי דאי משתכחא בישא בעינא לשלומי לך, כלומר שלא אוכל לטעון לך הייתי סבור כשהראית לי דינר זה שהיה בדעתך לקנות בו דבר בשוק והיית מתפחד שמא לא ירצו לקבלו מידך וליתן לך פירות, וחזקתי את לבך שראוי הוא להוציאו בכל מסחר, ובזה לא הפסדתי לך כלום, אבל עכשו שהודעתני שאדם פודה בו משכונו מידך הייתי מפסיד[ך] הרבה ואתחייב לשלם, ואמאי והא גרמא בנזקין הוא, ולא דיין דינא דגרמי אלא ר' מאיר ולית מאן דסבר כותיה.
שמעינן מיהא דהדיוט. ספר המאור, ה"מ בשאין השולחני רואה המקח והממכר אבל בעומד ורואהו אין צריך להודיע כמו שאין צריך להודיע בדן את הדין זיכה את החייב [ו]חייב את הזכאי, וההוא מעשה דר' חייא מוכיח דאי לאו דהוה ר' חייא גמיר כדנכו ואיסור חיובי איחייב מדינא. ע"כ.
מחיצת הכרם שנפרצה, קי"ל זה סומך זרעים לגדר מכאן וזה סומך גפנים לגדר מכאן ולא צרי' הרחקה בד' אמות כיון דאיכא גדר בנתים, דליכא תו מפני מראית העין, ועכשו שנפרצה אומר לו גדור שלא יוסיף התבואה מאתים בעוד שהגדר פרוצה ותאסר, [ע"ב] ה"ג חזרה ונפרצה אומר לו גדור (שתגדור), נתיאש ממנה ולא גדרה ובתוך כך הוסיף הזרע אחד ממאתים שהיו בו בהיתר הרי זה קדש דאין בטל אלא באחד ומאתים, וכאן יש קצ"ט מן ההיתר לבדם וחד אסור, ודוקא שהוסיף הזרע בבת אחת אחד ממאתים, אבל הוסיף בין שני פעמים שנפרצה אחד ממאתים לא מיתסר, ומ"ה תני חזרה ונפרצה שני פעמים להשמיענו דלא מצטרפי דכיון שבטל תחלה בפעם ראשון שוב אינו חוזר לאסור. וחייב באחריותו, ואע"ג דליכא אלא גרמא ואפ"ה משתלם ש"מ דקי"ל כותיה, וסתמא זו ר' מאיר היא דשמעינן ליה בבריתא דאמ' המסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו הרי זה קדש וחייב באחריותו, ולאו דוקא קתני מסכך דעביד מעשה בידים דהא הכא בנפרצה דלא עביד מעשה אלא שאין רוצה לגדור מיחייב ואין לך גרמא פחותה מזו ואפילו הכי משלם, והאי אומרים לו גדור דקאמרינן לבעל הכרם ולא לבעל הזרעים, לא משום דגפנים אסרי זרעים וזרעים לא אסרי גפנים דודאי שניהם נאסרים, ענבים היוצאים בכרם בשעת הזרעים דכתיב [דברים כ"ב] פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם, [ש"מ דשניהם נאסרין מדלא כתיב אשר תזרע בתוך תבואת הכרם] והכי תנן בכמ' משניו' של כלאים אלא לפי שאין גוף הגפנים [עצמן] נאסרים אלא ענבים היוצאים מהם דכתיב ותבואת הכרם ולא כתיב הכרם, ופעמים הרבה יש בשנה שאין ענבים בגפן, נמצא שהגפן מ(ח)זקת אחרים ולא ניזוקת מ"ה על בעל הכרם (לבטל הכרם) [לבנות הגדר בעוד שאין שם ענבים, ואין לבעל הזרעים לסיועיה, משום דעל המזיק להרחיק את עצמו, אבל אם] יש שם ענבים שהביאו שליש על שניהם לבנות הגדר דשניהם מזיקין זה את זה והכי תנן (בפ"א) [בפ"ז מ"ז] דמסכת כלאים מאימתי הגפנים נאסרים.
<h2>דף ק:</h2>
נתן צמר לצבע לצבעו אדום וגם לא שנה אלא שהקדיחתו יורה, כלומר אם שתכף שהניחה ביורה נשרפה מחמת חומה, דאינו ראוי שישלם אלא דמי צמר בלבד, שהרי לא קבלה הצמר שום שבח כלל, שאם לא הקדיחתו היורה אלא לאחר זמן שקבלה השבח הגדול ונפסדה אח"כ צמר ביורה הוי אומן חייב לשלם כמו ששוה הצמר בשעה שהקדיחתו היורה, דהא פסקינן לעיל [צ"ט ע"א] דלא סבירא לן אומן קונה בשבח כלי.
צבעו כעור, כלומר שאינו מופסד אלא ראוי לעשות ממנו בגד אלא שלא יהא נאה כשאר בגד צבוע אדום, אם השבח יתר על ההוצאה, כלומר שנשבחה הצמר בכ' דינ' ולא הוציא מסמני היורה אלא ה' דינרין בלבד נותן לו בעל הבית ה' דינרין לאומן שהוציא בסמנין כיון שלא שנה מצותו, אבל לא כל שכרו שהרי הפסידו הרבה, שלא שמר צמרו ביורה, שאלמלא שמרה כאשר התנה לו היתה צמרו שוה חמשים דינרין, ודין הוא שיפסיד שכרו גם הוא, שהרי גרם לו הפסד. ואם הוצאה יתרה על השבח שההוצאה כ' דינרין והשבח ה' דינרין לבדם אין לאומן על בעל הבית [אלא חמשה דינרין, ומפסיד מה שהוציא בסממנים ושכר מעשה ידיו דמצי אמר ליה בעל הבית] מה תצעק אלי הלא החזרתי לך כל מה שהשבחת לי ולי הפסדת כמה בפשיעתך, ומשנה זו דברי הכל היא, כלומר אפילו ר' מאיר מודה דלא קני ליה אומן לצמר, ואם השבח יתר על ההוצאה אין לו אלא את ההוצאה לפי שלא קנאה האומן לצמר כיון שלא שנה מדעת בעל הבית וצבעה בצבע אדום כמצותו. לצבוע לו אדום וצבעו שחור וכו' נותן לו דמי צמרו לבדו, וכל השבח שנשבח הצמר לצורך הצבע נשבח, דס"ל לר' מאיר כל מי שמשנה מדעת בעל הבית נקרא גזלן באותה שעה, וקי"ל [צ"ג ע"ב] דכל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה. ור' יהודה סבר כיון שלא אמר בפירוש שנתכון לגזול אלא בשוגג בא מעשה לידו לא קנאה בשעת צביעה, ומה שהושבחה לצורך בעל הבית הושבחה, אלא שנקנוס האומן שגרם הפסד לבעל הבית, שאם השבח יתר על ההוצאה אין על בעל הבית לשלם לו שכרו כלל אלא הוצאתו לבדה, שהרי נכרת הוצאתו בצמר, ושכרו אין לו לתבוע מחמת מותר השבח שנשבח על ידו, דכיון שבא הפסד על ידו לבעל הבית ששכח ולא צבעו בצבע אדום כמצותו שהיה משביח כפלי כפלים, דין הוא שיפסיד גם הוא שכר מעשה ידיו, ואם ההוצאה יתרה על השבח לא יקבל מבעל הבית אלא [שיעור] שבח מהוצאתו [דמצי אמר ליה] הלא לא הרוחתי עמך כלום והפסדתי הרבה, מה שהשבחת את צמרי החזרתי לך.
מאי כעור כלבוס, מאי כלבוס כפרה דודי, קנח בו את היורה, כלומר בשירי צבע צבעו, כפרה לשון קנוח כמו בלית' (דספרה) [דפרסא] למכפריה [חולין ח' ע"ב].
<h2>דף קא.</h2>
ר' מאיר אומר נותן לו דמי עצים, דסבירא ליה כל המשנה מדעת בעל הבית נקרא גזלן, וכל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה וההיא שעתא לא היה אלא עצים. ור' יהודה לא קרי ליה גזלן והכל מפורש במשנה.
יש שבח סממנין על גבי צמר וכו', כלומר חזית' מילתא היא או לאו מילתא היא. ותרנהו, כלומר שראן במים כדרכן לצבוע בהן צמר [שלו], ומבעיא לן יש שבח סממנין על הצמר דחזית' מילתא היא, וחייב לשלם כל אותו עילוי שנתעלה צמרו מפני הסממנין, תיפוק ליה דלא משלם אלא דמי הסממנין לבדן דהא קננהו בשינוי כשהדק אותן לעפר ושחקן, לא צריכא אלא כגון שגזל צמר וסממנין שרויין דחד, כלומר בא ראובן וגזל משמעון צמר לבנה וסממנין שרויין ולקח הצמר וצבעו ביורה של הסממנין, ועכשו חוזר ראובן בתשובה והחזיר לשמעון הצמר הצבועה וקא מיבעיא לן אי הוה תשובה מעליא או לא, דאי אמרינן חזיתא מילתא היא תשובה מעליא, אי לא אמרינן לא הויא תשובה מעלייתא, ואי איתיקר ליה בדמיה לא קא מיבעיא לן וכו' כלומר נתייקרה הצמר מפני הצבע הא ודאי פשיטא לן דתשובה מעלייתא היא, שהרי ניכר לכל שיש בצמר שבח (לסממנין) [הסממנין], אלא כי קא מיבעיא לן היכא דזל ציבעא שלא נתעלתה הצמר בשביל הצבע כלל, (ואם) [ואפילו] נתייקר קצת אבל אינו מגיע לדמי סממנין שרויין שהיו שוין בשעת הגזלה, מאי מי אמרינן חזיתא מילתא היא וכאילו הן בעין חשבינן להו [ואומר לו] הרי שלך לפניך, דאע"ג דבכחש שלא הדר לא אמרינן הרי שלך לפניך אפ"ה סגי ליה בהא כיון שהבעל הבית עצמו דעתו היה לצבוע שהרי תקן הכלי, או דילמא אין שבח וכו', וליכא תשובה כלל. אי נמי כגון דצמר דחד וסממנין דחד ואתא קוף, [כלומר] מעלמא מהפקר שאין לו בעלים, ולא לענין גוזל ונגזל קא מיבעיא לן דהא אין (בהן) [כאן] גוזל אלא הקוף, אלא כי קא מיבעיא לן אי בעל הסממנין יכיל למתבע לבעל הצמר דמי סממניו דהא גבך נינהו אי חזיתא מילתא היא, ואע"ג דמיירי בלא נתיקר הצמר מפני הצבע, אפ"ה מצי למתבעיה, או דילמא כיון דזל צבעא אע"פ שמראה הצמר נשתנה לעלויא מצי אמר ליה לית לך גבאי ולא מידי, ולא [א]פשיטא, וכל תיקו דממונא קולא דתובע וחומרא דנתבע, כלומר על המוציא להביא ראיה אי אמרינן חזיתא מילתא, ואי תפס משלו בעל הסממנין ומחזיק בו בשביל דמי סממניו הוי בעל הצמר המוציא מחברו.
<h2>דף קב:</h2>
ליקח בהם חטים, כלומר למחצית שכר, ולקח בהם שעורים שנה שליחותו. אם פחתו, כלומר שהפסיד באותה סחורה פחתו לו לשלוחו. ואם הותירו הותירו [לו לשליח, ותניא אידך אם פחתו פחתו לו לשליח ואם הותירו הותירו] לאמצע בין השליח ובעל המעות. הא ר' מאיר, דאמרינן לר' מאיר [ד]ס"ל כל המשנה מדעת בעל הבית גזלן הוי, האי שליח נמי ששנה שליחותו של בעל (הבית) המעות כמו כן נמי נקרא גזלן, ומ"ה הריוח והמעות שלו לגמרי ואין לו לבעל המעות חלק בו. ולר' יהודה [דלא] (ד)קרי ליה גזלן מ"ה לא נסתלק בעל המעות ממנו וכי הרויחו באותה סחורה יש לו בו חלק כאלו עשה שליחותו ופלגי ביניהו כפי שהתנו למחצה לשליש ולרביע ולאו דוקא לאמצע, אבל אם הפסידו בסחורה הכל לשליח דמצי אמר ליה בעל המעות לתקוני שדרתיך ולא לעוותי, שאם עשית שליחותי הוה מקיים תומת ישרים תנחם [משלי י"א], והשתא דפשעת מיקיים בך וסלף בוגדים ישדם.
הא והא ר' מאיר דקני ליה גזלן, וכ"ת קשיין אהדדי, לא קשיא כאן לסחורה כאן לאכילה, אם מתחלה נתכון בעל המעות לסחורה ולא לאכילה אע"פ ששנה מחטים לשעורים או משעורים לחטים לא מיקרי כל כך שנוי, ומ"ה אם הרויחו בסחורת השעורים דין הוא שיחלוק בעל המעות בריוח שכמו כן יש להרויח בסחורת שעורים כמו בסחורת חטים, ואפ"ה אם פחתו פחתו לשליח ולא לבעל המעות משום האי טעמא דמצי אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי, דקצת שנוי יש בו, ואפילו אליבא דר' יהודה אם פחתו פחתו לשליח אע"ג דלאו לאכילה נתכון לכתחילה, והא דתניא שהכל לשליח בין ריוח בין הפסד מיירי לאכילה, כלומר [שכ]שצוהו בעל המעות ליקח בהם חטים לשם אכילה נתכון, וזה ששנה שליחותו שנוי גדול מתקרי, שאין דרך העשירים והגדולים לאכול שעורים ומ"ה נקרא גזלן לגמרי, א"נ שצוהו לקנות שעורים לאכילת בני ביתו כדי שלא יוסיפו על הוצא' הלחם ולא נתכון אלא לצמצם ממונו, וכל המשנה אין דעת בעל הבית נוחה הימנו כלל ונקרא גזלן גמור אליבא דר' מאיר והכל בין הפסד בין שכר לשליח הוי, דאי אליבא דר' יהודה לעולם לא מיקרי שנוי גמור אם הותיר הותיר לאמצע ואם פחת לשליח מה"ט דלתקוני שדרתיך ולא לעוותי, וכן הדין לעולם, וכיון דקי"ל כר' יהודה דלאו שנוי גדול הוא לא שנא לאכילה ולא שנא לסחורה אם הותירו הותירו לאמצע, אבל אם פחתו פחתו לשליח משום ה"ט דלתקוני שדרתיך ולא לעותי, וה"מ כשנתנם מתחלה לשום שותפות שיהא לו חלק בו או למחצה או לשליש או לרביע התם הוא דאמרינן אם הותירו הותירו לאמצע, אבל אם נתנם לו שלא לשם שותפות בתורת שליחות אם הותיר הותיר לבעל המעות כולו ואם פחתו פחתו לשליח משום ה"ט לתקוני שדרתיך, וכן הדין כשלא נתנם לו לסחורה אלא לאכילה שאם הותירו הותירו לבעל המעות ואם פחתו פחתו לשליח.
הלוקח שדה [בשם] חברו וכו' מפורש בהלכות הרב ז"ל. ואפילו אמר לעדים בפני(נ)ו כלומר המוכר, ולא זו אף זו קתני, לא מיבעיא כשפירש (המוכר) [לו למוכר] בפירוש שטר מכר אחר תכתו' על שמי דחייב לכתו' לו שטר מכר אחר על שמו של לקוח, אלא אפילו לא אמר לו בפירוש אלא בפני(נ)ו אמר לעדים עוד תכתבו לי שטר אחר מחייבינן את המוכר לכתוב לו שטר אחר דמ"ה אמר להם בפ' מוכר כדי להודיעו דמיניה דידיה קא בעי שטרא ולא מלוי, דאי מלוי בעי שטרא לא לימ' לסהדי בפני המוכר אלא במקום אחר היה לו להודיעם כי זה שקנאו בשם לוי לא עשה אלא כדי (שיחזיקהו) [שלא יחזיקוהו] בעשיר, ומשום שלא יבא לוי להוציא מידו הוא רוצה שיבאו הם עצמם ויכתבו לו שטר בשם לוי שמכרו לו, אלא כיון שבפני המוכר אמר להו לסהדי עוד תכתבו שטר אחר בודאי דמיניה דידיה בעי שטרא אחרינא ואהני מעשיו שכסה עצמו בממונו של לוי בשעת המעשה, שדרך (האדם) [העולם] להתקבץ ש(א)ם לראות הקרקע והמצרים, ואחר שמתקיים הדבר בפני הקהל והלכו להם, הוא רוצה שיכתבו לו אלו עדים עצמן שיודעין אמתת הדברים שלא היה ושלא נראה לוי בזה המעשה כלל, אלא לפנוחי בעלמא עבד, כלומר לכסות עצמו מן העין עשה הוא מה שעשה ויש להם להאמינו בזה, לפי שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, אבל עדים אחרים אין רשאין לעשות כן.
<h2>דף קג.</h2>
רב כהנא יהיב זוזי אכיתנא, כלומר נתן ק' דינרין על ק' אלומות של פשתן בשעת הקציר של פשתן וכן היה השער ולא משכן כלל אלא התנה לו המוכר שיתנם לו בניסן (בשעת) [כשער של] הקציר אע"פ ש[י]שוו כפלים, ומשום רבית ליכא כיון שיצא השער בשעה שלקחו, ואע"פ שלא היו ביד המוכר באותו שעת הקציר המאה אלומות של פשתן כדתנן [ב"מ ע"ב ע"ב] אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער, יצא השער פוסקין, אע"פ שאין לזה יש לזה, וכשהגיע ניסן ועדיין לא בא רב כהנא לגבות מן המוכר הק' אלומות שלו נתיקרו שהיו שוין מאתים דינרין, ובא המוכר ומכרן והביא המאתים דינרין לרב כהנא ולא רצה לקבלן, לפי שחשש משום דמחזי כרבית שלא נתן אלא ק' ומקבל ר' וזה נכר לכל, אבל אם היה פשתן בעין היה לוקחן בלא ספיקא, דהא ליכא מראית העין נכר לכל, ומשו"ה פסק לו רב אם כי מזבני ליה לכתנא, אם כשהיה המוכר מוכרן לאלומות של פשתן אלו היה אומר ללוקחים דעו כי זה הפשתן אינו שלי אלא של רב כהנא הוא, מותר לו לשקול הדמים דשליחותיה עבדו ואלו הר' לא באו לידך מיד המוכר הפשתן אלא מיד הלוקחים, ולא באו בידך מיד המוכר (של) [אלא] פשתן כמו שקנית ממנו, ומותר לעשות אמנה בפירות, כלומר לקבל פירות בשעת [היוקר כדפרישית דלא מיחזי לרבית, אבל אי לא אמרי הכי] בשעה שהיו מוכרין אלומות הפשתן לזה ולזה, לא תשקול דמחזי כרבית לפי שזכה המוכר באלו הר' דינרין לעצמו, ועכשו שמביא לך המאתים דינרין פרעון בעלמא הוא שעושה לך והכל יודעין שלא הוצאת לו אלא מנה, וכשיראו שתקבל מהם כפלים מחזי כאגר נטר לי, ורב סבר שאין עושין אמנה דמים, כלומר כשיבא בשעת היוקר לקבל פירותיו אסור ליתן לו מוכר דמים של עכשו דמחזי כרבית, דיהיב תרתי זוזי ושקיל ארבע. ולית הלכתא כוותיה דרב בהא, אלא כר' ינאי דפליג עליה בפ' איזהו נשך [ס"ג ע"א] דאמר מה לי הן מה לי דמיהן הן פירות דמיהן דמי פירות כלומר כשם שמותר ליקח הפירות או הפשתן אע"פ שהוא שוה מאתים דינרין, למה יהא אסור ליקח מן המוכר ק"ק דינרין הלא זה כמו זה והכל מותר, כיון שבשעה שהוציא לו הק' דינרין כבר יצא השער והיה מוצא הרבה בשוק, והיה כמו כן הוא יכול לשימם באוצרו שיעמדו שם עד שעת היוקר כמו שעשו כמה מבני אדם שלקחו בשעת הזול ומכרו בשעת היוקר.
הגוזל את חברו שוה פרוטה, כלומר ותבעו נגזל ואמר לו גזלתני, ואמר לו גזלן לא גזלתיך מעולם, משביעך אני ואמר אמן ואח"כ הודה לו הגזלן מעצמו שלא מחמת עדים דודאי גזלו ונשבע לשקר יוליכנו אחריו ואפילו למדי, כלומר אין לו כפרה עד שתגיע הגזלה ליד בעליו, דכיון דנשבע לשקר בעי השבה מעליתא דכתיב [ויקרא ה'] לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו [וגבי נשבע לשקר כתיב או מכל אשר ישבע עליו לשקר וכתיב ביום אשמתו], דמשמע דנשבע לשקר ומביא אשמתו, שאם לא נשבע לו היה יכול לתתו לאחד מבניו ולא יהיה אחריות הדרך עליו, אבל מכיון שנשבע אפילו יאנסו לו בדרך חייב לשלם עד שתגיע הגזלה ליד בעליו. לא יתן לא לבנו, בנו של נגזל ולא לשלוחו של נגזל, כגון שהוא שכירו ולקיטו וידוע לכל [שהוא] רגיל אצלו, אפ"ה לא נפיק ידי חובתיה שיפטר מאונס הדרך עד שיגיע הממון ליד בעליו. אבל נותן הוא לשליח ב"ד, תקנתא הוא דעבוד רבנן מפני השבים שלא נ(ת)חייב לוה להוציא מנה בהוצאת הדרך, ואם נאנס ביד שליח ב"ד לא אכפת ליה לגזלן. ואם מת יחזיר ליורשיו, כלומר ואם מת נגזל יחזיר ליורשיו, דכיון דמית ליה אית חלק ליורשיו בממונו ומקיים ביה לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו, לפי שאמרנו מתחלה לא יתן לא לבנו ולא לשלוחו מפרש ואזיל דאפשר לתת לשלוחו אי הוי בב"ד, ואפשר נמי לתת לבנו אי מית ליה אביו ואפילו יהיו לו [אחין] אחרים יצא ידי חובתו בהשבה דחד, דכיון דאית ליה זכותא בגויה יכול (למזדבניה) [למזכי ביה] נמי לאחריני ונפיק ידי חובתיה, (וי"ל) [וי"א] דלא נפיק כיון דלא מטי לידי בעלים ממש אע"פ שהוציא כל הגזלה כולה מתחת ידו. [ושליחו נמי דקאמרי' דלא נפיק ידי חובתיה דאי מטייה אונס אורחא לא מיפטר], דוקא בשכירו ולקיטו, א"נ בממציא שלוחו כלומר שכותב לו בשטר הנני מפייס ממך שתשלח לי גזלה שגזלתני והנה פלוני לפניך שידעתי ישוב אלי, והוא איש נאמן לי ולכל ולא החתים עליו עדים, דאמרינן כיון שלא החתים עליו עדים לא רצה הנגזל לקבל עליו אחריות הדרך, דנהי שאינו מתפחד וירא מפני זה המוביל זה הכתב שיכפור לו פקדונו דנאמן הוא לו ולכל אדם, אבל אחריות הדרך לא קבל, אבל אם החתים עליו עדים ע"מ כן (נודע) [טרח] שישלחם אליו על ידו וקבל עליו אחריות הדרך וכן הלכתא.
נתן לו את הקרן וכו', כלומר זה הגזלן החזיר לנגזל כל הקרן, אבל החומש שנתחייב לו (ממני) [מפני] שנשבע לו בשקר לא נתן לו כלל, אין צריך לילך אחר הנגזל למדי בשביל החומש לבדו, כיון שנתן לו הקרן כולו, דכתיב [ויקרא ה'] לאשר הוא לו יתננו ולא כתיב יתנם דמשמע אקרן וחומש קאי, אלא יתננו איחיד משמע, דיותר ראוי להחמיר אקרן מן החומש, ולא תימא דוקא כשהוציא גזלה מתחת ידו הוא דלא חייבינן ליה לטרוח לילך למדי בשביל חומש, אבל היכא שלא הוציא גזלה מתחת ידו אלא שמחל לו הנגזל את גזלתו אחר שנתחייב לו חומש, אבל לא על חומש הוה אמינא דליטרח על החומש להוליכו למדי, קמ"ל דלא טרח כדפרי', ולא תימא ה"מ היכא דלא אשתייר כלל מן הקרן גבי גזלן הוא דלא מטרחינן ליה, אבל היכא דמשתייר מיניה קצת אפילו פחות משוה פרוטה ליטרח וליזיל למדי כגון זה שמחל לו על הקרן ועל החומש חוץ מפחות משוה פרוטה בקרן, קמ"ל דלא טרח כיון דליכא שוה פרוטה אע"פ שבא לו הענין בנחת שהרי מחל לו שניהם ולא חסר בממונו כלום. נתן לו את החומש, כלומר הגזלן נתן לנגזל את החומש כולו אבל לא כלל מן הקרן צריך לילך ולטרוח עד מדי, כיון שכל הגזלה תחת ידו עדיין, וזו ואין צ"ל זו קתני, כלומר וכ"ש בשלא נתן לו כלום מן החומש אלא שמחל לו כולו כ"ש וכ"ש שצריך לילך אחריו למדי לפרוע לו גוף גזלתו, וכ"ש אם לא חסר כלל מממונו כגון שמחל לו על שניהם חוץ משוה [פרוטה] בקרן דצריך לילך ולטרוח אחריו עד מדי.
נתן לו את הקרן, הגזלן אחר שהודה לו שנשבע לשקר ונתחייב לו קרן וחומש נתן לו את הקרן והמתין את החומש שהיה ד' דינר חודש או שנה, לאחר זמן תבעו הנגזל על החומש וכפר לו ונשבע לו שפרעו לו כולו ואח"כ הודה לו מתחייב לשלם חומש על אותן ד' דינרין הראשונים דזהו דינר, ונתן לו מיד הארבעה דינרין והמתין לו על אותו הדינר חודש, ולאחר זמן כשתבעו כפר ונשבע לו שלא נשאר לו עליו חוב של כלום, ואח"כ הודה מתחייב לשלם לו חומש על אותו [דינר] דזהו ב' פשי' ופלג [ופרע לו מיד הדינר והמתין לו על השני פשוט' ופלג] זמן מרובה וכשתבעו כפר בו ונשבע לו והודה לו לאחר כן (ו)מתחייב לתת לו חומש דהיינו פלג שהם שתי פרוטות, אבל אם פרע לו עת' הב' פשיטין ופלג והמתין לו על הפלג דהיינו שתי פרוטות זמן מרובה אם יכפור וישבע לו עליהם אינו מתחייב חומש על אותן שתי פרוטות, שנתמעט כל כך הקרן שנשבע לו עליו שאין מגיע לחומש שוה פרוטה דבענין זה לא מתחייב חומש על החומש.
<h2>דף קג:</h2>
וכן בפקדון או בתשומת יד, כלומר כי היכי דאמרינן דלא מוסיף חומש על חומש אלא א"כ יגיע לחומש שוה פרוטה, אבל פחות משוה פרוטה לא, כמו כן נמי נימא באבדה ופקדון שהן קרן גמור, שאם אין כל כך גדול הקרן שמגיע לחומש שוה פרוטה אלא פחות משוה פרוטה אין מתחייב חומש כלל, אבל קרן ואשם משלם אע"ג דליכא חומש, כיון שהיה בכפירת הקרן שוה פרוטה, והא דאמרינן דמוסיפין חומש על חומש נפקא לן מקרא דכתיב בגזל הגר בפ' נשא [במדבר ה'] וחמישיתו יוסיף עליו מלמד שנותן חומשיות הרבה על קרן אחד, וילפינן כל השבועות זו מזו, ואשם בכסף שקלים, וכל שקל האמור בתורה הוא כפול דהיינו סלע, דבשמונה דינרין היה ראוי לקנותו שיהא כל כך גדול שיהיו דמיו שני סלעים, והיינו דתניא בבריתא בוא וראה כמה פרוטות יש בדינרין של אשם קרוב לאלפים, ללמדך שכמה חמור נהנה מן ההקדש שעל פרוטה אחת כמה פרוטות משלם שהם יותר מת"ק ואלף, דקצ"ב פרוטות יש בדינר, ואילו הוו ר' שלימים היה עולה חשבון פרוטות שבשתי סלעים אלף ות"ר ועכשו שנפחת מהם ח' לכל מאתים נחסר מכולן ס"ד נמצא שהן אלף ותק"ל וששה פרוטות, וכיון שהחשבון יתר על אלף ות"ק קרוב לאלפים קרי ליה, וכמו כן חמורה השבועה שעל פרוטה ופרוטה שהוא נשבע עליה לשקר משלם אשם הנקנה באלף ותקל"ו פרוטות.
<h2>דף קד.</h2>
שליח שעשאו בעדים, כגון ראובן שהיו לו מעות ביד שמעון במדינה אחרת ומינה שליח בעדים לקבלם ממנו ונתנם לו הוי שליח ואם נאנסו פטור שמעון שנתנם לו, לא הוי שליח, ולא מיפטר מאונס הדרך עד שיאמר לו פיו אל פיו שישלחנה ביד פלוני.
וא"ת משנתנו דקתני לא יתן לשלוחו, ואי דלא עשאו בעדים מנא ידע דשלוחו הוא [ו]פשיטא דלא מיפטר, לא תוקמה כשעשאו בעדים אלא בממציא לו שליח, כלומר בקש הנגזל מאחד מבני עירו שהיה הולך למדינה שהיה שם הגזלן שימציא עצמו לגזלן, ויאמר לו אם תרצה לשלוח כלום לפלוני שלח בידי כי אני אעשה כמצותך שכן אמר לי הנגזל שאודיעך בשובי אל מדינתו, וכיון שלא אמר בפני עדים אין לו לגזלן לפטור עצמו מאונס הדרך. והלכתא כרב חסדא דהוי שליח ומפטר מאונס הדרך, אלא מיהו וכו', כלומר דוקא שנתרצה מי שהפקדון בידו לשמוע אל הסימנין הנזכרים בעדים, אבל אם לא נתרצה לשמוע לו יכול למעבד ולמימר ליה לאו בעל דברים דידי את עד שיכתוב לו הרשאה ויאמר לו דון וזכי והנפק לנפשך, וכשכתב לו כן יכול להכריחו להוציא הפקדון מתחת ידו.
<h2>דף קד:</h2>
בדיוקני, סימן, כגון שמסר בעל הפקדון לשליח סימנין וכתב לו חותמו באגרת ומסרה לו לך והראה לפלוני שיש לו פקדוני בידו וימסרנו בידך, ואפילו עדים מעידים עליה, כלומר על הצורה מעידין שהוא סימן של פלוני, שכך אמר להם בעל הבית דעו כי זו הצורה או הכתיבה שלי, אבל לא הודיעם מה כתוב בשטר שהצורה או חתימת ידו בסוף השטר, או העדים חתומים עליה שכתבו העדים למטה בשטר פלוני אמר לנו היו עדים עלי שזה הדיוקני שלי היא. והלכתא כשמואל דאין משלחין ולא מיפטר הנפקד מאונסא דאורחא, שאע"פ שעדים חתומין או מעידין על השטר שיש בה הצורה, אע"ג דהלכתא כרב חסדא דשליח שעשאו בעדים הוי שליח, לא קשיא דהתם עדות העדים הויא עדות שהרי מסר להם העדות עצמו, אבל בדיוקני אין העדים יודעים כלום בגוף העדות כלל. דיוקני צורה ידועה לו כגון סימן וכל הרואה אותה ידע שהוא סימן של פלוני, וכתב לו בינו לבינו תן לפלוני כך וכך, דיו שנים בלשון יון, (דיו שנים) כלומר סוד בינותם. ולשמואל דסבר אין משלחין בדיוקני מאי תקנתיה, כלומר איזו תקנה יתן למי שיש לו ממון במדינה אחרת, וא"ת יעשה שליח בעדים, גם זו אינה תקנה דמתי ימצא שלשה בני אדם שילכו למדינה אחרת ולא יהיו קרובים או פסולי עדות ויאמר לשנים אמרו לפלוני שיתן פקדוני לזה השלישי, א"ת ישלח דיוקני שם בעדים חתומים שם שידעו גוף העדות דהא שמואל לא אמר דאין משלחין אלא לפי שאין העדים יודעין גוף העדות כמו שפירשתי, גם זו אינה תקנה שתעשה מהרה, לפי שאין חתימת העדים נכרת לכל ולא יאמין בו הנפקד, [אבל אם ימצא עדים שניכרת חתימתם ודאי מיפטר הנפקד] מאונסא דאורחא, אבל לפי שפירשנו שאין בשליח הנעשה בעדים כח להכריח הנפקד שימסור בידו הממון דמצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את מ"ה נתן תקנה לכל כדמפרש ואזיל בזוזי דר' אבא שאין להם תקנה עד שיתנם לו במתנה גמורה אגב קרקע, דבקנין סודר לית בהו תקנה, דהא קי"ל [ב"מ מ"ו ע"א] דאין מטבע נקנה בחליפין ובהתקבלתי נמי לית להו תקנה, כלומר שיכתוב לו ר' אבא התקבלתי מעותי מידך בקבלתו של רב ספרא, לא סגי בהא משום דדילמא אדאתי ממקום המפקיד למקום הנפקד שכיב ר' אבא וכבר בטל שליחותו קודם שיקבלם, ואי הוה אנסי לזוזי באורחא תבעינהו יתמי מיניה דנפקד דהא נכסי קמייהו רמו, אלא מאי תקנתיה, אמר ליה נקנינהו ניהלך אגב מקרקעי, דנכסים שאין להם אחריות אפילו מטבע נקנין עם נכסים שיש להם אחריות [קידושין כ"ו ע"א], אע"פ שאין מטבע נקנה בחליפין אבל אגב קרקע נקנה, ומאחר שנתנם ר' אבא לשליח שהוא רב ספרא אם ימות ר' אבא תו לא איכפת לנפקד, שהרי נסתלקו ר' אבא ויורשיו מכל זה הממון, ותא את כתוב ליה התקבלתי, שתהיה למזכרת שלא תוכל לתבוע אותם ממנו פעם אחר', וא"ת למה צריכין להתקבלתי דרב ספרא הלא די להם אם יניח להם רב ספרא שטר המתנה, יש להשיב דרב ספרא גופיה אינו רוצה להוציא שטר המתנה מתחת ידו, לפי שהוא מתירא מאונסא דאורחא שמא יאמ' ר' אבא או יורשיו מעולם לא נתנו לך הממון במתנה ושמא פשעת בדרך והשבע לנו ג' שבועות שלא פשעת בה ושלא שלחת בה יד ושאינה ברשותך, אבל כל זמן שביד רב ספרא שטר המתנה אין עליו שום שבועה קלה וחמורה.
והיכא דאמר ליה חד לחבריה, כלומר פה אל פה שלחה לי ביד פלוני, אמר לו השואל שלחה לי וכו', כלומר השואל אמר לו תחלה, או שאמר לו המשאיל מעצמו הריני משלחה לך ביד פלוני והשיב לו השואל כן תעשה כאשר דברת, אם מתה או נאנסה ברשות השואל נאנסה וחייב באחריותה, וכן בשעה שמחזירה אם אמר לו המשאיל החזירה לי ע"י בני או שלוחי או ביד בנך או שלוחך, [א"נ השואל אמר למשאיל הנני מחזיר לך פרתך או על יד בני או על ידי שלוחי או על יד בנך או על יד שלוחך] ואמר לו המשאיל כן תעשה אם מתה או נאנסה ברשות המשאיל נאנסה ופטור השואל באחריותה. והיכא נמי דאתנו ביניהו מעיקרא, כלומר ויש עדים בדבר שבתחלה כשהפקידו היה זה התנאי ביניהם שיוכל לשלוח פקדונו ע"י כל מי שיהיה נאמן בעיניו, אע"פ שלא הזכיר לו בשם פלוני ואינו בנו ולא שלוחו, תנאי ממון הוא וקיים, ואם נאנס בדרך פטור מלשלם. וה"מ מדעתיה, כלומר כל זה שאמרנו דמיפטר נפקד אם שלח לו פקדונו ע"י כתבו ששלח לו, ה"מ שנתרצה לשלוח לו, אבל בע"כ לא, כלומר אם ר"ל אע"פ שהוא שולח דיוקנו שלו ושלחו בעדים (אינו) [איני] שו' לו עד שאמצא אדם הגון או הוא עצמו שיבא אלי או שיתן במתנה לשלוחו כל הפקדון כמעשה דזוזי דר' אבא יכיל למימר זה לא יוכל להכריחו בזה, דהא מצי למימר לכל השלוחים לאו בעלים דידי אתם. וגברא דמורכין ליה, כלומר מי שהוא מורשה מאת ראובן לתבוע פקדונו משמעון שהוא במדינה אחרת ולהביאו אצלו אינו רשאי להרשות גם הוא איש אחר במקומו לתבוע משמעון פקדונו בכח הרשאתו שהורשה מראובן, דהא יכיל למימר ליה שמעון לאו בעל דברים דידי את שגם ראובן אינו מתרצה בשליחותך אלא במורשה הראשון, לפי שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר, ואפילו לאחר שבא הפקדון ליד המורשה אינו רשאי לשלחו אותם לראובן ע"י אחר זולתו. [גיטין מ"ח ע"ב] נקטינן בעל בנכסי אשתו צריך הרשאה, כלומר אם נפלו נכסים לאשתו בירושה אחר שנשאה והם ביד אחרים ומעכבים אותם בידם, א"נ מנכסי מלוג שהביאה לו אשתו, באין בני אדם ועוררין עליהן, ואין הבעל יכול לדון עמהם אלא א"כ הרשת אותו אשתו עליהן לומר לו ידך כידי וזיל דון וזכי והנפק לנפשך, שאם לא כתבה לו כן מצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את, שהרי אין גוף הקרקעות קנוי לו אלא פירות בעלמא, ולא אמרן דצריך הרשאה אלא היכא דליכא פירא בארעא בזמן זו התביעה כשידון אין פירות באותו קרקע שיצאו עליו עוררין, אשתכח דאינו מפסיד השתא הבעל בזו התביעה, ומ"ה צריך הרשאה מאשתו, ואע"פ שלאחר זמן יזיק לו השתא מיהא לית ליה פסידא, אבל איכא פ(ס)ירא בארעא באותו זמן אינו צריך הרשאה ויכול לטעון עמהם אף על גוף הקרקע מגו דיכיל למתבעינהו בדינא מפני פירות שהן שלו לגמרי תחת פרקונה שהוא חייב לפדותה אם תשתבאי יכיל נמי לדון על גוף הקרקע. אמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא וכו' מפורש בפ' מרובה [ע' ע"א], וצ"ע אמאי באורכתא העשויה כתקון חכמים דכתיב בה זיל דון וזכי והנפק לנפשך היאך יכול להכריחו בזה ולהוציא ממונו מידו, אמאי לא חיישינן דילמא שכיב המרשה אותו (באותו) [בבואו] בדרך ונפלי נכסי קמי יתמי, והרשאתו שהרשהו לאו כלום היא, י"ל נהי דיכיל הנתבע למימר ליה לאחר שיצא מב"ד חייב לא אחזיר לך המעות דילמא שכיב וכו', אבל קודם שיצא מב"ד חייב לא מצי למימר ליה לא אדון עמך דדילמא שכיב, דמצו ב"ד שבאותה העיר לומר לו אמאי קא סמכת לאשתמוטי מיניה משום דילמא שכיב ונפלי נכסי קמי יתמי, אפ"ה יש לו לדון עמך דלא גרע מאפוטרופוס שמנהו אבי יתומים דרשאי לדון לחוב ולזכות. אי נמי יש לומר כיון דחשדך שמא תכפור בפקדון שלו שהרי כתב לו זיל דון וזכי והנפק לנפשך, ניחא להו ליתומים שלא יהיה הממון תחת ידיך עוד ויוצא גם הפקדון מידו, ולא מצי למימר ליה דילמא תבעי יתיה לדין יתמי דיליה, דודאי ניחא להו במאי דעביד אבוהון, אבל בהתקבלתי דר' אבא שלא היה נחשד הנפקד בעיניו דר' אבא אלא שהיה צריך לו הממון, מ"ה יש לחוש דילמא ניחא להו ליתומים שיעמוד הממון [ביד] הנאמן שהפקיד אבוהון עליו, שהרי אינו צריך להם עכשו אע"פ (שהוא) [שהיה] צריך לאביהם.
<h2>דף קה:</h2>
הכופר בפקדון, ובאו עדים שהעידו שישנו לפקדון בידו נעשה עליו גזלן משעת כפירה, ואע"פ שלא נשבע וחייב באונסיו אם יאנס, אע"פ שהיה שומר חנם, משום דקנהו בכפירתו, ואע"פ שלא הגביהו לפקדון אדעתא דגזלה.
ושכנגדו חשוד על השבועה, במס' שבועות [מ"ד ע"ב] גבי ואלו נשבעין ונוטלין וזה אחד מהם, מי שהיה חייב לחברו שבועה והוא חשוד על השבועה נשבע זה שכנגדו ונוטל, וזו השבועה שהוא נחשד עליה, לא תימא שנחשד על השבועה שיש בה הפסד ממון לחברו כגון שבועת הפקדון שראינוהו שנשבע לשקר, אי נמי על שבועת העדות שהיה יודע לחברו עדות והשביעו חברו וכפר לו והודה אח"כ שיודע היה לו עדות, אלא אפילו יהא נחשד על שבועת שוא שאין בה כפירת ממון ורע לשמים הוא ואינו רע לבריות נפסל לשבועת ממון, ושבועת שוא הוא הנשבע על איש שהוא אשה או על עמוד של אבן שהוא של זהב, ואי איתא לדרב ששת דמשעת כפירה נעשה גזלן למה לי למתני שבעת הפקדון בלא שבועה איפסיל ליה משעת כפירה דקאי באגם, דלאו משום דדעתיה למגזל קא כפר דהא אשתמוטי קא אשתמיט ליה עד דמייתינא ליה היום או מ(א)חר מאגם, שאם אודה לו מיד היה מכריחני לילך לאגם בעבור בהמת הפקדון והייתי מבטל ממלאכתי היום שהוא דבר נחוץ, וכי קאמר רב ששת דמשעת כפירה נפסל, כגון דאמרי סהדי דבההיא שעתא דקא כפר ביה הוה איתיה לפקדון בביתיה דבודאי נתכון לגזול אותו, ומשום האי טעמא נמי אמרינן בפ"ק דבבא מציעא [ה' ע"ב] אמר רב אידי בר אבין הכופר במלוה כשר לעדות בפקדון פסול לעדות, כלומר הכופר במלוה ולא נשבע ובאו עדים כשר לעדות דמלוה להוצאה נתנה ואינה עכשו בידו ומתכון לדחותו עד שתשיג ידו, ואפילו היו המעות שלוה עדיין בעין כשר לעדות, דדרך העולם שאין לוין מנה או מאתים עד שהוא חייב אותם בהוצאתו בלחם ובשר לחנויות שבעיר, ותכף שלוה אותם כאלו הוציא אותם ופרעם דמי. בפקדון פסול לעדות, ומוקמינן לה בראש פ' שנים אוחזין [שם] דאתו סהדי דההיא שעתא דכפר בידיה נקיט ליה, אם הפקדון ממעות שדרך בני אדם להוליך בכיסן מעות או מרגליות, ואם הפקדון מבעלי חיים שדרך בני אדם להעמיד בבית אמרינן דאתו סהדי דאמרי דההיא שעתא דקא כפר ביה הוה איתיה לפקדון בביתיה, ומשו"ה מיפסיל אע"ג דלא אשתבע, דאי בדאשתבע מה לי מלוה מה לי פקדון.
<h2>דף קו.</h2>
ונשבע, כלומר שהודה לו מקצת ונשבע שבועת התורה כדין כל הנשבעין שבתורה שנשבעין ולא משלמין, ואח"כ באו עדים שנשבע לשקר פטור, כלומר פטור מלשלם (דלאו) [דהא] קננהו באותה שבועה קנייה גמורה דכתיב [שמות כ"ב] ולקח בעליו כיון שקבלו בעלים שבועה הנזכרת בפסוק שבועת י"י תהיה בין שניהם שוב אין משלמין ממון מי שעליו לשלם דזהו הנתבע הוא נשבע ולא משלם. לפרושי לדרב אני מתרץ הבריתות שחכמים מקשין על רב אני מתרץ להם ולומר להם כך יש לרב להשיב. והלכתא כרב נחמן שאע"פ שנשבע משלם דלא קנייה לפקדון בשבועתו, ולא תימא דוקא שנודע על פי שנים שעדיין יש הפקדון תחת ידו, אלא אפילו היה נתחייב השבועה על פי עד אחד ונשבע להכחיש העד והוכחש העד ונפטר מלשלם כלל, אפ"ה אם יבא עד אחר ויעיד(ו) עליו מצטרף (זה עם) אותו שהוכחש על פי שבועתו עם זה האחרון ואיכא תרי סהדי דאכתי איתיה לממונא גביה (מיח') [ומחייב] לשלומי, ולא אמרינן הא ליכא אלא סהדא בתרא, שהרי אותו קמא נסתלק בשבועתו שנשבע כדין כל עד אחד דכי קאתי לשבועה הוא דקאתי ושוב אין משגיחין עליו, קמ"ל דמשגיחין כל היכא שימצא עד אחר שיעיד כמוהו.
<h2>דף קו:</h2>
הטוען טענת גנב בפקדון, כלומר ראובן שהפקיד אצל שמעון מנה ולאחר זמן תבעו ממנו, והשיב לו שמעון נגנב ממני, והיה פוטר עצמו בטענה זו לפי ששומר חנם היה שפטור מגנבה ואבדה. והיכא שנודע שלא נגנב לו אלא הוא נתן עיניו בו ורצה להחזיק בו לעצמו, חייבתהו תורה לשלם תשלומי כפל. וקמ"ל ר' יוחנן דלא משלם תשלומי כפל אלא אם כן מודה קצת מאותו הפקדון שנשאר בידו שלא נגנב והרי הוא מזומן לך כל זמן שתרצה והשאר נגנב ממני באונס, דאמר קרא [שמות כ"ב] כי הוא זה, ובפרשה טוען טענת גנב כתיב דכתיב אם לא ימצא וגו', ודרשינן [לעיל ס"ג ע"ב] אם לא ימצא כמו שאמר אלא שהוא גנבו ישלם כפל, הא לא הודה כלל פטור מכפל, דאע"ג דגנב עצמו משלם כפל בלא הודאת מקצת, לא דמי, דגנב עצמו משום דבאיסורא בא לידיה ומשו"ה מחייבינן ליה בכל ענין, אבל טוען טענת גנב דלאו באיסורא אתא לידיה, לא קנסינן ליה היכא דעביד מילתא דלא שכיחא שגורם הפסד גדול למי שבטח בו שהאמינו על פקדונו והוא מעיז פניו וטוען עליו טענה שיפסיד הכל, אבל כשמודה במקצת וכופר מקצת הוי מילתא דשכיחא וקנסו הכתוב כדי שלא ירגיל בו בכפירות שבני אדם מאמינים אותו, שאומרים אם היה נותן עיניו במה שכופר אמאי לא היה נותן עיניו נמי בכוליה, ופליגא אדר' חייא בר יוסף, הא דר' יוחנן פליגא אדר' חייא דהוא סבר דלגבי טוען טענת גנב אע"ג דלא מודה כלל מחייב בכפל, דבמלוה לחודיה בעינן הודאה במקצת ולא בפקדון, דא"ר חייא בר יוסף עירוב פרשיות כתוב כאן, כלומר פסוק שהוא מפרשה אחרת נתערב בו שאינה מקומו, דהאי כי הוא זה באם כסף תלוה הוה ליה למכתביה, והתם קאי, דאלו בהך פרשתא בלא הודאה במקצת נמי מיחייב.
<h2>דף קז.</h2>
ומ"ש מלוה, דעקרי' ליה לקרא (מדכותיה) [מדוכתיה] ומוקמי' ליה עלה דמלוה לחודה, מוטב שנאמר דבטוען טענת גנב כתי', וילפי' מלוה מפקדון דנבעי מודה מקצת. ומתרץ כדרבא דאמ' רבא מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע, ליחשוב ליה משיב אבדה, שאלו כפר הכל הוה מיפטר משום שבועה בעולם, והשתא דלא קא כפר ליה אלא מקצת משבעי' ליה. ומשיב ליה ליכא (לשיחשובי) [לאחשובי] ליה לזכות כשמודה מקצת, שאם היה יכול בדעתו היה לכפור הכל, והא דלא עבד משום דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו שעשה לו טובה, הילכך מי שכופר הכל פטור אף משבועה, דאי לאו קושט' בהדיה לא הוה מצי למכפר ליה, אבל האי דמודה מקצת מסתברא כי היכי דמיחייב במקצת מיחייב נמי בכוליה כדברי בעל הפקדון, וכשם שכפר המח(מ)צית כמו כן היה בדעתו לכפור הכל, והאי דלא כפריה משום דהוא אינו מעיז, ואמ' רחמנא רמי שבועה עליה כי היכי דלודי ליה בכוליה. גבי מלוה שעשה לו טובה הוא אינו מעיז, אלא קושטא קאמ' ולא צריך שבועה, אבל בפקדון דאין כאן טובה מעיז ומעיז, הילכך אפי' כפר ליה בכוליה אמ' רחמ' רמי שבועה עליה כי היכי דנודי.
ארבעה שומרין צריכין וכו'. ארבעה שומרים שחייבה תורה שבועה, כגון שומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר, צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת, כגון שיטעננו המפקיד ואומ' לו שלש פרות מסרתי לך ומתו כולהו בפשיעה ומיחייבת לשלומי כולהו, ואמ' לו השומר לא (כלה) מסרת(י) לי אלא שנים, וזהו כפירה במקצת, והאחת מתה בפשיעה ומיחייבנא לשלומי לך, וזהו הודאה במקצת, והשנית מתה באונס ואיכא שבועת שומרין ולא מיחייבנא לשלומי לך, והתם דחייביה רחמנא שבועת השומרין שלא פשע בה, דס"ל לרמי בר חמא דכי כתי' [שמות כ"ב] כי הוא זה אשומרין נמי כתיב. ואיכא עליה שתי שבועות, אחת שלא מסר לו אלא שתים כדין מודה מקצת, ושבועה אחרת שלא פשע בה באותה שמתה באונס, שאם היה כופר בכל מה שטוען עליו, אומר לו כן מסרת לי שלא אמ' אלא שמתו כולהו באונס, לא מיחייב בכה"ג משום שבועת השומרין, כיון דלא מיחייב (בכה"ג) שבועה שלמודה מקצת. וכיון דהלכתא כר' חייא בר יוסף, דכי כתי' כי הוא [זה] אמלוה לחודה קאי ולא אפקדון ולא אשומרין. ועל זה הפסק יש להקשות, הלא כמה משניות מצינו דבעי' כפירה במקצת והודאה במקצת אפי' בפקדון, דתנן [שבועות מ"ב ע"ב] א"ר מאיר יש דברי' שהם בקרקע ואינן כקרקע. כיצד, עשר גפנים מסרתי לך והלה אומ' אינן אלא חמש, ר' מאיר מחייב שבועה וחכמי' פוטרין, משמע טעמא דרבנן משום דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות, הא במטלטלין כה"ג דהא מודה מקצת הוא, והני פקדון הם דהא מסרתי לך קתני. ותנן נמי [שם] זה אומר עד הזיז וזה אומר עד החלון, נשבע. זה אומר עד הזיז וזה אומר מה שהנחת אתה נוטל פטור, ש"מ דלפקדון נמי בעי מודה מקצת, והא דתני רמי בר חמא נמי בריתא היא ובפקדון מיירי דכל שבועת השומרי' לא משכחת במלוה אלא בפקדון. ומשום הני קושי' מפר' רבנו יעקב ז"ל דבפקדון ליכא מאן דאמר דלא בעינן מודה במקצת, דלא עקרינן קרא מדוכתיה לגמרי, אלא הכי קאמרינן, ופליגא הא דאמר ר' יוחנן דוקא טוען טענת גנב הוא דבעי מודה מקצת אבל במלוה לא בעינן מודה מקצת, פליגא אדר' חייא, דר' חייא סבר אפילו במלוה בעינן מודה מקצת, מ"ש גבי מלוה וכ"ש לפקדון והוא הדין לשומרים, דהא שוו תרוייהו להדדי, מ"ט בעינן מודה מקצת דאי לא מודה מקצת פטור כדרבה וכו', ולהאי פירושא נמי קשיא, היכי הוה סבר ר' יוחנן דדוקא בפקדון בעינן מודה מקצת ולא במלוה, הלא משנה שלמה שנינו (בפרשת) [בפרק] (כל הנשבעין) [שבועת הדיינין (מ"ג ע"א)], המלוה את חברו על המשכון ואבד המשכון ואמר לו סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה וכו', ש"מ במלוה נמי בעינן מודה מקצת, ור' יוחנן נמי הוא דאמר הלכה כסתם משנה [שבת מ"ו ע"א], והיכי קאמר הכא דוקא פקדון ולא מלוה, וצ"ע.
<h2>דף קח:</h2>
נגנבה באונס בליסטים מזויין דשומר שכר פטור בו, ואח"כ הוכר הגנב דיכול לכופו ולהוציאו מידו. אם שומר חנם היה, דחס רחמנא עליה שלא חייבו כי אם מפשיעה, רצה (ו)נשבע שנאנסה מידו בלסטים מזויין והבעלים יפרעו מן הגנב, רצה עושה עמו דין, כלומ' דין של פשיעה, ומשלם לבעלים והוא יפרע מן הגנב. ואם שומר שכר הוא, שנהנה בשמירתו והתורה חייבתו בגנבה ואבדה, אע"ג דפטריה בלסטים מזויין, ה"מ היכא שלא הוכר הגנב, דאי הוה משלם לבעלים הוה מפסיד, אבל הכא הואיל והוכר הגנב ולא יפסיד כלום עליו לטרוח אחריה, לפיכך עושה עמו דין, כלו' דין של פשיעה, ומשלם לבעלים ויחזור ויפרע מן הגנב. ורבא אמ' אחד זה ואחד זה עושה עמו דין. ישלם, דמצוה עליו לחזר אחר אבדה כיון שאינו מפסיד בדברו. ואם קדם ונשבע אחר שהוכר הגנב, נשבע שנגנבה מביתו ע"י ליסטים מזויין, רצה עומד בשבועתו ולא משלם כלום, אלא הבעלים עליהם לטרוח אחר הגנב, ואפילו רבא דאמר דשומר חנם נמי משלם הכא מודה כיון דנשבע תחלה, אבל אם שומר שכר הוא, משלם אע"ג דנשבע תחלה. וצ"ע לגירסת הרי"ף ז"ל דגריס ואם קדם ונשבע ואח"כ הוכר הגנב אם שומר חנם וכו', אמאי ישלם שומר שכר כיון דנשבע באמת בשעה שלא הוכר הגנב, אלא ודאי בשנשבע אחר שהוכר הגנב, וקמ"ל דאע"ג דרבא סבר שאף על השומר חנם לשלם, ושלא כדין עשה שנשבע, אפ"ה אם רצה עומד בשבועתו כיון שלא באה לו שום הנאה בעולם בשביל שמירה זו וקדם ונשבע ולא משלם, אבל בשומר שכר כיון שנהנה בדבר ושלא כדין עשה שנשבע כיון שהוכר הגנב, אינו עומד בשבועתו וחייב לחזור אחר הגנב ולגבות ממנו מה שישלם הוא לבעל הפקדון.
היכן פקדוני וכו', מפרש ואזיל באיזה ענין מתחייב אדם כפל וחומש ששניהם קנסות אם באין בבת אחת אם לאו, ואם בכל ענין נוהגים אם לאו, היכן פקדוני ואמר לו אבד וכו' משביעך אני דלא שנא דנשבע הנפקד בפני ב"ד בצווי ב"ד או שקפץ מאיליו ונשבע שאבד, ול"ש שהשביע התובע וענה אמן חלה השבועה עליו, והעדים מעידים עליו שאכלו אע"ג דאישתכח דאשתבע לשיקרא לא משלם כפל, דלא אשכחן דמשלם כפל בטענה של שקר אלא בטוען טענת גנב דכתיב [שמות כ"ב] אם לא ימצא הגנב ישלם שנים, ופירושא אם לא ימצא כמה (שנ') [שאמר] אלא שהוא גנבו ישלם שנים, חומש ואשם נמי לא משלם דהא כי כתיב חומש ואשם אהודה מפי עצמו כתיב, דכתיב [במדבר ה'] והתודה וגומ' ואם הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם כדפרישית, אבל אם פטר עצמו בטענת גנב ואם נודע לנו שנשבע לשקר על ידי עדים משלם כפל, אבל לא חומש ואשם עד שיודה מעצמו.
הגוזל את אביו ונשבע לו לשקר ומת אביו, ואחר מיתת אביו הודה הרי זה משלם קרן וחומש לבניו של אביו, גם חלקו המגיעו מאותה הגזילה שגזל [יוציא מתחת ידו] כדי שיתקיים מצות השבה. או לאחיו, דלא זו אף זו קתני, לא תימא דוקא כשיש לו בנים לאביו זולתו הוא דמתחייב להוציא [גזילה] מתחת ידו שהרי אינו זוכה הוא בכל גוף הגזילה, דהא לאחיו נמי יש חלק בה, וכיון דמתחייב להחזיר להם חלקם יוציא נמי חלקו המגיעו מתחת ידו, אלא אפילו אין בנים אחרים לאביו אלא הוא עצמו שמא תאמר יחזיק בגזלתו שהרי הוא יורש כל נחלת אביו, קמ"ל משנה זו שצריך ראובן להחזיר גזלתו לאחי אביו, דזהו עשו שצריך שיוציא גזלה מתחת ידו כיון שנשבע עליו בשקר, שאם לא נשבע עליה לא הוה קנסינן ליה שיחזיר חלקו המגיעו לשאר בני אביו או לאחי אביו, ואם אינו רוצה, כלומר אינו רוצה להפסיד חלקו המגיעו או שאין לו נכסים שיוכל לותר משלו, שאם היו לו נכסים לא היה קפיד בזה כי איש נדיב הוא, אלא מחמת שאין לו נכסים הוא מקפיד בזה, ומחמת שהוא יודע שלא יהיה לו כפרה אלא א"כ מחזיר חלקו עם חלק אחיו על כן הוא מעכב גם חלק אחיו ומתעכב מלעשות תשובה, לפיכך מלמדין אותו שלא יפסיד ירושתו ואומרים לו שילוה בשטר מאחרים כשיעור שהוא ראוי לירש מיעקב אביו, אם מאה מאה ואם מאתים מאתים, ואומר לאחיו חלק המגיע לי מנחלת אבי יהיה לכם בשביל מה שגזלתי לאבי ומיד הם זוכים בחלקו ונתכפר לו עונו, ויכול להביא אשמו אח"כ כיון שהוציא גזלה מתחת ידו, ואח"כ באין בעלי החוב שיש להם שטר חוב עליו באחריות ומוציאין מיד אחיו שהם כמקבלי מתנות שהרי גם מלקוחות מוציא.
האומר לבנו קונם שאתה נהנה לי, קונם (וכו') נוטריקון הוא קדש נם, כלומר אני אומר שיהיו כל נכסי לך כקדש, אם מת ירשנו, דכיון שאמר שאתה נהנה לי משמע בעודו חי, [ק"ט ע"א] בחייו ובמותו כיון שפירש דבריו אסור ליהנות מן הנכסים, ואע"פ שאסור ליהנות מהם אפ"ה שלו הן, ומשום כבוד אביו שמצוה לכבדו גם במותו אסור לו למכרם בפי' דאיכא חלול השם על כן יניח חלקו לבני אביו שהם אחיו, [ו]אם אין לו אחים יניח כל ירושתו לאחי אביו, ואם אינו רוצה, כלומר שמצטער על נחלתו אם יירשנה אחר, או שאין לו ממון, שאם היה לו ממון גם הוא היה זריז בכבודו של אביו, מלמדין אותו שיעשה שלא יעבור הוא על נדר אביו, ובענין שלא יהיה בו חלול כבוד אביו, כיצד יעשה לוה מנה או מאתים בשטר שיש בו אחריות ואחר זמן באין בעלי חובין בשטר חוב שבידם ומוציאין מיד (בעלי) מקבלי המתנות.
<h2>דף קי.</h2>
הגוזל את הגר ונשבע לו, ונשבע לו לשקר, ומת הגר ולא הניח יורש והודה לאחר מיתת הגר הרי זה משלם, אע"ג דקי"ל דנכסי הגר היכא שאין לו יורשין כל המחזיק בהן זכה בהן ה"מ היכא שלא נשבע עליו לשקר, אלא שגזלו ולא השביעו דין הוא שיחזיק הנגזל בגזלתו אע"פ שהוא חוטא נשכר, כיון שאין לו למי שיחזירנה, אבל כיון שנשבע ששנה בחטא קנסו הכתוב שלא יתכפר לו עד שיתן קרן וחומש לכהנים דכתיב [במדבר ה'] ואם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו האשם המושב ליי' לכהן, ודרשינן האשם זה קר(ב)ן המושב זה חומש, ובודאי בגזל הגר הכתוב מדבר דאיזהו איש שאין לו גואלים או למעלה או למטה אי אפשר שלא ימצא אחד בשבט ראובן, והא גמירי דלא כלי שבטא, אלא בגר מיירי שלא נולדו לו בנים אחר שנתגייר, שאותם שהיו לו קודם שנתגייר לאו בני ירושה נינהו דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי.
היה מעלה הכסף וכו' ומת בדרך, הכסף דזהו הקרן והחומש ינתן לבניו של גזלן לפי שהאב נמי כבר זכה בו מזמן שמת הגר, אלא דבעי למעבד השבה כי היכי דתהוי ליה כפרה אשבועתא, והשתא דמית ליה תו לא צריך דהא אין כפרה למתים, שאם שב בתשובה שלימה מיתתו כפרתו גם על כריתות ומיתות ב"ד, ואם מת בלא תשובה לא יהיה לו כפרה אפילו הביא כל אילי נביות שבכל העולם, הילכך דין הוא שיחזירו הקרן והחומש ליורשי הגזלן שזכה בהם תחלה, ואין רשאי אחר לזכות בו השתא, והאשם ירעה דהוי אשם שמתו בעליה, וקי"ל [ק"י ע"ב] כל (שבהבאת) [שבחטאת] מתה באשם ירעה עד שיסתאב עד שיומם, שקודם שיומם יש לו קדושת הגוף לשם אשם ולא יוכל שם אשם להנתק ממנו, אבל השתא שאינו ראוי להקרבה ראוי להמכר ויפלו דמיו לנדבה לשופרות לקיץ המזבח דהיינו עולת נדבה.
נתן את הכסף ליהויריב במשמרתו או לידעיה, ומת קודם שנתן את איל האשם להם, אין היורשין יכולין להוציא הכסף מיד בני משמר ולומר להם כיון שמת אינו צריך כפרה, וכמו שאין האשם קרב כמו כן החזר לנו הכסף, קמ"ל משנה זו שאינו מן הדין להחזיר, משום דס"ל דכסף מכפר מחצה קודם מותו מכפר עליו מקצת מן העון.
נתן את הכסף ליהויריב, במשמרתו של יהויריב שהיא משמרת ראשונה לעשרים וארבעה משמרות כהונה, ואשם לידעיה במשמרתו של ידעיה שהיא שניה ליהויריב לעולם יצא, כדמפרש ואזיל שראוי לעולם להוציא הגזלה מתחת ידו לתתה לכהנים קודם שיביא איל אשמו לכהנים שבמשמר להקריבו, וכיון שכדין עבד זה זכה בשלו וזה זכה בשלו במצות הקרבה, ועורה ובשרה לאנשי משמרה של ידעיה. אשם ליהויריב, שהקדים לתת לבני משמרה איל אשמו קודם שהוציא גזלה מתחת ידו, אם האשם קיים שעדיין לא הקריבו, דין הוא שיחזור אשם אצל כסף ויקריבוהו בני ידעיה, דקנסינן בני יהויריב דשלא כדין עבוד שקבלו אשם תחלה קודם שהוציא גזלה מתחת ידו, ואם לאו שכבר הקריבוהו בני יהויריב יחזור ויביא אשם אחר ויקריבוהו בני ידעיה שהכסף בידם, ואותו אשם הראשון נפסל לגמרי, אלא שזכו בני יהויריב בעורו של אשם, שהמביא גזלתו עד שלא הביא אשמו יצא, דהכי כתב קרא [במדבר ה'] מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו ולא כתיב אשר כפר בו, אלא יכפר שהוא לשון עתיד משמ' שקרן ראשון ואיל אשם אחריו. נתן את הקרן ולא נתן את החומש, כלומר והקריב האשם קודם שיתן החומש [אין החומש] מעכב ואין נפסל איל האשם בכך, אע"ג דמפסיל משום קרן, דילפינן הדיוט מהקדש כדמצ' בנהנה מן ההקדש שאין החומש מעכב דכתיב באיל האשם [ויקרא ה'] ונסלח, איל ואשם מעכבין ואין חומש מעכב.
<h2>דף קיא:</h2>
הגוזל ומאכיל את בניו. פטורין מלשלם, משום דאינהו לא גזלי ליה ולא מידי. והמניח לפניהם. כלו' שהניח להם הגזילה קיימת ובאו הבנים ואכלוה, אפי' הכי פטורין הבנים מלשלם. מוקים לה בגמ' דלאחר יאוש, כלומר שכבר נתיאשו הבעלים ורשות יורש כרשות לוקח דמי ומיקרי שנוי רשות וקני ליה בייאוש ושינוי (הוא) רשות, דאי לפני יאוש אשתכח דלא קנאוה היורשים לגזילה דשינוי רשות בלא ייאוש לא קני, והיורשין עצמן הן גזלנין ומיחייבין לשלומי. ואם יש בו אחריות נכסים, כגון קרקעות, חייבין להחזיר משום דקרקע אינה נג(ו)זלת. ובבריתא תני דהוא הדין לפרה וחורש בה וחמור ומחמר אחריה, חייבין להחזיר משום כבוד אביהן. ורישא דקתני המניח לפניהם דפטורין מלשלם מיירי שאכלום תכף שמת אביהן דליכא ביזיון שלאביהן. אי נמי (ו)הא דתני דמחייבי בכבוד אביהם דוקא בשעשה תשובה ולא הספיק להחזירה עד שמת, דאי לא עשה תשובה הא כתי' [שמות כ"ב] ונשיא בעמך לא תאור, בעושה מעשה עמך, ומתני' דפטר אפי' במניח לפניהם מיירי בשלא עשה תשובה אביהם, דלא מיחייבי להחזיר משום כבוד אביהן.
אמ' רב חסדא גזל ולא נתייאשו הבעלים וכו'. ואתא אחר ואכלו נעשה כגוזלו מבעליו, כיון דאכתי לא איי[א]ש ברשותיה דמריה קיימ'. והא דתנן הגוזל ומאכיל את בניו וכו'. ממניח לפניהם קא פריך, שאע"פ שטבחום ואכלום פטורין מלשלם, ואמאי, נימא כאלו גזלום הם דמי וליחייב לשלומי, דקס"ד דאכתי לא אייאשו הבעלים כשהניח לפניהם. אבל ממאכיל את בניו לא פריך, דכיון דהגזלן עצמו האכילן הוא הגזלן לעולם ולא האוכלים עמו, דהאי דאמ' רב חסדא ובא אחר ואכלו, דוקא ואכלו נקט, ולא קאמ' והאכילו לאחר. ומתרץ, לאחר ייאוש קא מיירי, כלומ' כשמת האב כבר נתייאשו הבעלים ממנו, ותכף שמת האב אכלוה ובשעת תביעה (בדק את) [כבר אין] הגזילה בעולם, ומשום הכי פטורין לשלם, דגזלנין לא מיקרו דהא כבר נתייאשו הבעלים בחיי אביהן, דאישתכח דאביהן היה גזלן ולא הם, ומהיתומים לא מצו גבו משום חוב אביהם דמטלטלי לבעל חוב לא משתעבדי [ב"ב מ"ד ע"ב]. ומשום כבוד אביהם נמי אין חייבין להחזיר דהא אין הגזילה קיימת, אפי' עבד אביהם תשובה ולא הספיק להחזיר עד שמת, ואע"ג דעבד תשובה לא מיקרו בניו גזלנין כיון שמצאוה בבית. אבל אם גזילה קיימת בשעת התביעה אפי' לאחר ייאוש, דאיכא ייאוש ושינוי רשות, דסבירא ליה רשות יורש כרשות לוקח דמי, אי נמי למאן דסבירא ליה ייאוש כדי קני [לעיל ס"ו ע"א], אפי' הכי חייבי' להחזיר משום כבוד אביהן דתני ר' הושעיא וכו'. ואם הניח להם אביהן אחריות נכסים, דזהו קרקעות, שהם משתעבדים לבעל חוב של אביהם, והכי נמי חייבין לפרוע מן הקרקע אע"פ שאין הגזילה קיימת. אין הגזילה קיימת פטורין לימא תיהוי תיובתא דרב חסדא דאמ' רצה מזה גובה רצה מזה גובה, והיתומים עצמן לסברא דרב חסדא גזלנין מיקרו, ומוקים לה לאחר ייאוש. כלומ'. קודם שמת האב נתייאשו הבעלים ובהיתירא אתא לידיה[ו], וכיון שאינה בעין בשעת תביעה בדין, לא משלמי. והשתא דמטלטלי וכו'. והשתא דקימ' לן דמטלטלי משתעבדי לבעל חוב נמי, דתקנתא דרבנן בתראי הוא בין בבעל חוב בין בכתובת אשה, דאין לישראל בזמן הזה קרקעות אלא מטלטלי, ועל המטלטלין הם נסמכין.
<h2>דף קיב.</h2>
אבל הניח מעות של רבית וכו'. כלומ' אע"ג דמיחייבינן להשיב גזילת אביהן בין ישנה בעין בין אינה בעין, דוקא בגזילה קאמ', אבל לא ברבית, דהא כתי' ביה מיעוטא דכתי' [ויקרא כ"ה] מאתו, ולדידיה אזהר רחמנא לבריה לא אזהר רחמנא.
משתמשין בה כל ימי שאילתה, ולא מצי למימר המשאיל לאבוכון השאילתיה ולא לכם, כיון דבנוהי הן כל זכות אביהן ירשו. מתה. כלומ' מאיליה, אע"פ שכל שואל מיחייב בשבורה ומתה, אפי' הכי היתומין אע"פ שמשתמשין בה פטורין מלשלם, דהא לא קבילו עלייהו נטירותא דידה אלא אבוהון קביל, משעת שאילה נתחייב באונסיה, וכיון דלא הניח אלא מטלטלין, ומטלטלין לבעל חוב לא משתעבדי, פטורין הבנים. כסבורין וכו'. וטבחוה, דבידים הוציאוה מן העולם, משלמי דמי בשר בזול, כלומר כל זוזא, היינו ששה פשו', חשבי' ליה [בארבע] דינקי זה ארבעה פשוטי, וכן כל היכא (דתנה) [דתני] בזול בפ' מי שמת [ב"ב קמ"ו ע"ב], והיינו שני שלישי דמי, אבל כולהו דמי לא משלמי, דאי הוו ידעי דבעו שלומי לא אכלי בשרא, והעור (ש)יחזירוהו כמות שהוא. ואם הניח להם אביהם [אחריות] נכסים. אפי' ארישא קאי, אע"ג דמתה מאיליה חייבין לשלם, דכיון דסבי' ליה לרבא דמשעת שאילה מיחייב באונסיה פשיטא שנתחייב אביהם באונסיה, וכ"ש בשטבחוה הן דמשלמי תשלומין שלימים. ופליגא דרב פפא, דרב פפא סביר' ליה דלא רמי חיוב באונסין אשואל עד שתאנס, ואי הוה סביר' לן הכי אע"פ שהניח אביהן אחריות נכסין פטורין לשלם, דהא ליתא לאבוהון ששאלה בעולם בשעת אונסין ואינהו נמי לא שאלוה. ואף כאשר טבחוה פטורין מתשלומין גמורין כדפרישית, דאמ' רב פפא היתה פרה גנובה לו וטבח(ו)ה בשבת חייב, שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור שבת. היתה פרה שאולה וטבחה בשבת פטור, שהרי גניבה ואיסור שבת באין כאחת. היתה פרה גנובה לו, כלו' מערב שבת, ונתחיי' בגניבתו קרן וכפל, וכשטבחה בשבת נתחייב בתשלומי ד' וה', חייב לשלם הכל, ולא אמרי' הא קיימא לן [כתובות ל"ד ע"ב] דאינו מת ומשלם, (וכי) [דכי] אמרי' דאינו מת ומשלם הני מילי דהוה אממון, אבל בקנסא מיחייב, אע"ג דמת חדוש הוא דחדשה תורה בקנס אע"ג דמקטיל משלם. אבל אם גנבה וטבחה בשבת עצמו, כגון שלא הגביה אלא שחטה מעומד דלא קנאה תחלה קודם טביחה, אלא אשתכח שהקרן וכל הכפלים באין כאחד, עליו להתחייב בכולן, וכיון דקימ' לן דאינו מת ומשלם קרן אישתכח דפטור מקרן, וכיון דפטור מקרן פטור מכל הכפלים אע"ג דחדוש הוא דחדשה עליו תורה אע"ג דמקטיל משלם, אפי' הכי פטור מכולן מהאי טעמ' דתשלומי ד' וה' אמ' רחמנ' ולא תשלומי שלשה וארבעה, וכיון דמיפחת ליה לקרן לא נשארו בידך אלא שלשה (בשור) [בשה] וארבעה בפרה. היתה פרה שאולה לו וכו'. כלומ' אע"פ שהיתה שאולה מערב שבת פטור מקרן דאינו מת ומשלם, דאיסור גניבה דהיינו חיוב קרן וחיוב שבת באין כאחת, דסביר' ליה לרב פפא דלא רמו חיוב אונסין אשואל עד שעה שתיאנס ואינו מת ומשלם, דאי הוה סבירא ליה דמשעת שאלה נתחייב באונסיה, אם היתה פרה שאולה לו מערב שבת וטבחא בשבת חייב לשלם, דהא לא באו כאחת, שהרי חיוב אקרן (איגלויי) [איגלאי] מילתא למפרע שבאה לו מערב שבת, וחיוב מ[י]תה לא בא עליו עד שבת. ומילתיה דרב פפא דסביר' ליה חדוש הוא שחדשה עליו תורה בקנס אע"פ דמיקטיל משלם, אליבא דר' [מאיר] קאמ' ליה דסביר' ליה לוקה ומשלם אבל מת ומשלם לית ליה אלא בקנס דחידוש הוא, אבל רבנן סביר' להו דאינו לוקה ומשלם ואינו מת ומשלם אפי' קנס, ובהדיא חזינן [לעיל ע"א ע"א] דפליגי ר' מאיר ורבנן בטבח בשבת ובטבח לע"ז דר' מאיר מיחייב וחכמים פוטרין לגמרי, ומשום הכי משמע דלית הילכתא כותיה בהאי. ובאידך מילתא דפליג רבא עליה דמשעת שאילה מיחייב (כאונסיה) [באונסיה], משמע דהלכתא כוותיה דרבא דהוא בתרא, אלא כיון דאיכא לפרושי מילתיה דרבא כרב פפא דהא הניח להם אביהם אחריות נכסים דוקא אסופא קאי דטבחוה אבל ארישא ומתה מאיליה אע"ג דהניח להם אביהן אחריות נכסים לא משלמי כלל, דהא אינהו לא שאילו פרה אלא אבוהון הוא דשאיל, וכשבאו עליה האונסין הוא לא היה בעולם, פטורין מלשלם דהא לא נתחייב האב באונסין עד שעת אונסין.
אשר גזל יחזיר כעין שגזל. כלומ' אם גזילה קיימת מחזיר, אם אין הגזילה קיימת פטור, ובדידיה ליתה לאוקומה דהא אע"פ שאין גזילה קיימת מיחייב לשלם דמי הגזילה, ובקרא קא פטר ליה לגמרי, אלא בודאי בבניו קא מיירי היכא שאין גזילתו קיימת כדמפרש ואזיל, בין גדולים ואפי' קטנים חייבין כיון דגזילה קיימת, משום כבוד אביהם. וסומכוס סבר אם היתומים קטנים פטורין, דהא לאו בני כבוד אב ואם נינהו.
בר חמוה דר' ירמיה. קטן היה. טרק גלי. סגר דלת פתח הבית ולא הניח להיכנס, לפי שהיה ר' ירמיה רוצה (להחזיר) [להחזיק] בה, והיה טוען שאביו מכרה ונתנה לו. שלו הוא תובע. כלומ' הדין עמו של קטן, שהרי הכל העולם יודעין שמשל אביו היה. דאחזיק בה בחיי אבוה חזקה שיש עמה טענה מחמת מכירה או מחמת מתנה. שלא בפני בעל דין, דהאי קטן כמאן דליתיה דמי. והתניא בין גדולים בין קטנים חייבין. ובודאי אין יכול להוציא מידם אלא בעדים ואע"פ שהם קטנים, ש"מ מקבלין עדות שלא בפני בעל דין. קטנים פטורין. ש"מ דאין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין.
<h2>דף קיב:</h2>
שתקף בעבדיו. כלומ' שלקח עבדיו עמו. אין אומרין נמתין לו עד שיגדיל. כלומ', יעמוד הקרקע תחת יד זה הקטן שהחזיק בו עם עבדיו, אלא מוציאין אותה מידו. ואם כן אמאי אמרת שלו הוא תובע ויעמוד בה בר חמוה דר' ירמיה(ו) ולא יכנס עוד ר' ירמיה בה. התם הוא דלא קיימא בחזקת אבהתיה, משום הכי דין הוא שלא יועיל תקפו ברוב גדוד עבדיו, אבל הכא במעשה דר' ירמיה מוחזק הקטן בבית מכח של אבותיו יותר מר' ירמיה, ומשום הכי דין הוא שיצא ר' ירמיה מן הבית עד שיגדיל הקטן, ויביא עדים ר' ירמיה מחזקתו שהחזיק בה בחיי (אביו) [חמיו], שהוא אביו של תינוק, וידון עמו.
שהיה חולה מסוכן למות, או עדים מסוכנין נטויין למות, ואם לא עכשיו אימתי. ובעדות על פה מיירי, ומשום הכי בעי' שעת הדחק, דאי לא הוי שעת הדחק לא מקבלינן אלא בפני בעל דין דהא אכתי לא העידו. אבל בעדות בשטר אמרינן לקמן דשלא בשעת הדחק נמי מקבלינן, ומוקמי' שטרא אפי' עומד וצווח. ושלחו לו ולא בא. כלומ', אי נמי שלחו לו ב"ד שיבא לשמוע העדים שמעידין עליו ולא רצה לבא, ונמצא דאישתמוטי אישתמיט מדינא לפי שהוא יודע שהוא מחזיק בשקר.
מקיימין את השטר. קיום השטר שבא מלוה לב"ד עם שטרו ומביא העדים ומעידין על כתב ידן, או עדים אחרים, וכותבין בשטר, הנפק שטרא דנא קדמנא בי דינא, ומדאתו סהדי ואסהידו על חתמת ידיהון דדא היא היא אשרנוהו וקיימנוהו כדחזי. ואפי' עומד וצווח אל תקיימו השטר כי מזוייף הוא, אין שומעין לו, דלא כל כמיניה דלוה למיפסל שטרא דמלוה, דהא דמצרכי' לקיום שטרא מדרבנן היא [כתובות כ"א ע"ב], דהא קיימ' לן [שם י"ח ע"ב] עדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד. ומרענא לשטרא. שאביא עדים שמזוייפת היא, או אזים העדים. קבעי' ליה זמן. נאמר למלוה שיהא מזומן לבוא לב"ד באותו זמן, אבל לעולם מקיימין את השטר ולא יניחו בעבור קביעות זמן, שאם יכול לפסול את השטר, אע"פ שהוא מקויים יכול לפסלו, ואינו מזיק לו זה. פתיחא. שטר שמתא על שאינו פורע החוב. אדרכתה. פסק דין לירד המלוה לתוך נכסיו של לוה בשומא בחובו. והני מילי דממתינין לשמותי ולכתוב אדרכתא אנכסיה, כשצועק עליו מלוה מחמת הלואה, ויש לומ' אישתמוטי אישתמוט מיניה עד דיליהוו ליה זוזי, וכששלח יד בממון ברשות מלוה עבד דסתם מלוה להוצאה ניתנה. אבל בפיקדון, שלא היה לו לשלוח יד בו, לאלתר כתבי' אדרכתא אנכסיה. והני מילי דכתבי' אדרכתא אנכסיה, הני מילי אנכסים שיש בהם אחריות, שאם ירד המלוה ויחזיק בהם לא יוכל להפחיתם אם יודע ששקר הדבר שהוא תובע, דבזמן מועט לא יוכל להפסידם. אבל אי כתבי' ליה אדרכתא אמטלטלי, כדאמרי' [לעיל י"א ע"ב] מיניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה, איכא למיחש שיאכלם וימכרם, ומייתי הלווה סהדי ומרע ליה לשטרא וליכא לאישתלומי מיניה דמלוה. ואע"פ שיש קרקעות למלוה, דנוכל לגבות מיניה דמלוה אם יבא הלוה ויטול שטרו והוא כבר הקדים והפסיד מטלטלי דלוה שהדריכוהו עליו, אפי' הכי לא כתבי' אדרכתא אמטלטלי משום דחיישי' דמכספי הנך קרקעות של מלווה שלא שוו שיעור מטלטלי הלוה שהפסיד. והוא דמקרב כשיעור מהלך יום אחד, שנוכל להודיעו ביום השלישי ויגיע אליו השליח בו ביום וישכים הוא ויבא ביום הרביעי, ויבא לב"ד יום חמישי.
שליחא דבי דינא, ששלחוהו ב"ד להעמידו בדין וחזר השליח לב"ד ואמר אינו רוצה לבוא, מהימנינן ליה כבי תרי דאימת ב"ד עליו ולא משקר להו, ועל פי דבורו משמתינן ליה מיד [על פיו] כדין מי שנשמט מב"ד עד שיבוא לב"ד שיהא בשמתא. אבל לפתיחא (שנתמנה) [שנמנו] שיהא בשמתא עד שיפרע החוב לא הימנוהו ליה לשליח ב"ד כבי תרי, דהא אפוקי ממונא הוא ממה נפשך, שאע"פ שיתירו לו ב"ד נדויו ויאריכו אותו על פריעת החוב חודש או שני חדשים אפ"ה איכא (איסור) [חיסור] ממון, דלעולם לא שרו ליה [שמתיה] עד דיהיב זוזי דפתיחא לספרא דדייני, שכיון שלא הועיל למלוה שטר פתיחא ליפרע לו ממנו (שטר) [שיעור] חובו למה יפרענו הוא, שאם היו ב"ד מחזיקין בשטר הפתיחא שמסרו ביד המלוה כמו שהתחילו, ולא היו מתירים נידויו עד שיפרענו היה המלוה פורע שכר שטר הפתיחא, אי נמי אם פרע מיד לסופר הדיינים שכרו משלם תיכף שהגיע לידו שטר הפתיחא ואח"כ כשירצו ב"ד להתירו, אינו רוצה המלוה להחזיר שטר הפתיחא שבו כתוב הנדוי עד שיחזיר לו הלוה מה שנתן עליו לסופר הדיינין, ואם לא יתירו אותו ב"ד כ"ש דאיכא אפוקי ממונא דזהו כל סך הממון שהוא תובע לו.
קבעי' ויהבי' (ליה) זמנא. כלו', מזמנין בעל דין ביום פלו' לדין על פי אשה ההולכת אצלו על פי דרכה או על פי שכיניו, וסמכי' עליהו דעבדי' שליחותיהו, ואי לא אתי מחזקי' באפקרותא ומשמתי' ליה. אלא דליתיה במתא. שאין אותו פלו' עכשיו בעיר שב"ד בה, ואמרו לשכנים כשישוב פלוני אמרו לו שיבא לב"ד. אבל איתיה במתא לא משמתי' ליה, דחישי' שמא ההיא איתתא ושיבבי(ה) לא עבדי שליחותיהו, דאמרי בנפשייהו אין אנו צריכין לומר, ובודאי בי(ה) דינא אשכחוה יתיה ואמרו ליה. אלא דאתי ביומיה, וביום אחד אין אדם שוכח שליחותו, אבל בתרי יומי איפשר ששכחו שליחותו של ב"ד ולא אמרו ליה. ולא אמרן. כלו' דסמכי על פי אשה והשכנים אלא דלא חליף אבבא דבי דינא. כי אתי ההוא גברא לביתיה לית ליה אורחא לבבא דבי דינא, אבל אי חליף אבבא דבי דינא לא סמכינן אשיבבי, דאמרי האשה ושכנים בודאי בי דינא אמרו ליה.
<h2>דף קיג.</h2>
האי מאן דכתבי עליה פיתחא. כלומ' דשמתיה על שהיה מסרב לבוא אל ב"ד, כי אתי לדינא קרעינן. אבל אי אמ' אתינא לא קרעי' ליה דילמא לא מקיים ליה לדיבוריה אי לא... דינא. ואי כתבוה עילויה שמתא על שאינו שומע לגזר דין שגזרו עליו ב"ד לפרוע לבעל דינו לזמן פלו', והוא מקשה ערפו ואומר לא אשמע אליכם, לא קרינן ליה לגזר דיניה עד שיפרע בעל דינו, או יתן משכונות שיזכה בהן מיד בעל דינו אם לא יפרענו לזמן שנתנו לו ב"ד. ולא היא כי אמר צייתנא קרעינן לפתיחה, ואע"ג דלא פרע מידי, דדילמא זוזי הוא דלית ליה ואזיל וטרח ומייתי, אבל אי שמתיה על דלא אתי לבי דינא כל כמה דלא אתי אפקרותא הוא.
קבעי' זמן ליום שני בשבת, ואם לא יבא מזמנין אותו ליום חמישי, ואם לא יבא מזמנין אותו ליום שני, ועד למחר לא כתבי', שכל היום ממתינין לו שמא יבא, משום דעביד איניש דשכיח ליה אונסא והלך למקום אחר קודם שיגיע הזמן ונזדמן לו אונס, ומשום הכי דיינינן ליה לזכות ולא כתבי' עליה פיתחא אלא לאחר שלש זמנים. ודוקא באיש, אבל באשה שאין לה עסקים ויושבת בעירה כיון דלא אתיא לזמן ראשון שנתנו לה ב"ד פשיטא ופשיטא דמשום מרד וכעס(ן) שאינה יריאה היא עבדה כן.
לא קבעי' זימנא ביומי ניסן ותשרי. כלו', אין מזמנין אדם ביומי ניסן ותשרי לפי שזמן טרוד הוא ועסוק בפרנסת כל השנה דזמן קציר ובציר הם. ומעלי שבתא וימים טובים שהם טרודים במצוה עוברת משום (כי) סעודת שבת וי"ט אינו מתכוין (משום דזילותא) [לזילותא] דבי דינא. אבל מניסן לבתר ניסן קבעי' זימנא. כלומ', יבא לב"ד אחר ניסן ואי לא אתי כתבי' עליה פתיחא, ולא אמרי' דילמא אינשי, שמא שכח הזמן מרוב עסקו וטרדתו באלו שני חדשים, דכיון דזמן ארוך הוא אי לא מידכר האי יומא מדכר ליומא אחריתי, אבל ממעלי שבתא לאפוקי שבתא דזמנו בחול דליכא אלא יום אחד איפשר ששכח ולא נזכר מה שאמרו לו ב"ד, ומשום הכי לא בא יום שני לדין, ולא נתכוון לזילותא דבי דינא.
אין פורטין לא מתיבת המוכסין וכו'. פורטין להחליף סלעים בפרוטות מתיבה המוכנת ליתן בתוכה מעות המכס. ולא מכיס של גבאים, שהם גבאי המלך שגובין כסף גולגלתא, לפי שהן של גזל, דאכתי מרייהו לא איאש מינייהו, וכי אתו ליד האי הפורט באיסורא אתא לידיה, ואפילו אם רוצים ליתן לגבאי צדקה סלע אחר אין רשאין ליטול מהן לפי שהן של גזל. ועוד שאנו מחזיקין ידי עוברי עבירה, אבל נוטל הוא לצדקה או לפרוט סלעים מן המעות שיש לו למוכס בתוך ביתו, שהן מעות שלו שאינם מגזל אלא משאר עסקים. או מן השוק, אי נמי שיש לו מעות בשוק בכיסו שאינו מוציאן מתיבה המיוחדת למכס, וגם לא נטלן בפנינו מן המכס, ולאותן מעות אין אנו חוששין שמא מן המכס הן, לפי שדרך המוכסין ליתן מיד מעות המכס בתיבת המכס מפני אימת מלכות. וכל אלו מוכסין דאסרינן לפרוט מהם מיירי שהמוכסים הם ישראל והשיירות נמי הם ישראלים, אבל אם המוכסים ישראל ורוב השיירות גויים ליכא למיחש מידי, אי נמי מוכסים גוים ושיירות ישראל ליכא למיחש מידי. ובברייתא תני שאע"פ שהמוכסים ישראל ורוב השיירות ישראל שאסרנו לפרוט מהם אבל נותן לו דינר ומחזיר לו את השאר, כלו' אם לא היה ביד נותן המכס אלא דינר זהב, והמכס אינו מגיע אלא לחצי זהוב, שרינן שיתן לו כל הדינר ומקבל ממנו בפרוטות או בכסף שוה חצי דינר מפני שהוא כמציל מידם. ובמוכס שאין לו קצבה, כלומ' שנוטל כפי חפצו מן הסוחרים פעמים רב פעמים מועט, ומשום הכי נקרא גזלן, אבל במוכס שיש לו קצבה מאת המלך, שמשוי של חמור יתן כך וכך ומשוי של כתף יתן כך וכך ואינו רשאי לשנות וליטול יותר מפני (יראת) אימת המלך, כי האי גונא לא מיקרי גזלן דהא קיימא לן דדינא דמלכותא דינא.
מוכסין (היכא) [היכי] מקרו גזלנין, והא אמ' שמואל דינא דמלכותא דינא, וזה יהודי שקבל המכס מן המלך בדבר קצוב כך וכך לשנה אינו גזלן, שהרי אינו רשאי להוסיף וליטול מן הסוחרים ישראל אלא דבר הקצוב. במוכס שאין לו קצבה, אלא נוטל מן הסוחרים העוברים והשבים ככל חפצו. במוכס העומד מאליו ליטול מכס שלא היה נהוג ליטלו, אע"פ שהוא עושה בשליחות המלך.
להבריח בו המכס. לפי שאין דרך הסוחרים לתת המכס ממה שהם לובשין ואע"פ שישוו אלף או אלפים, ועל כן הוא לובש הכלאים ואינו מתכוין להנאת לבישת כלאים אלא להבריח בו המכס, אפי' הכי אסור דסביר' ליה דבר שאינו מתכוין אסור. ור' עקיבא פליג ואמ' דשרי דסבר דבר שאין מתכווין מותר, ושניהם מודים דמותר לגנוב את המכס, ומשום הכי מקשי בשלמא לענין כלאים וכו', כלומ' רוצה לומ' עד כאן לא פליגי אלא באיסור כלאים, אבל כולהו מודו דמותר להבריח מן המכס, והא אמר שמואל דינא דמלכותא דינא.
ונודרין להרגין, רוצחים. חרמין, בעלי תגר ומריבה וגוזלי ממון, ונודרים להם כדי שלא יטול מכס ממנו. נודרין, שיאמר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם אין זו של תרומה אם המוכס הוא יהודי, או שהיא של בית המלך אם המוכס הוא גוי. ובנדרים [כ"ח ע"א] פריך, כיון דאמר יאסרו איתסר ליה כיון שאינן של בית המלך, ומתרץ באומר היום, שלא אסרם עליו אלא אותו היום בלבד ולמוצאי היום אשתרו ליה. ואי אמ' היום לא מקבל עליה מוכס, שהרי מכיר בנדרו שהוא (מדמי) [מרמה] אותו. ומתרץ, באומר בלבו היום ובפיו סתמא, ואע"ג דבדברים שבלב אינם דברים הכא משום אונסין שרו רבנן שיהיו דברים. ומקשי' נמי והא אמ' שמואל דינא דמלכותא דינא, וזה ישראל שלקח מן המלך באלף או באלפים נמצא זה הנודר גוזלו, ומתרץ במוכס העומד מאיליו או במוכס שאין לו קצבה.
במוכס גוי שלקח המכס מן המלך וגזילתו מותרת, ולא מוכס ישראל שקנה המכס מן המלך מיירי, דההוא ודאי אסור. באין עליו בעקפין כלו' עד שפוטרין את ישראל. וקיימ' לן כרב אשי דבתרא הוא דגניבה מותר היכא דליכא חלול השם, כלומר אם יהיה הגניבה והגזל בענין שיוכל להודע לגוי ואינו יכול להציל עצמו בשום טענה אסור, וזהו גזילתו אסור דאמרי' בסמוך לו, ואין לך חילול השם גדול מזה.
<h2>דף קיג:</h2>
בזמן שמסורין בידך. אבידתו מותרת, ואינו חייב להחזירה. וכל מקום שיש בו חילול השם, כגון אדם גדול ונכבד בעיניהם, ואם יודעין שהוא מחזיק באבידה של שום אדם בעולם היה חילול השם גדול. וטעותו מותרת, כגון אם היה חייב מעות וטעה הגוי בחשבון מאליו מותר, דליכא חילול השם כלל, דמצי א"ל אני האמנתי לך ולא רציתי למנות אחריך ונתתים בתוך כיסי שהיו בה מעות, כגון הא דאמרי' בסמוך דא"ל חזי דעלך קא סמיכנא, כלומר אין אני מונה אותם, כדי להוציא עצמו מן החשד.
זבן ליקנא דדהבא בכלל דנחשא. מזרק של זהב בחזקת של נחושת. ואבלע ליה זוזא יתירא. ועוד טעות אחרת שעכב דינר בידיו מדמיו והטעהו בחשבון. שבשי דגופנא. זמורות. קטופי. אשכולות של ענבים. אי דגוי הם אייתי לי, דבודאי יתרצה במעות כדי דמיהם, לפי שאינו מכיר אותי ויטול דמי האשכול ולא יתבייש. ואי דישראל הוא לא תיתי, דלא שקיל דמי, שלא ירצה ליטול דמים ממני מפני שמכיר אותי וירצה שיהיו במתנה אצלי, ואני שונא מתנות, כדכתי' [משלי ט"ו] ושונא מתנות יחיה.
דקטלי דקלי וגשרי גשרי ועברי' עליו, וליכא אלא ייאוש כדי, ושינוי רשות ליכא שהרי מונחים ברשות הרבים הם, ושינוי מעשה ליכא דהא לא עבדי מינייהו כלום. ושינוי השם נמי (גנבי) [גובי] דדיקלא קרי להו.
האי מאן דמשתכח בבי דרי. אם היו ארבעה שותפין בגורן, והביאו(ה) השלשה חלק(י)ם לביתם והרביעי נמצא בגורן, הוא יפרע מנתא דמלכא בשביל כולם, ואם גבאי זה ישראל הוא שקנה המכס מן המלך אין בו משום גזל, דדינא דמלכותא הכי הוי. אבל בארישא לא. מאי טעמ' ארישא ארישותיה מסיק, ואין עליו לפרוע חלק בעל הבית, שהרי אין לו חלק בקרקע (שהוא מן המלך) כמו שיש לשותף, שמגיע אליו קצת מן המס, וכיון דמשתעבד במקצת משתעביד לכוליה.
בר מתא אבר מתא מיעבט. כלו', רשות לישראל גבאי המלך למשכן בן העיר אחר על אותו שברח משם, וחוזר הוא ומוציא מידו אם ישוב בעיר. והני מילי בבולארה ובכרגא דשתא. בולארה מס הקרקע, וכרגא כסף גולגלתא, שלאותה שנה בלבד, אבל אם עברה השנה ומפייס המושל והניחם ולא בקש לו, כלומ' אינו מתמשכן אחר על חבירו. אי נמי שזה הגבאי פרע למלך על כל קצבה שקבל עליו על שנה שעברה, ומעתה המס של זה, ואין לו כח למשכן את חבירו כיון שנסתלק המלך.
<h2>דף קיד.</h2>
כיון דגוים מפקי ממונא אפומא דחד שהדא, נמצא שהפסידו שלא כדין. במגיסתא, בני כפר שאין מקפידין לדון כמשפט. אבל ב(נ)י דואר, שלטון, חד שהדא נמי אמימתא שדו ליה, כלומ' על פי עד אחד אין מוציאין ממון, אבל מחייבין בעל דין שבועה כדי להכחיש את העד, כדין תורה.
האי בר ישראל דזבין ארעא לעכו"ם אמיצרא דישראל חבריה, בין בית בין שדה סמוך לשדה או לבית של ישראל חבריה משמתינן ליה, אפילו לא ירצה לתת [ישראל] שכנו בדמיו כמו עכו"ם, ואפילו ישראל עני גמור הוא שאין לו דרך לנטות ימין ושמאל משמתינן ליה, לפי שמניח ישראל מפני שקונה כפי דמיו, ומוכר לעכו"ם שמעלה בדמי השדה, לפי שלא יוכל ישראל להשמר ממנו ויבוא לידי סכנה, ומאי חזי דדמא דידיה סמיק טפי, שמוכר ביתו או שדהו במעט יותר שיחיה ממנו, וימית ישראל חברו שכנו, דילמא דמא דההוא ישראל סמיק טפי. [ארבעת, הרבצת].
נטלו מוכסין את חמורו, והתחנן להם שיחזירוהו לו ולא רצו, אבל נתנו לו חמור אחר שאינו שוה כמו אותו חמור שגזלו ממנו, הרי אלו שלו, אע"פ שהוא מכיר בעל החמור שהחליפו לו אינו חייב להחזיר לו, דבהיתירא אתא לידיה, שבודאי נתייאש ממנו תכף שבא לידי המוכס או הליסטים, וסתם גזילה ייאוש בעלים הוא, וכשנותנו לו מקרי שנוי רשות ואיכא ייאוש ושנוי רשות. והאי תנא סבר דסתם גזילה וגניבה הוי ייאוש בעלים דליסטים היינו גזילה ומוכסין היינו גניבה שבאין בטענת המלך והמלך לא צוה אותם, ר' קתני לה דתניא ר' אומר אומ' אני גנב הרי הוא כגזלן, ובתרוייהו מתייאשי.
המציל מן הגייס וכו'. אם נתייאשו הבעלים. כלו', אם היה המעשה בענין שהבעלים מתייאשים מהם, כגון שאין הבעלים יכולין להציל לא מן הגייס ולא מן הנהר, ובא זה וסכן עצמו והציל, הרי אלו שלו. אבל אם היו יכולין להציל אע"פ שבא זה והציל חייב להחזיר, דבכי האי גונא לא אמרי' סתם גזילה ייאוש בעלים היא, ובאיסורא אתא לידיה [ו]אע"פ שנתיאשו אחרי כן חייב להחזיר. וכן נחיל של דבורים וכו'. כלומר, כי היכי דאזלי' לחומרא בממון חשוב בעלמא דבעינן דליתי(ה) לידיה בהיתירא, כלומ' לאחר ייאוש, כמו כן אזלי' לחומרא בממון שאינו חשוב בעלמא, דבעי' דלא שייך בה משום גזל אלא בתקנתא דרבנן, כגון נחיל של דבורים שיצא מכוורת ראובן והולכין להם ליער, אם הוא בענין שנראה לכל שאין הבעלים יכולין להציל ובודאי מתיאשין מהם הרי אלו שלו, ואם לאו שיכולין היו להציל אע"פ שנתיאשו הבעלים אחר כן חייב להחזיר הואיל ובאיסורא אתא [לידיה]. [גמ'] דדייניה בגייותיה. בגאוה ובזרוע. דאמרי מי יימר. דאמרי' לנגזל מי יימר כדקאמרת, הבא עדים שנגנבו.
אמ"ר יוחנן בן ברוקה נאמנת אשה וכו'. מכאן יצא נחיל זה. נחיל גדוד של דבורים, כלו' מכוורת ראובן, והמוצ(י)או ברשות הרבים או ברשות חבירו חייב להחזיר לו על פי האשה והקטן. ובגמ' [קי"ד ע"ב] מוקי' לה במסיחין לפי תומן, דהא קיימ' לן דאשה וקטן לאו בני עדות נינהו, ואע"ג דאין מסיח לפי תומו כשר אלא לעדות אשה בלבד, מהאי טעמא דמתוך חומר שהחמרת עליה בסופה, שאם בא בעלה תצא מזה ומזה והוולד ממזר מזה ומזה ואין לה כתובה לא מזה ולא מזה וצריכה גט מזה ומזה וכו', הקלת בתחלתה דמסיח לפי תומו כשר באשה, אפי' הכי כיון דנחיל של דבורים תקנתא דרבנן הוא המינוה רבנן למסיח לפי תומו. ויורד לתוך שדה חברו ומציל את נחילו. כלומר, אם נכנס אותו גדוד של דבורים בתוך גנתו של חבירו רשאי ליכנס שם, אבל אם הזיק שם ירקות גנתו חייב לשלם דמי גנתו של חבירו מתוך נחילו, שהוא שוה כפלי כפלים. אבל לא יקוץ את סוכו. כלו', אם נתישב גדוד של דבורים בסוכות אילן של חבירו, והוא ירא ליטלן אחת אחת כדי שלא יברחו, והיה רוצה להוליכן כולן ביחד אפי' על מנת (ליטול) [ליתן] דמים, לפי שזהו הפסד מרובה לזמן מרובה, מה שאין כאן בירקות שדה וגינה שהוא דבר מועט ולזמן מועט. ור' ישמעאל פליג ואמר קוצץ ונותן לו דמים, שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ.
<h2>דף קיד:</h2>
אין מסיח לפי תומו כשר. כלומר, מי שהוא אינו כשר להעיד בכוונה (לבד), לא מכשרי' ליה כשהוא מסיח לפי תומו (כשר), כלו' שאין מתכוין לעדות, אלא לעדות אשה בלבד, כגון אשה ועבד וגוי וקטן שאם יתכוונו להעיד לא מהימנינן להו, וכשהם מספרים זה לזה מה שראו או לאחרים בלא שום כוונה שמת בעלה של פלו' מהימני, ודוקא בעדות אשה דמתוך חומר שהחמרת עליה בסופה שאם בא בעלה תצא מזה ומזה וצריכה גט מזה ומזה והולד ממזר מזה ומזה ואין לה כתובה לא מזה ולא מזה ולא פירות ולא מזונות לא על זה ולא על זה, הקלת עליה בתחלתה שאפי' מסיח לפי תומו כשר, שכיון שיודעת שתהא עתידה לקבל בשת כזה אם יבא בעלה הראשון, דייק' ומינסבא, כלו' חוקרת איך היו הדברים והיאך מת ומי היה במעמד עד שמגעת לאמיתת הדברים. והא נחיל של דבורים וכו', א"ל בתקנתא דרבנן וכו', כלומר באיסורא דאוריתא לעולם אינו נאמן עד אחד ושאר פסולים אפילו במסיחין לפי תומן, ואי נמי לענין דבר דשייך ביה גזל גמור, אבל בנחיל של דבורים ליכא גזל גמור אלא משום דרכי שלום, כדתנן [חולין קמ"א ע"ב] יוני שובך ויוני עליה יש בהן גזל מפני דרכי שלום. יצאתי לשאוב מים ודעתי על אימא. כלו', שהייתי מוליכה עמי כדי שלא תבעל לשבאין, ש"מ דאף לענין איסורא דאורייתא כשר מסיח לפי תומו דהא כן אינו כשר לעדות אמו ואפי' הכי שרינן ל(י)ה לכהונה אע"ג דהויא זונה, דכל מי שנבעלה בעילת איסור מיקריא זונה. משום דבשבויה הקלו, משום דמנוולה נפשה לגבי שבאי שסותרת שערה ומגדלת צפורניה כדי שלא תמצא חן בעיניו, ואפי' לא היה מעיד עליה יש לנו להחזיקה בכשרות כדי שיטלנה לפדיון ולא יעכבנה בידו לעולם, אלא משום חומרא אסרוה חכמים, וכיון דאיכא קצת עדות דין הוא דשרי' לה.
המכיר את כליו וספריו ביד אחר וכו'. כלומר, הכיר ספריו ביד שמעון וכשתבעם ראובן לו אמ' לו אני לקחתים ביום השוק, וראובן טוען פעם אחת נגנבו לי ובודאי מן הגנב באו לידיך ובאיסורא באו לידך, [דלפני יאוש קמיירי] דאי לאחר ייאוש הא קננהו לוקח בייאוש ושינוי רשות, אלא ודאי לפני ייאוש מיירי. אם יצא לו שם גניבה בעיר, שקודם לכך נשמע בעיר קול יצא בעיר שנגנבו או אבדו כליו וספריו שלפלו'. מפרש בגמ', כגון שנמצא מחתרת חתורה לו בביתו, והסוחרים והעוברים והשבים שהיו לנים בביתו ברחו להם עם הכלים [ו]יצא קול בעיר שנגנבו ספריו. (ו)נשבע זה הלוקח בכמה דמים קנה אותה ויחזיר לו מעותיו ויפדה בהם ספריו, דעבדי' בהו תקנת השוק, שאם היית אומ' בלא דמים נעלת דלת בפני כל הקונים שבשוק, דמצי אמרי מה חטאתינו ומה פשעינו כשלקחנו זה המקח בפרהסיא ולמה נפסיד את דמיהם, ומשום הכי כל מה שיטעננו הלוקח שהוציא בהם ישבע שהוא כן ויטול, דבלא שבועה דחד אי איפשר מפני תיקון העולם, ומוטב שישבע הלוקח שיוכל לטעון בטענת בריא, מבעל הבית שאינו יודע לטעון בטענת בריא. ואם לא, שלא יצא לו שם גניבה בעיר אין להכריח מי שקנה אותם בשוק שיחזיר לבעל הבית את ספריו, (אם יחזיר לו מי שקנה אותם ואומר) שאני אומר מעולם לא נגנבו לו אלו הספרים אלא ברצון נפשו מכרם, שנצטרך למעות, ועכשו שבאו לו מעות הוא מחז(י)ר אחריהם. ומיירי מתני' זו שנשבע ונוטל, שידוע לבני העיר שזה הלוקח קנה אותם בדמים, אבל אינם זוכרים הדמים, ומשו"ה אין לנו להאמין בעה"ב שאמר נגנבו משום טענת מיגו, מיגו דיכול לומר שאולין הן בידך, דהא ספרים דברים העשויים להשאיל ולהשכיר הם, ובלא דמים יכול להוציא אותם מידו, כי אמר גנובים הם ממני ויש לי להחזיר לך דמיהם נאמן בלא שום קול בעולם, אי נמי י"ל שאינן מעיר אחת, [ואין דרך להשאיל ולהשכיר חוץ לעירו] אי נמי בספרים חשובים הרבה שאינם עשויים להשאיל ולהשכיר ומשום הכי בעינן שיצא קול גנבה בעיר קודם לכן.
וכי יצא לו שם גניבה בעיר מאי הוי וכו'. דילמא הוא הוציא הקול, ולא היה אמת אלא הוא מכרן לרצונו כדאיצטריך למעות, וכשידע שאותו שלקחם ממנו מכרן לאחר רוצה לחזור בו. ומתרץ, כגון שבאו בני אדם וכו'. כלומ', וברחו להם, ש"מ דאינו טוען שקר ובודאי זה שלקחן מאלו הבורחים לקחן. ודילמא עילה מצא, כ"ש שאין להאמינו לענין הספרים והכלים, שהרי ליכא אדם בעולם שראה אותם שהוציאו דבר, ושמא לא ברחו אלא ברצונו הלכו להן, והוא מצא רגליים לדבר למה שחשב לכזב על מכירת הספרים לכן עמד בלילה והפגין בעיר להאמין דבריו כשיערער [לקמן. הפגין, צעק]. ואנבוקראות, חבילות, של כלים, ונראה לכל שטוען אמת דהא נמצאת מחתרת בביתו וגם כלים מוליכין על כתפיהן, ועל זה יצא הקול, נמצא שאומר אמת שהרי הכל מעידין ואומרין הללו כליו והללו ספריו, לפי שנכרין הן הכלים מן הספרים. לא שנו שמצריכין לכל הראיות הללו שאמרנו, שהן מחתרת ועדות בני העיר שרדפו אחריהם אלא בבעה"ב העשוי למכור כליו, כלומר שהוא עני ואינו אוהב כל כך ספריו שיסבול חרפת רעב יום אחד עליהן, אבל בבעל הבית שלא ראינו מעולם שמכר את כליו מעודנו, לא צריך כולי האי, אלא בלא מחתרת ואנבוקראות סגי, ובלבד שבאו בני אדם ולנו בתוך ביתו ועמד והפגין בלילה ואמר נגנבו כלי וספרי. ודילמא איצטריכו ליה זוזי וזבין, אמר רב אשי הרי יצא לו שם גנבה בעיר, כלומר הלא יש קצת ראיה וסגי בהא.
<h2>דף קטו.</h2>
גנב ומכר ואחר כך הוכר הגנב, ולפני ייאוש מיירי, שכשמכר עדיין לא נתיאשו הבעלים ובאיסורא אתא לידיה דלוקח ונקרא גם הוא גזלן, וקימ' לן כרב חסדא דאמ' [קי"א ע"ב] גזל ולא נתייאשו הבעלי' ובא אחר (וגזלו) ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה, ומשום הכי דינא הוא דאזיל בעל הבית שנגנב מביתו דאזיל ושקיל גלימא שלו מבית הלוקח בחנם מיד ואין יכול לוקח לעכבה על מעותיו שהרי גם הוא נקרא גזלן. והדין עם הראשון דקאמ' רב לאו בדין בעל הבית קאמ' אלא בדינו של לוקח קאמא, כלומ' ממי יקבל מעותיו שהוציא במקח, או מן הגנב שלקחן מידו והוא נקרא ראשון לגרום לו הפסד שהוא מכרו לו, ובעל הבית שהוציא הגלימא או הספר מביתו נקרא שני שהוא גומר ההפסד. ורב סבר לא עשו תקנת השוק. כלומ', אע"פ שכשקנאו בשוק בפרהסיא ולא הכיר בו ש[נ]גנב, אפי' הכי לא עשו בו תקנה שישלם לו בעל הבית מעותיו שהוציא עליהם, דכיון שהוכר הגנב והוא בעל נכסים דאיכא לאישתלומי מיניה, ליזיל לגביה וליתפרע מיניה, שאם לא הוכר הגנב דברי הכל לישתלומי מיניה. ור' יוחנן סבר אע"פ שהוכר הגנב ואיכא לאישתלומי מיניה עשו בו תקנת השוק, ואין לו לטרוח אחר הנגב להוציא מעותיו מידו כיון שלא היה גנב מפורסם, שאם היה הגנב מפורסם אפי' ר' יוחנן מודה דלא עשו בו תקנת השוק, דהא סביר' לן כרב חסדא.
גנב ופרע בחובו, מלוה ממש. היקיפו, שנטל פירות מן החנוני בהקפה שהאמין לו על אמונתו עד שיזדמן לו לפורעו, לדברי הכל לא עשו בו תקנת השוק, ואפי' לר' יוחנן, אלא נוטל בעל הבית הגלימא והספר מבית המלוה או מבית החנוני ולא יתן לו שום דמים בעולם, דהא לאו אדעתא דהני ספרים אוזפיה או היקיף לו פירותיו, וכי היכי דהימנייה עד השתא ליהמנייה נמי עד שיזדמן (מי) [לו מעות] אפי' לא הכירו החנוני והמלוה שאלו הספרים והכלים של גניבה היו, וכל שכן אם הכירו. משכנתא שוה מאתן במאה, שקבל מנה לבדו על הספרים ולא רצה למכרן כי אם למשכנם, עשו בו תקנת השוק, כלומר אליבא דר' יוחנן דהלכתא כוותיה היכא שהוכר הגנב, שהרי הוציא מעותיו על זה ולא היה יודע שהיה [נ]גנב, ובזו המשכונא לא שינה מדרך שאר המשכונות שבעולם ששוה יותר ממה שהוא מלוה עליהם. משכנתא שוה בשוה, [אין דרך העולם לעשות כן להלוות על המשכון כל שומו הלכך לאו אדעתיה דהאי משכון אוזפיה אלא הימוניה הימניה]. רב ששת אמר לא עשו בו תקנת השוק אפילו ליטול מנה, דכי היכי דמאה יתירים הלוה לו על אמונתו, מאה נמי דשוו מתנה הוו, ומר זוטרא אמר עשו בו תקנת השוק אפילו ליטול מאתיים, דאורחיה למשכן בדמים יקרים כי היכי דתוחלט בידיה. זבוני שוה בשוה, כלומר שוה מאה וקנה במאה עשו בו תקנת השוק, אע"פ שהוכר הגנב אליבא דר' יוחנן, והיכא דלא הוכר הגנב אליבא דדברי הכל. שוה מנה במאתן לא עשו בו תקנת השוק, דכי היכי דמאה יתירים מתנה כמו כן נמי מאה דשוו מתנה הוי, ואפילו המאה דינרים לא יגבה ממנו. עשו בו תקנת השוק, ואפילו כל המאתיים יגבה, דאורחיה דאיניש למזבן בדמים יתירים, דקי"ל [עי' ב"מ ק"ח ע"א] דאין אונאה בקרקעות עד פלגא. [בר מגנב ופרע בחובו ובהיקפו, דלא יהיב ליה [כסף] אהאי (כסף) חפץ].
הוה מסיק ארבעה זוזי בההוא גברא, כלומר מלוה על פה בלי משכון, גנב גלימא אח"כ ונתנה לאבימי בר נאזי שהלוה לו ד' זוזי על פה, ולוה עוד ממנו ד' זוזי אחריני, ובא הנגנב והיה רוצה ליקח גלימתו בלא דמים כלל, לא מן הארבעה זוזי קמאי ולא מן הארבעה זוזי בתראי, ובאו שניהם לדין לפני רבינא, ואמר דין הוא שאותן ד' זוזי קמאי אין לך לפרוע, שהרי לא הלום לו על זה המשכון אלא על אמונתו, אבל [הד'] האחרונים בודאי הוציאם לו על סמך המשכון וזיל הב ליה ושקול גלימך. והקשה רב כהן דילמא הני בתראי נמי על אמונתו הלוהו כדמעיקרא, ולא על הגלימא, ולא לוה על הגלימא כלל, אלא שהקנה אותה לאבימי באותן הארבעה דינרין הראשונים אע"פ שהיתה שוה יותר בשביל אהבתו.
נרשאה פפונאה, שם עצם, ובר מחוזא על שם מקומו נקרא, מדקאמר בר מחוזא ולא קאמר מחוזא, כמו שאמר נרשאה ופפונאה, לסוף הוכר הגנב, שאם לא הוכר אין ספק שעשו בו תקנת השוק, והוי גבי בר מחוזא ק"כ זוזי מבעל הספר קודם שיקחנו מידו, אלא כיון שהוכר הגנב אע"פ דס"ל כר' יוחנן דעשו בו תקנת השוק ומשלם לו בעל הספר דמים שהוציא בו, הנ"מ ללוקח מן הגנב עצמו דבההוא איירי ר' יוחנן, אבל בלוקח מן הלוקח אין להחמיר כל כך על בעל הבית שיפרע הכל מכל אותם שהושכרו זה על זה, ורבא פליג ואמר מוטב להחמיר גבי בעל הספר דלישלם כוליה, ולא יפסיד אותם הלוקחים שהיו סבורים דלא מכח גנב אתו כלל אלא מכח בעה"ב, ולא נטריחם לגבות מן הגנב ומן הלוקח אבל בעה"ב ניזיל וניטרח.
<h2>דף קטו:</h2>
מתני' זה בא בחבית וכו', אין לו אלא שכרו. דמצי למימר בעל הדבש אתה משום מצוה נתכוונת ולפנים משורת הדין עשית, שהרי שנינו [עי' ב"מ ל"ג ע"א] אבדתו ואבדת חברו שלו קודמת, אלא ודאי לפנים משורת הדין עשית ושכר מצוות בהאי עלמא ליכא. אבל אם הודיעו שלא רצה לעשות לפנים משוה"ד אלא יקוב הדין את ההר ואבדתו קודמת, ואם יתן לו דמי יינו ישפוך יינו ואם לאו לא ישפוך, רשאי, וחייב ליתן לו דמי יינו. וא"ת אם התנה עמו פשיטא, צריכא למימר דתנאי ממון הוא וקיים, יש לומר הא קמ"ל דאבדתו ואבדת חברו דשלו קודמת. אי נמי דאע"ג דמצוה על בני ברית לעשות לפנים משורת הדין, כדתני רב יוסף [לעיל צ"ט ע"ב] והודעת להם וכו' אשר יעשון זו לפנים משורת הדין, אפ"ה אין להכריח כל אדם לעשות לפנים משורת הדין, משום דדמי להאי דאמרינן בעלמא [חולין ק"י ע"ב] דכל מצוה שמתן שכרה בצדה אין ב"ד מצווין להכריח אדם עליה, כמו כן במצות לפנים משורת הדין מתן שכרה בצדה כדאמרינן [לעיל ט' ע"ב] הדור מצוה עד שליש במצוה, עד שליש משלו מכאן ואילך משל הקב"ה, כלומר שמשלם לו שכרו בעוה"ז, אבל משליש לחודיה עליו נאמר [ע"ז ג' ע"א] היום לעשותם ולא היום ליטול שכרם.
שטף נהר חמורו וחמור חבירו וכו'. פירוש משנה זו (בפירוש) [כפירוש] חבית יין וחבית של שמן ודבש. וא"ת ליתני חדא ולא ליתני אידך, יש לומ' הא לא דמי להדדי לגמרי, שמי ששופך את יינו עביד מעשה בידים ומשום הכי אם התנה יועיל לו תנאו, אבל בשטף נהר שהוא ממילא הוה אמינא שלא יועיל לו תנאו, קמ"ל דמועיל לו תנאו. ואי אשמעי' שטף נהר לא הוה שמעי' שפך יינו מיניה, דדין הוא בשטף נהר היכא שלא התנה שאין לו אלא שכרו משום דממילא מפסיד, אבל בשפך את יינו דבידים אימא אע"פ שלא התנה כמי שהתנה דמי קמ"ל דפטור, והכי מתפרש בגמרא [קט"ז ע"א].
אמאי ולימא ליה אנא מהפקירא קא זכינא, כלומר אמאי אמרינן אין לו אלא שכרו הא אם ירצה יכול לזכות בכל הדבש, שהרי היה הולך כולו לאיבוד, והרי הוא כמציל מן הגייס [לעיל קי"ד ע"א] וזכה מן ההפקר, דהא לא היה יכול להציל דבש שלו בשום ענין. אבל (על) גבי חמור לא פריך הכי, דהא ביכול להצילו מיירי אם היה רוצה לטרוח ולשוט בנהר, דהא ת"ל שהרי חבירו יורד שם להצילו. ומתרץ, בשעקל בית הבד כרוך שם עליה. כלומ', חבית דבש שנסדקה ונחלקה לשנים חלקים קשורה הימנה בעקל בית הבד, ולא ישפך הכל אלא מנטף מעט מעט וליכא הפקר גמור. עקל צירקל בלעז או טורטור בלעז, והוא של חבלים.
<h2>דף קטז.</h2>
ולימא [ליה] משטה אני בך, ואע"פ שהתנה לו לתת דמי חמורו כולו, לא יתן לו אלא שכרו, דהא מצווה הוא להציל בהמת חברו בשכר. מי לא תניא הרי שהיה בורח וכו', [מעבורת, ספינה רחבה שעוברין בה רוחב הנהר]. אין לו אלא שכרו הנהוג בכל יום, דמצי למימר ליה מצוה היא דעבדת שמצוה היא להצילני. ומשני הא לא דמיא אינו דומה משנה זו שאמרת שחייב ליתן לו דמי שלו משלם לזו של מעבורת, אלא לסיפא דקתני סיפא, שאם נתן לו מידו לידו קודם שיכנס במעבורת דינר זהב שוב אינו יכול לומר לו משטה אני בך כיון שפרעו, ה"נ במתני' זוכה הוא מיד בדבש של חברו קודם שיבא לידי חברו, ומשו"ה אין יכול לערער עליו ולומר משטה אני בך. מ"ש רישא ומ"ש סיפא, כלומר וכי מפני שזכה בדינר זה מיד לא יוכל לערער עליו והלא נתאנה ולמה לא יחזור בו, ומשני דאין שם אונאה כלל, דבצייד השולה דגים מן הים עסקינן, כלומר שהפסדו ניכר, ומשו"ה אינו רוצה לזוז ממלאכתו עד שנותן לו דינר זהב כשיעור שהיה מרויח היום, ובמתני' נמי הפסדו ניכר לכל דבידים קא מפסיד שלו ושופך יינו, ומשו"ה דין הוא שתיכף שמכניס הדבש בחביתו יזכה בו מיד, אבל ברישא דמעבורת דלא מפסיד כלום שהרי אינו צייד, ולפיכך הוא בוטח בו בתנאי לבדו שיתן לו מה שפסק הוא מאליו על עצמו, והוא הדין אפילו נתנו לו, שהרי נתאנה, ובלבד שבעל הספינה היה מסרב להעבירו בשכר הרגיל עד שפסק על עצמו דינר זהב, אבל אורחא דמילתא נקט שאין דרך לפרוע שכר הספינה עד שיהיה לצד האחר אם לא יהיה הפסדו ניכר לכל, ולפי שמייקר לו השכר הוא מתיירא שלא יערער עליו וימצא קרח מכאן ומכאן. והכא לא צריך ב"ד כדבעינן באבדה, דתנן בפרק אלו מציאות [ל' ע"ב] היה בטל מן הסלע לא יאמר לו תן לי סלע בשכרי, [כלומר כמה שנתבטלתי היום, אלא נותן לו שכרו כפועל בטל], אם יש שם ב"ד מתנה בפני ב"ד ואם אין שם ב"ד בפני מי יתנה שלו קודם, משום דלא דמי דבאבדה שבעל האבדה הוא עמו ותיכף שמצאה זוכה בה בעלה, אין חזקה ראויה לזה הנשכר בה אלא הוי הוא המוציא מחברו, ומה יועיל לו תנאו שהתנה לתת לו סלע כיון שיכפור בו, ומשו"ה צריך לב"ד או לעדים, אבל הכא בדבש שהוא מוחזק, שהרי בחביתו עומד וקנה לו כליו נאמן הוא על שכרו. אי נמי יש לומר, שכיון שעירה הדבש לתוך חביתו, הוא בעצמו מוליך על כתפו החבית עם הדבש כמו שהיה עושה ביינו, ונותן לו שכר טרחו חוץ מדמי יינו.
ירד להציל [ע"מ שיתן לו דמי שלו] ועלה שלו מאליו מהו, מי אמרינן כיון שלא נתכוון מתחילה לשלם לו אלא משום שהיה סבור שימות, והשתא שלא מת לא משלם ליה אלא שכרו של אותו היום או של אותה שעה, או דילמא אמרינן זה המציל משמיא רחימו עליה [וחסו עליו] שלא הפסיד כלום ולא בזכות השוכרו, וכיון שקבל עליו בב"ד לשלם לו דמי חמורו כמו כן ישלמו לו, ומשני דמן שמיא הוא דרחימו עליה דנשכר ולא בזכות השוכר, אבל לא קא מיבעיא ליה אם ירד להציל ועלה של חברו שהיה יפה מאתיים מאליו מהו, מי אמרינן השתא מיהא לא טרח ולא משלם ליה כלום, או דילמא כיון שהפסיד את שלו שהניחו לטבוע כדי להציל את של חברו אע"פ שזה עלה מאליו חייב לשלם, ונראה דמחייב לשלם לו דמי חמורו הואיל ועל ידו הפסידו, וזה הרויח את שלו, ואע"ג דעלה מאליו ובלא טורח ניצל, מיהו מנכה לו כדי טורח שהיה לו לטרוח ולא טרח. בפירוש רבנו חננאל ז"ל, ירושלמי [ה"ה] הניח שלו להציל את של חברו ועלה של חברו מאליו, אין נזקק לו כלום אבל הניח שלו להציל את של חברו ועלה שלו מאליו, מהו דיימר ליה נתייאשת, אמר ליה נשמעיניה מן הדא, שטף נהר חמורו והיה צווח ואומר לא נתייאשתי ר"ל אמר כל זמן שצוח לא נתייאש, ר' יוחנן אמר חזקה מיואש הוא. לוינהו אריא. נתחבר עמהם ארי והיה משמר בהמותיהם מחיות ומלסטים. קדים רב ספרא. כלו', קודם שיחזיק אחר קדם וזכה בו שהרי הפקר היה. לרווחא דמילתא, שלא יהא עליו שום עירעור בעולם.
אין לו אלא שכרו, שהרי לא הועיל(ו) [לו] כלום, ולמה ישלם לו חמורו ויהיה (הנשכר) [השוכר] קרח מכאן וקרח מכאן. דורמסקין. עשב הוא נשלק בקדירות, ויש אומרי' פירות העץ ושמם פורונש בלעז. (ו)נותן לו שכרו משלם. כלו', אע"פ שהתנו לו לתת לו יותר מכדי שכרו. ומשני התם עשה שליח שליחותו. כלומ', טרח ביום ובלילה למהר פעמיו ולבא לזמן שנתנו לו, וקיים שבא לזמן שנתנו לו, הכא במאי עסיק מה שקבל עליו לעשות (ו)לא עשה.
<h2>דף קטז:</h2>
(לטרוח) לטורפה, (ו)לבוזזה, ונתפשרו עמהם. מחשבין לפי ממון ולא לפי נפשות, דהא לא נתכון אלא לגזול ולבוז ולשלול ממונם ולא גופותם, כן דין הוא שישלם העשיר לפי עשרו והבינוני כפי (המאות) [המעות] שיש לו, כלו' שיתן כל אחד ואחד מהליטרא שלו דינר. אבל אם שכרו תייר ביניהם. כלומ', איש שיראה להם דרך המדבר, דין הוא שישלם העני כמו העשיר, שטעות הדרך במדבר סכנת נפשות הוא, והעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט. ולא (י)ישנו ממנהג החמרין. שאם נהגו לתייר לפי ממון אף בסכנת נפשות יעשו, או לפי נפשות (או) [אף] בסכנת ממון יעשו, דהא על מנת כן התחברו יחד לילך בשיירא. בבוסייא. בפשיעה. אין שומעין לו שמא (לו) [לא] יקח חמור, וכיון שאין לו בשיירא שום בהמה אינו זריז לשמור בלילה שלא ישן. פשיטא דאינו זריז. הא אית לי(ה) אחריתי בהדייכו ואשמור כמו אתם בזריזות, שהרי יש בשיירה הרבה שאין להם אלא חמור אחד, וכל בני השיירא סומכין עליהן בשמירתן בלילות. אתרי מסרת נפשך ולא תברח לפני הלסטים, ועתה תברח עם המעות שנתנו לך מדמי החמור שמת לך.
מחשבין לפי משוי. כלומ', אם השליך זה מאה ליטרין של ברזל (לא) ישליך העשיר נמי מאה ליטרין של זהב. ולא ישנו ממנהג הספנין, שאם נהגו לחשוב אף לפי ממון חושבין, כלו' ומשליך בעל הברזל את כל הברזל שלו מפני שמשאו כבד ומזיק לבני הספינה, והעשיר בעל הזהב משלם לו מזהבו דמי הברזל שהשליך לים יותר ממה שהיה מגיע לחלקו. פירש למקום שאין הספנים הולכין. כלומ', מפ' בגמרא שהלך בתשרי סמוך ליבשה כמו שהיה מנהג לילך בניסן, ומשום הכי נשברה הספינה, אין משלמין לו ספינה שאין לך פשיעה גדולה מזו, לפי שבניסן גדול הנהר מהפשרת השלגים והגשמים ואין קרקעית הספינה מגעת לקרקע הנהר אפי' כשהולכת הספינה סמוך לשפת הנהר כמלא ארבעה חבלים, אבל בתשרי שחסרו המים מי שמתקרב לשפת הנהר כמלוא ד' חבלים הספינה גוששת שם ומשתברת, והוא נכנס שם ולא חשש לספינה גוששת.
הציל לאמצע. כלומ', אם הציל שני חמורים שמין אותן וחולקין את המנה ששוין ביניהם, בין כל בני הספינה כפי שהיה לכל אחד ואחד לספינה ובינו, ולא יגיע לחלק זה המציל אלא כאחד מהן, ופעמים בפחות מהן אם לא היה לו בשיירה נכסים וחמורים. ואם התנה עמהם לעצמי אני מציל, הציל לעצמו והכל שלו. אי דיכולין להציל גם הם, למה תועיל תנאו שאמר לעצמי אני מציל, לאו כל כמיניה שיאמר, דהא אינם מתייאשים מהן. אי דאין יכולין להציל אע"ג דלא אמר נמי הציל לעצמו, דמצי למימר אנא מהפקירא קא זכינא. הכא בשותפין עסקינן ובין דיכולים להציל ובין דאין יכולים להציל מיירי, וכגון זה, כלומר במקום אבוד כזה שותף חולק ונוטל חלקו הראוי לו מן (השותפות) [הנכסים], ולא יטרח אשותפות אפילו לא ירצה חברו. ואע"פ שהיה בתנאי שלא יחלקו השותפות עד סוף שנה שלמה, אם נזדמן להם מקום סכנה במקום זה יכול ליטול חלק הראוי לו מן הנכסים ולא יטרח בהצלת חלק חברו, ובלבד שיאמר לחברו לעצמי אני מציל, שאם אמר, פליג(נא) [ו]מעכב לחלקו מה שהציל ולא יותר מחלקו אי מיירי ביכולים להציל, דלאו כל כמיניה אפילו לאיניש דעלמא שאינו שותפו, אבל אם לא אמר לו, לא פליג ולא מעכב כולו לעצמו אלא בין שניהם יהיה, דשפיר עבד דמסר נפשיה אעיסקא דתרוייהו, הואיל והוא שותף עמו אורחיה למטרח אכוליה עיסקא אע"ג דאין חברו יכול להציל, דכיון דהיה שותפו לא מצי למימר ליה מהפקירא קא זכינא כל זמן שלא הודיעו, אבל לאיניש דעלמא שלא היה שותפו שאין דרך לטרוח בעבורו אפילו לא הודיעו מצי למימר אנא מהפקירא קא זכינא, כיון דאין יכולים להציל כלל. הכא בפועל. כלו', שהיה שכיר לבעל הספינה ומיירי בשאין יכולין להציל. מהדר הדר ביה וזכי מהפקירא. לא אמ' לא הדר ביה והציל לכולם ולא לעצמו כלל, ואין לו אלא שכרו. רב אשי אמר לעולם באיניש דעלמא, וכגון דיכול להציל על ידי הדחק. אמר לעצמי אני מציל ושמעו בעלים ושתקו ולא מסרו עצמן, אסחו דעתיהו וגלו דבודאי אייאשו ולא בעי לממסר נפשיהו על ממונם, ומשום הכי הציל לעצמו. לא אמ' וכו'. אף אם לא הודיעם כיון דיכולים להציל על ידי הדחק מצי למימר ליה אי אודעינן שלא טרחת נמי עלן הוינא מסרין נפשין, והיכא דיכולין להציל בלא שום דוחק אפי' שמעו ושתקו לא קני דמסתמא לא אייאשו, ואין לו אלא שכרו. תוספתא, [ב"מ פ"ח ה"ט] שיירא שמחלו להן מוכסין מחלו לאמצע, ואם אמרו משום פלוני מחלנו, מה שמחלו מחלו לו, כלומר חלקו מחול ואינו נותן כלל במכס אם המחילה גדולה כשיעור חלקו, כיון שהזכירוהו בפירוש. וצ"ע אמאי לא קתני ואם אמרו לפלוני מחלנו, דמשום פלוני מחלנו משמע לכבוד פלוני אנו מוחלין לכלם, וי"ל כיון דלא (אמרו) [תנא] משום פלוני מחלנו לכם, ש"מ לו לבדו מוחלין כדי להרויח[ו] מתכוונין ולא לכבוד בעלמא.
מתני' הגוזל שדה מחברו, ראובן שגזל שדה משמעון ונטלוה מסיקין [דזהו אנסין גוים משמע] מראובן, ובא שמעון לפני ב"ד וצועק עליו, קמ"ל משנתנו שאם כשנטלוה האנסין לא נתכוונו להזיק לראובן לבדו אלא כל שדות בני העיר כאחת אונסין וגוזלין, אומר לו הרי שלך לפניך, כלומר מצי למימר ליה, אפילו לא הייתי גוזלך היית מפסיד שדך כמו שהפסידו האחרים, שאע"פ שלא יאמר לו הרי שלך לפניך במטלטלין, כגון שגזל ממנו פרה ונטלו מסיקין כל פרות שבעיר, לא אמרינן בכה"ג הרי שלך לפניך אלא ודאי חייבין בכל אונסין שבעולם, לא דמי, דהתם בפרה כיון דמטלטלי היא ופרה נגזלת, דין הוא דליחייב אע"פ שמכת מדינה היא, משום דמצי למימר הייתי יכול להבריחה אם החזרת אותה לי, אבל בקרקע דקיי"ל [לעיל צ"ה ע"א] קרקע אינה נגזלת וההפסד שוה הוא לכל בני המדינה, דין הוא שיאמר לו הרי שלך לפניך. ואם מחמת הגזלן, מפרש בגמרא לא תימא דוקא בשלא (גזל) [נטלו] אלא שדות של גזלן הוא דמחייב לשלם לנגזל דמי שדהו שאם לא גזלו תחילה לא היה מפסיד עכשיו שדהו, והא מרישא שמעינן דתנן מכת מדינה הא לאו מכת מדינה לא, אלא על דין אחר בא להודיענו, שאם אנסוהו גויים להראות את שדותיו, ובא זה הגזלן והראה שדה של שמעון עם שדותיו, אינו יכול לומר לו מאי עבדי לך ומאי גזלתי לך שהרי לא שלחתי בו יד, קמ"ל משנתנו דמחייב כאלו עשה מעשה דמי, ואע"ג דקיי"ל דקרקע אינה נגזלת, בכה"ג שנטלוה מסיקין שאין יכול להכנס בה נגזלת ונגזלת, וכמו שחפר בה בורות שיחין ומערות שהזיקה והוציאה מן העולם דמי, דבההיא ודאי נגזלת ולא מצי אמר ליה הרי שלך לפניך שהרי על ידו הפסידה. [קי"ז ע"ב] אבל שטפה נהר לאו על ידו הפסידה והבעלים עצמן לא היו יכולים להצילה, משו"ה מצי אמר ליה הרי שלך לפניך, כיון דקיי"ל דקרקע אינה נגזלת, דאי הוה ס"ל דקרקע נגזלת אפילו שטפה נהר חייב להעמיד לו שדה אחרת במקומה, כדין פרה שגזלה ושטפה נהר דאמרינן מזליה גרם.
אי לימא דאנסוה לכולהו ארעתיה, כלומ' דגזלן, ואנסוה נמי להאי ארעא, כלומ' לשדה זו הנגזלת בתוך שאר קרקעותיו של גזלן, והיינו דקאמר אי מחמת גזלן שהרי אין מתכוונין להזיק אלא לגזלן זה לבדו, והא מרישא שמעת מינה, דכיון דליכא מכת מדינה שאין נענשין שאר בני העיר לא פטרי' ליה לגזלן ולמה לי למהדר ולמיתני אם מחמת הגזלן. ומתרץ, כגון דאנסוה גוים לראובן, ואמרו ליה אחוי לי ארעתיך וכו', והראה להם זו השדה של שמעון עם שאר שדותיו שהן ממש שלו, וקמ"ל מתני' זו שאע"פ שלא גזלה בידים אלא באחוי אחויי, נקרא גזלן וחייב להעמיד לו שדה כמוהו.
<h2>דף קיז.</h2>
אמר ליה ישראל שאנסוהו גויים והראה ממון חברו וכו', כלומר שאנסוהו גויים שיראה להם שדותיו של שמעון והראה להם וחייבתיו, כלומר מדתנן במתני' אם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה ואוקימנא בדאחוי אחויי, מזה אני למד גם זה הדין שהוא חייב לשלם. ואמר ליה רבא, קום אהדר עובדא למריה, דהא לא דמי למתני' דכי אמרינן במתני' חייב בדאחוי אחויי הני מילי שלא היו אונסין גויים את ראובן שיראה להם שאר שדות של בני העיר אלא שדותיו שלו והוא הראה להם קרקעות של אחרים, בכה"ג ודאי דין הוא דלישלם דמזיק בידים הוי, אבל הכא שאנסוהו גויים בפירוש שיראה להם ממונו של שמעון, ומחמת אותו אונס שמע להם ראובן והראה להם ולא הביאו להם ולא עזרם, פטור דאנוס הוי, שהרי לא היה יכול להציל עצמו מהם בענין אחר והוא נמי לא עשה מעשה בידים.
כתוב בהלכות, איכא מאן דאמר כי היכי דישראל וכו'. כלומר כי היכי דפטרינן ליה היכא דלא קא עביד מעשה, הכי נמי פטרינן ליה אם היה אנוס בפירוש שיביא להם לביתם ממונו של שמעון ושמע להם והביא להם כל ממונו של שמעון, והא דקאמר אם נשא ונתן ביד חייב, התם מיירי שלא היו אונסין אותו על ההבאה אלא על הראיה בלבד, דדין הוא דליחייב דהא לאו אנוס הוא בהבאה כלל, דאי הוה אנוס על ההבאה נמי מיפטר. עוד כתוב בהלכות, ואנן לא סבירא לן הכי, אלא דלעולם נשא ונתן ביד [דקא עביד מעשה בידים] מחייב אפילו יהיה אנוס על ההולכה וההבאה, דאסור לאדם להציל עצמו בממון חברו ולא ישלמנו לו אח"כ. והדין [נותן] כיון שממון חברו היה כל כך רחוק מהם מאלו האנסים שלא היו יכולים לשלוח בו יד אלא אם כן הוא מביאו להם, אשתכח דמזיק הוא בידים, וכל העולם יודעים שאלו האנסים היו מתרצים באלף דינר שלו אם היה פודה עצמו מידם ולומר להם הניחוני ואל תעשו אתי הרעה הגדולה הזאת ועוד חטאתי לאלהים ואני אתן לכם משלי כמו שיש לפלוני, בודאי היו מניחין אותו, אלא ודאי פדה עצמו בממון חברו, ואע"ג שזה האונס בא לו מחמת שמעון שהרי אומרים לו בפירוש הבא לנו ממון שמעון, (שוב הכא) [משום הכי] אין לקנוס שמעון דשמעון עניא מאי עבד, וא"ת ומאי שנא אנוס להראות ממון חברו לא קרית ליה מציל עצמו בממון חברו, ואנוס להביא ממון חברו קרית מציל עצמו בממון חברו, ויש לומר חדא דזה עביד מעשה בידים וזה גרמא בעלמא ע"י אונס, ואפילו למאן דדאין דינא דגרמי היכא דלא אניס, אבל היכא דאניס לא דאין, ועוד דסתם מי שאונסים אותו להראות ממון חברו ואינו רוצה ממנו יותר מזה, ש"מ דבצד הממון הם עומדים ויודעים נמי שאין לזה (בהם) [שהם] אונסין להראות לו שום ממון כמו שיש לשמעון, וכיון שאונסין אותו נמצא שאין ביניהם שום ברית ואהבה ולא בררו אותו אלא שיודעים שאין לו שום ממון מזומן להם כמו אותו של שמעון, וא"כ אותו ראובן שנאנס על זה להראות להם, אפילו יאמר להם הניחוני ואני אתן לכם משלי אלף דינר אין שומעין לו, לפי שלא יבטחו בו ולא יניחו מה שעומד לפניהם, אם היו מכירים אותו בדבר שהוא רחוק להם דזהו ממון ראובן הנאנס הנמצא ונגלה לכל, שאין יכול להנצל מהם אלא עד שיראה להם, אבל סתם מי שאונסים אותו להביא להם ממון שמעון, בודאי רחוקים הם האנסין מן הממון, וכשם שמאמינים אותו בשבועתו שיביא להם ממון שמעון עד אלף או אלפיים ומקבלים ממנו הממון, כמו כן היו מקבלים ממנו אם יביא להם אלף או אלפיים משלו, ולא יחקרו ממנו ממי הוא זה הממון שאתה מביא משלך או משל פלוני, ומשו"ה דין הוא שיתחייב כשמציל עצמו בממון חברו. עוד כתוב בהלכות, וכי מעיינת בה בשמעתא לא סלקא [אליבא דהאי סברא כל עיקר] וכו', אי באנוס, כלומר שאנסוהו להביא ממון שמעון להם קאמר חייב, והא סבירא להו להני דבכל אונסא מיפטר בין להראות בין להביא, ואי מעצמו, כלומר שלא ע"י אונס כלל, מאי איריא נשא ונתן דחייב אפילו הראה נמי חייב, כדחזינן בההוא עובדא בכריא דריש גלותא, וכדאוקימנא מתניתין דאחוי אחויי שלא ע"י אונס, כלומר שלא היו מכריחים לו להראות ממון חברו אלא ממון עצמו לחודיה ואפ"ה חייב, וכ"ש כשלא היו אונסין אותו כלל לא על שלו ולא על של חברו דמחייב, אלא לאו ה"ק ישראל שאנסוהו גוים והראה ממון חברו, כלומר שאנסוהו להראות ממון חברו שמעון ושמע להם והראה פטור, דהא לא עביד מעשה בידים אלא גרמא ובאונס ובהכרח, ולא דיינינן דינא (דגרמא) [דגרמי] היכא דעביד כשהוא אנוס, ודוקא הראה אבל נשא ונתן דעביד [מעשה] בידים אע"ג דאנסוהו להביא להם ממון שמעון מחייב דמציל עצמו בממון חברו הוא. וא"ת דילמא לא מיירי שאנסוהו להביא והביא דא"כ הוה מיפטר, אלא מיירי באנסוהו להראות והוא עביד יותר ממה שבקשו ממנו ומשו"ה מחייב בשנשא ונתן ביד, הא לא מצית אמרת, דכיון דאנסוהו להראות ולא לדבר אחר, מכלל דעל הממון היו עומדים אלא שלא היו מכירים אותו, וכיון דהכי הוא תיכף שהראה להם מקלא קלייה, ואע"פ שמסייע אותם אח"כ בלא שום אונס, לא מחייב, דכבר שרוף ואבוד הוא, וכיון דעל הראייה מיפטר אהבאה נמי מיפטר. והכי אמרינן בסמוך במעשה דחמריה דרב פנחס ודרב מרי, דהיכא דאנוס על התחלת המעשה מיפטר על סוף המעשה, דמקלא קלייה מעיקרא, ואפ"ה מיפטר דהא אנוס, ופטרינן ליה נמי היכא דאמרי ליה זיל דרי ואמטי בהדן, ואזל דרא ואמטא, דהא אי לא עביד איהו אינהו נמי הוו עבדי.
ההוא גברא דאחוי אחמרא דרב פנחס ודרב מרי, כלומר שאנסוהו גוים לאחוי להו חמרא דרב פנחס ורב מרי. אמרו ליה וכו', אח"כ אמרו לו עזור לנו להוליך היין על כתפך [לבתינו] כאחד ממנו ועשה כן. פטריה, כיון דאחוי באונס. והקשו לו והא תניא אם נשא ונתן ביד חייב והאי נמי אנסוהו גויים להביא להם היין ועשה כמצותן, נמצא שהציל עצמו בממון חברו. ומתרץ רב אשי הנ"מ היכא דלא אוקמינהו עילויה, כלומר הנ"מ שלא היו האנסין קרובין וסמוכין לאותו הממון, ולא היו הם יכולים לשללו ולבזזו אלא ע"י ישראל זה שמביאו להם, ומשו"ה דין הוא דלישלם כוליה דמזיק בידים ממון חברו כדי שיציל את עצמו מידם, אבל הכא כיון דאוקמינהו עילויה מעיקרא, כלומר שהיו האנסין עצמם עומדים על היין קודם שיאנסו אותו פעם אחרת כדי שיסייעם להוליך על כתפו כדי יין של חברו, מעיקרא מקלא קלייה אבוד היה ושרוף כבר היין, שהרי היו יכולים הם למשכו כולו לבתיהם אע"פ שלא יעזרום, שלא היה לאנסין לא פחד ולא מורא מאדם בעולם שיאנוס ושיעכב אותם מלקחת אותו היום או אחר כמה ימים, נמצא דלא עביד מעשה מידי כשעזרם, והציל עצמו בדבר שאין היזק בו לחברו, ומשו"ה מפטר מזה האונס האחרון ומן האונס הראשון, דהא לא עביד אלא גרמא, וע"י אונס.
עוד כתוב בהלכות אי אמרת בשלמא הא דתניא וכו'. הניחא אי ס"ל דמי שאנסוהו גויים להביא ממון חברו להם על כתפו [חייב], אע"ג דאניס כיון דקא עבד מעשה בידים חייב שמציל עצמו בממון חברו, משו"ה מקשי ליה רבנן לרב אשי, שהיו רוצין לחייבו משום אונס שני אע"ג דמיפטר משום אונס ראשון, אלא אי אמרת דהיכא דאניס מיפטר, ומוקמי להא דתניא בשנשא ונתן ביד חייב בדלא אניס מיירי, היכי מצי מקשו לרב אשי מהא דתניא נשא ונתן ביד חייב ולמיחייביה, והא גברא דפטריה רב אשי אנוס הוה, דאי לא הוה אניס משום מעשה ראשון שהראה ממון חברו, הוה ליה לאיחיוביה. וצ"ע דילמא אע"פ שהיה אנוס בדאחוי אחויי לא היה אנוס על מה שנשא ונתן ביד עמהן, ומשו"ה הוו מקשו ליה רבנן לרב אשי, אמאי לא חייבו על מה שנשא ונתן ביד עמהן והביא היין על כתפו, ושני להו דלאו מידי קא עביד כדפרישית, ויש לומר אפילו לא אנסוהו להביא היין על כתפו, אלא באמירה לבדה שיאמרו לו זיל דרי ואמטי בהדן, הוו כאלו אונס גמור שכיון שכפתוהו והלקוהו מתחילה כי היכי דליהוי אחוי אחויי, מפחד נמי כשאמרו לו הבא עמנו חבית היין על כתפך, שאם יסרב על דבורם ילקוהו כפליים, כמו שאנסוהו דמי, ומשום הכי מביא ראיה הרי"ף ז"ל מכאן לדבריו. עוד כתוב בהלכות האי גרמא וכו', וגרמא ע"י אונס, ואע"ג דדיינינן דינא דגרמי כהאי גוונא לא דיינינן, דכולי האי לא מחמרינן בקנסות, אבל במזיק בידים דינא דאורייתא דלישלם היכא דלא אניס, והיכא דאנוס נמי מיחייב שאין להציל עצמו בממון חברו, דמזליה גרים שנפל ביד רשעים, ואין לו לפדות את עצמו בממונו של חברו, וטוב לו לעבוד את יוצרו בכל מאודו ולא יעבור על מכה רעהו בסתר, דאע"ג דאמרינן [יומא פ"ה ע"ב] וחי בהם ולא שימות [בהם], הני מילי במידי דלא מצי למיפרק נפשיה בשום ענין, אבל במידי דמצי למיפרק נפשיה בממוניה לא דחינן איסורא משום הפסד ממונא, ואם פדה עצמו בממון חברו ישלם מביתו.
כתוב בהלכות, גרסינן בגיטין בפרק קמא [ז' ע"א] שלח ליה מר עוקבא וכו', בני אדם העומדים עלי המצערים אותי ומפסידין ממוני ובידי למסרן למלכות, כלומר לתת אותם במשמר יום או יומיים כדי שיתייסרו בזה ולא יוסיפו לצערני עוד מהו, שרי או אסור, מי אמרינן כיון שלא אחסר אותם ממונם שרי, או דילמא אסור לישראל להנקם מעולם מחברו ישראל על ידי גוי אע"ג דליכא הפסד ממון. דום לה' והתחולל לו [תהלים ל"ז]. ואפשר דהאי מעשה דמר עוקבא מיירי שהיו עושין [לו] דברים שלא היו מתחייבין ממון בדיני ישראל אלא בדיני שמים, ומשו"ה לא היה מעשה אותם בדיני ישראל. אי נמי שהיו מביישין אותו בדברים, וקיי"ל [לעיל צ"א ע"א] ביישו בדברים פטור.
הושיט (לו) [לי] פקיע עמיר זה. פקיע קשר. ואע"ג דקאי גוי על הממון דמצי ליטלו איהו הואיל ונשא ונתן ביד חייב, ולא אמרי' בהא מקלא קלייה מעיקרא. ומתרץ, לעולם אי הוי בכי האי גונא שהאנס יכול ליטלו בידו אם הביאו לו חבירו ישראל פטור, אלא היכא דתניא חייב מיירי דקאי בתרי עברי נהרא, גוי מצד זה ועמיר מצד זה, דאי לא יהיב ניהליה לא מצי איהו למישקליה, ואע"פ שהיה רחוק האנס מן הישראל היה יכול לכופו באבנים או בכף הקלע, ואפי' הכי מיקרי מציל עצמו בממון חבירו ולא איבעי ליה למיעבד ואי עבד ישלם מביתו.
שותא. מכמורת לדגים או לחיות השדה, והיתה מונחת על הקרקע ומתקוטטים בה זה עם זה, דהאי אמר דידי היא, והאי אמר דידי היא, ומשו"ה הוה סבר אביי דלא מיקרי מסור, דמצי למימר לא מסרתי ממונו למלכות אלא ממוני שלי מסרתי, דהא אמרינן בבבא בתרא [ל"ד ע"ב] דדינא הכי כל דאלים גבר, שאם היו שנים אוחזין בה בהא ליכא ספיקא דודאי מסור מיקרי, דהא תנן [ב"מ ב' ע"א] שנים אוחזין וכו' זה נוטל וכו'. פרהגמנא דמלכא, גזבר המלך. אמר ליה רבא כל כמיניה, דאע"ג דדינא הוא כל דאלים גבר, הנ"מ להחזיקה לעצמו שאם יביא השני שחולק כנגדו עדים דשלו הויא יכול לגבותה ממנו, אבל שימסרנה למי שלא יוכל עוד להוציאה מידו, כגון זה שמסרה לגזבר המלך אסור ולאו כל כמיניה, ואי עביד מתקרי מסור. אלא אמר רבא משמתינן ליה לזה שמסרה למלכות שיפדנה בכפלים או בכפלי כפלים מיד גזבר המלך, ויבואו שניהם לדון בב"ד ישראל, ואותו שיביא עדים דשלו הוה מוחזקת כל הימים או שקנאה בדמים יתנו לו ב"ד, ואי ליכא סהדי לא להאי ולא להאי אמרינן כל דאלים גבר, ואי אמר חד לב"ד תפסוה עד דמייתינא ראיה דדילי היא לא תפסינן, ואי תפסינן ואמר אח"כ אפקוה ויהא כל דאלים גבר, לא מפקינן ויהא ביד ב"ד עד שיבוא אליהו.
<h2>דף קיז:</h2>
שקליה יהביה ניהלייהו, הוציא כסא דכספא מאותו מקום שהיה גנוז בו ונתנו להם והלכו להם, ורווח בדבר שלא הרגוהו ונתפייסו בזה ולא לקחו בגדי הבית וכלי מטתו עמהם. ומקשה ליה אביי, והא מציל עצמו בממון חברו הוא, שהרי בידים נתנו להם, ורבא לא חש לקושיתו, דסבר דכיון שהיו הגנבים בביתו והיו יכולים לשלול ולבוז כל אשר בבית ולחפש אחר כל מטמונות שבבית ולאנוס אותו שיראה להם בית גנזיו, ואי עביד הכי והראה להם האי כסא דכספא בודאי מיפטר, וליכא מידי בין הראה להם ובין נטלו ונתנו להם בידים, כיון שהיו עומדים הגנבים על הממון מקלא קלי מעיקרא, כדאמרינן בחמריה דרב פנחס ודרב מרי. ורב אשי גופיה הכי פסק לעיל, אבל הוה מספקא ליה לרב אשי, דילמא הוו ידעי הגנבים דגברא דאמיד הוא, או גברא נאמן הוא שרגילין להפקיד אצלו פקדונות זהב וכסף. והיה יכול לומר להם אין אתי טמון בביתי כי מנהג כל פקדון להיות טמון חבלו בארץ, והיה יכול ליתן להם שאר המטמונים אשר בבית ובתיבה שידה ומגדל שהם שלו, וכיון דלא עביד הכי יש לחייבו על אחוי אחויי, וכ"ש אנשא ונתן ביד דבודאי מציל עצמו בממון חברו הוא, אבל אי פשיטא לן דלאו אמיד הוא, ליכא ספיקא דלא מצי דחי להו בדברים, ואע"פ שנטל ונתן ביד פטור, דהא מעיקרא מיקלי קלי, שהרי כבר הגנבים נכנסו בבית ובידם היה לחפש כל הבית בנרות, ובודאי הם יודעים שיש לו כסא דכספא בבית, ולא היה יכול לדחותם עד שיראה להם כל טמון שבבית, וזה הנפקד שלא היה לו שום ממון אחר אלא זה, פשיטא שלא היה יכול להשמט מהם עד שיראהו להם, [ואי] אחוי אחויי להו הוה מיפטר, דהא אנוס הוא מסתמא דכל גנבים נכנסים בחרבות בבית, דאי קאי לאפייהו בעל הבית קטלי ליה, ומייראין את בעה"ב ומבהילין אותו להראות להם בית גנזיו, ואין לך אונס גדול מזה ודין הוא דמיפטר, כמו כן נמי מיפטר אם נתנו להם בידים, דמה הפרש יש בין נטל ונתן ביד ובין אחוי אחויי, שכיון שיודעים מקום שגנוז שם מאי אזיק בנטילתו ונתינתו, הלא בלא נטילתו ונתינתו היה נפסד לגמרי.
ההוא גברא וכו', גבאי של צדקה היה ועני היה כאחד מעניי ישראל, ואע"ג דלא אמיד והיה יכול להשמט מהם במה שיש לו בבית בגלוי, אפ"ה פטרו רבא, דלא מיקרי זה מציל עצמו בממון חברו אלא בממון עצמו מיקרי, שהרי הוא עני גמור היה ואין לך שבוי גדול מזה ועל דעת כן הוקדשו.
מלא ביה חד מינייהו לחמריה, כלומר אתמלי חמה חד מבני הספינה ודחפו והשליכו לנהר ונטבע, נמצא שהציל כל ממונו שהיה לו בספינה בממון זה שהיה של חברו, ומשום הכי הקשה לו אביי והא מציל עצמו בממון חברו בידים הוא, ומשני ליה רבא האי רודף הוא וכו', כלומר בעל החמור שהכניס חמורו במעבורת שהיה יודע שעסקיו רעים, רודף הוא חשיב באפי כולי עלמא, ומי שבא להציל הנרדפים דהיינו כל בני הספינה מיד רודף, אם יפסיד ממון הרודף בעוד שהוא עסוק בהצלה, אין עליו לשלם כלל, שלא יהא ממונו חמור מגופו, דהא כל רודף חייב הוא מיתה לכל מי שיכול להרגו, דכתי' [דברים כ"ב] ואין מושיע לה הא יש לה מושיע ניתן להצילה בנפשו של אונס, כן בשפיכות דמים בנפשו של רוצח [סנהדרין ע"ג ע"א], ששמו בלשון חכמים רודף. פטור מאי טעמ' מתחייב בנפשו הוא, ומת ומשלם לא הוי. והנרדף אם בעוד שהוא בורח שבר [כ]לים, אם הם של רוצח המבקש להרגו פטור שלא יהא ממונו חביב עליו מגופו, דהא אמרי' [ברכות נ"ח ע"א] בא להרגך השכם להרגו, וכל שכן להפסיד ממונו. ואם שבר כלים של שאר בני העולם חייב לשלם דאסור להציל עצמו בממון חבירו, דאע"ג דהוזהרו ישראל על השבת הגוף יותר מהשבת אבידת ממון [לעיל פ"א ע"ב] הני מילי אם היה ישראל רואהו בעוד שהוא בורח חייב להצילו, אבל כיון שלא ראהו בעליו של אלו הכלים, ליכא חובה על ממונו כיון דליכא חובה עליה. ורודף שהוא רודף להציל הנרדף מרודפו ששיבר את הכלים, בין שהם של רוצח (בין) או אפי' של שאר בני אדם פטור מלשלם, של רוצח פטור שלא יהא ממונו חביב עליו מגופו, ועל שאר כל אדם פטור מלשלם משום תקנה שלא ימנע עצמו מלהציל חבירו מיד רודפו, אבל לא מן הדין כמו שפירשתי דהא כיון שלא ראו אותו בעוד שהוא בורח לא נתחייבו בהצלתו, וכיון דאינהו לא מחייבי ממוניהו נמי לא.
<h2>דף קיח.</h2>
הגוזל את חבירו או שלוה ממנו או שהפקיד לו ביישוב לא יחזיר לו במדבר. כלומ', אם הנגזל אינו רוצה לקבל ממנו במדבר הדין עמו דהא לאו מקום שמור הוא במדבר כלל, ואם החזיר לו על כרחו ונאנס בדרך חייב לשלם לו פעם אחרת. וליכא לפרש לא יחזיר לו במדבר, אין יכול הנגזל או המלוה או המפקיד להכריח בעל דינם שיחזיר להם במדבר, דהא אמרי' בברית' בהדיא דמלוה ניתנה ליתבע בכל מקום, דכיון דיש בידו ממון שיכול לפרוע אותו במדבר והמלוה צריך הוא לממון אין עליו להשמט מזה, מה שאין כן גזלה ופקדון דלא ניתנו ליתבע בכל מקום, דמצי טעין ואמר הכל יודעין שהגזילה והפיקדון בביתי הנחתים ולא הולכתים בידי. על מנת לצאת במדבר וכו'. מפרש בגמ', אם כשהפקידו ביישוב אמ' לו שמור לי פרה זו שאני רוצה לצאת במדבר, אם השיב לו הנפקד גם אני דעתי לילך עמך באותה שיירה, בודאי להכי השיב לו כך להודיענו שאם יזמן לו השם במדבר שיספיק לו ויוכל להשיב הגזל והפקדון רשאי, ואין עליו אחריות הדרך עוד מיום זה ואילך, שהרי הודיעהו מתחלה.
לא יחזיר לו במדבר, שאם הנגזל או המלוה אינו רוצה שיחזיר לו גזילתו במדבר יכול לומר לא תחזיר לי, ואם תחזיר לי לא יהיה אחריות הממון עלי. ורמינהי מלוה משתלמת בכל מקום וכו'. כלומ', שאינו יכול המלוה לומ' ללוה לא תפרעני במדבר אלא פורעו בכל מקום שירצה, ותכף שפרעו במדבר אם נאנס או נאבד אין אחריות הדרך על הלווה, ואת אמרת במתני' שמעכב על ידו. ומתרץ, לעולם אימא לך דמצי מעכב מלוה ללוה שלא יפרענו במדבר מפני אחריות הדרך דעבד לוה לאיש מלוה, ובבריית' דקתני משתלמת בכל מקום מעלה אחרת באה להודיענו דעבד לווה לאיש מלוה, שאע"פ שאין הלוה יכול להכריח המלוה שיקבלם מידו במדבר, אבל המלוה יכול להכריח הלוה אם יש בידו פרקמטיא או כסף וזהב במדבר שיפרענו כיון שמצטרך המלוה למעות, אבל אבידה ופקדון לא מצי המפקיד או בעל האבידה להכריח הנפקד או המוצ(י)א אבידה שיחזיר לו את אבידתו ופקדונו במדבר, דמצי למימר כל העולם יודעין שבביתי הם מונחים ולא רציתי לסכן אותם בדרכים, כמו שאין ביד הנפקד להכריח המפקיד או לבעל אבידה שיקבלו פקדונם ואבידתם במדבר שהוא סכנה.
האומר לחבירו גזלתיך והלויתני או הפקדת אצלי מנה או מאתים וכו', אבל ההחזרה היא לו בספק, חייב לשלם. ומיירי בין שחבירו תובע ממנו בטענת בריא בין בטענת שמא, והאי דחייב דקתני, חייב אדיני שמים כיון שהוא מודה בגזילה, שאם לא היה מודה לו אע"פ שחבירו תובעו בטענת בריא לא מיחייב בדיני אדם, דהא קיימ' לן המוציא מחבירו עליו הראיה ואפילו בבריא ושמא, כרב נחמן ור' יוחנן דלא אמרי' בהא בריא ושמא בריא עדיף. אבל אם אמ' לו וכו'. אם נסתפק לו הגזילה כמו ההחזרה פטור נמי מדין שמים, אע"פ שחבירו תובעו בטענת בריא פטור כרב נחמן ור' יוחנן דאמרי המוציא מחבירו עליו הראיה גבי האומר לחבירו מנה לי בידך והלה אומ' איני יודע [מיהו] ישבע כדקאמ' שאינו יודע, אם חבירו תובעו בטענת בריא והוא משיב בטענת שמא, דלא עדיף שמא מבריא דהא [א"נ] הוה טעין ליה בטענת בריא והוא משיב אין לך בידי כלום הוה משבעי' ליה שבועת היסת, הם הכי נמי מישתבע שבועה דאינו יודע, דאי לא תימא הכי מה הועילו חכמים (בטענתן) [בתקנתן], לעולם יטעון בטענת שמא כדי שלא יוכל להשביעו שבועת היסת, אלא ודאי לא שנא דבין בטענת בריא ובין בטענת שמא נשבע שבועת היסת.
והיכא דתבע ליה לחבריה, כלומ' בטענת בריא, מנה לי בידך, ולוה משיבו בספק, איני יודע אם לויתי אם לא, אפי' הכי פטור מלשלם משום כלל שאמרו בדיני ממונות המוציא מחבירו עליו הראיה [לעיל מ"ו ע"א], ולא אמרי' בריא ושמא בריא עדיף כדסבר רב הונא ורב יהודה דאמרי חייב, ולית הלכתא כוותיהו אע"ג דיכלי לתרץ משנה זו דאיני יודע אם גזלתיך אם הלויתני אם לא דפטור דמיירי בדלא תבע ליה הנגזל שהוא מודה מעצמו, דמספקא ליה אם גזל ואי לאו, ומשום הכי דין הוא דליפטר אפי' בבא לצאת ידי שמים כיון דליכא בריא כנגדו, שאם היה בריא כנגדו הוה מיחייב דבריא ושמא בריא עדיף, דכי אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה הני מילי דקא טעין ליה לוה נמי בריא, ולית הלכתא כותיהו אלא הלכה רווחת בישראל כרבנן דהמוציא מחבירו עליו הראיה אפילו בבריא ושמא כדסברת רב נחמן ור' יוחנן דאמרי תרויהו מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור, פי' מלשלם, ומיהו מישתבע שבועת היסת כדקא טעין [דאי]נו יודע שהוא חייב לו כלום, דלא עדיף שמא מבריא דהא אינמי הוה טעין בטענת בריא אין לך בידי כלום הוה משבעינן ליה שבועת היסת, וכל שכן כי קא טעין טענת שמא ושכנגדו בריא, דדינא הוא דלישתבע כדי להפיס דעתו של בעל הבית הטוען כנגדו בריא. ואם בא לצאת ידי שמים חייב, דכיון דאיכא בריא כנגדו מיחייב לצאת ידי שמים.
הגונב טלה מן העדר והחזירו ומת או נגנב חייב באחריותו, דמכי גנבו קם ליה ברשותו והשבה דעבד לאו השבה היא כלל עד דמודע להו לבעלים כשם שידעו בגניבתה. ואם לא ידעו הבעלים בגניבתה וכו'. כיון דלא נודע להם בגניבתה סגיא להו במנו את הצאן אחר שהחזירו לעדר ומצאו מנין שלם, סגי להו בידיעה זו אע"פ שאינה ידיעה ברורה שאע"פ שמצאו מניינם חושבים שמא טעו בחשבון או שמא החליף להם ברע, ואם מתה או נגנבה אחר כך פטור מלשלם. ואליבא דהלכת' דאפי' לדעתם סגי במנין דשלא לדעת אפי' מניין לא צריך, אם הוא דבר שאין בו רוח חיים. אבל בעלי חיים אם נגנבו שלא לדעת לא סגי במנין אלא צריך דעת בעלים בחזרה דכיון דאנקטה נגריה ברייתא, כלומר למדה לצאת חוץ ומעתה צריכה שימור יפה, וכיון שלא ידעו הבעלים לא מזדהר בה, אבל כשידעו שנגנבה ומנו את הצאן אחר שהוחזרה מנין פוטר, שהרי הכירו שנגנבה והוחזרה ומעכשו יזהרו בה.
לדעת צריך דעת. כלו', אם הכירו הבעלים שנגנב מעדרו טלה צריך שיודיעם כשיחזירנו, ואי לא מודע להו אע"ג דמנו את הצאן והיא שלימה חייב באחריותו, דכיון דידעו הבעלים הויא ליה גזילה גמורה ובעי' השבה מעליאתא. שלא לדעת. לא הכירו הבעלים קודם חזרה שתהא צאנם חסרה כלום, ולאחר החזרה מנו את הצאן והיא שלימה פוטרו מניין זה מלשלם, דכיון שלא נצטערו הבעלים בגניבתה סגי בהשבתה כל דהו, וכי קתני במתני' ומנו את הצאן והיא שלימה אסופא דמתני' קאי, דהיינו לא ידעו הבעלים לא בגניבתה ולא בחזרתה ומנו את הצאן והיא שלימה פטור, ואם מתה או נגנבה אחר כן מתה ל[נ]גנב. ושמואל אמ' בין לדעת בין שלא לדעת מנין פוטר וכי קתני ומנו את הצאן והיא שלימה אכולה, בין ידעו, בין שלא ידעו והכי משמע מתני', הגונב טלה ורישא בשהכירו בה בעלים ויודעין שנגנבה מהן קאי, מדקתני סופא לא ידעו מכלל דרישא בידעו והכירו בה קאי, והחזירו מיחייב באחריותה, וכן לא ידעו הבעלים לא בגניבתן ולא בחזרתן דחייב באחריותה אבל מנו את הצאן והיא שלימה פטור בין רישא דידעו בין סופה דלא ידעו. ור' יוחנן אמר לדעת מניין (פטור) [פוטר] שלא לדעת אפי' מניין לא צריך, ומנו את הצאן דקתני ארישא, והכי קתני הגונב טלה מן העדר דהיינו ידעו אחרי כן, והחזירו חייב באחריותה היכא דלא מנו, אבל לא ידעו בגניבתו ובחזרתו אפי' בלא מנין או שמנו את הצאן אפי' (במעה) [הואי ידיעה] פטור. ורב חסדא אמר לדעת מניין פוטר שלא לדעת צריך להודיעם, ואם לא הודיעם אע"ג דמנו חייב, ומנו את הצאן ארישא, דהכי משמע מתני' חייב באחריות בין מנו בין לא מנו, אימתי בזמן שלא (יצאו) [ידעו] הבעלים בגניבתו ובחזרתו, ואם מנו הנך דרישא דהיינו לדעת ומנו את הצאן אחר חזרה פטור.
<h2>דף קיח:</h2>
מאי טעמא דרב חסדא. בשלמא טעמא דכולהו ניחא דעדיף להו לדעת שנצטערו הבעלים משלא לדעת, ועוד דמתני' ניחא לה לתרוצינהו כותיהו טפי. הואיל ואנקטה נגרא ברייתא. כלומר, למדה לצאת לחוץ ומעתה צריכה שימור יפה, וכיון דלא ידעו הבעלים לא מזדהר בה. אבל לדעת מנין פוטר שהרי הכירו שנגנב והוחזר ומעכשו יזהרו בה. דהא רבא כותיה סבירא ליה שהרי פירש טעמו. הלכתא כר' יוחנן דלדעת מניין פוטר ושלא לדעת אפי' מניין לא צריך. וכולי עלמא אית להו דר' יצחק דאמר אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה, וכיון ד[מ]משמש בה תדיר תכף שנגנבה נודע לו, וכיון שנודע לו בגניבתו ולאחר מכאן כשמנאו מצא חשבונו שלם יצא, דהא מניין (פטור) [פוטר]. והא דקתני לא יצא דאהדר לכיסא דלית ביה זוזי וכיון דלית ביה זוזי לא צריך למשמש ביה ולפיכך לא יצא, דהא לא ידע בחזרתו, הילכך אם נגנב או אבד ברשותא דגזלן (איחייב) [איגנב] ומיחייב עדין באחריותה.
[לשון הרי"ף מב"מ ס"ג ע"ב] ואשכח [ב]ה טופייאתא. כלו', שמצא בה יותר מסך חשבונו. אי בכדי שהדעת טועה, כגון בעשורייתה או בחמשייתא, לפי שיש מנהג שמונין לחמשיות כגון חמשה דינרין, ויש רבים שמונין לעשיריות דהיינו עשרה דינרין שמונין שתי פשוטי' במקום פשוט, וזהו עשרה דינרין שהוא כפל חמשה דינרין, וקמ"ל אם מצא בחשבונו חמשה דינרין או עשרה יש לתלות שטעה בחשבון החמשיות או העשיריות וחייב להחזיר למי שנתנם לו. ואי לא, דלא הוי סך חשבון אלא שני דינרין או שלשה או עד ארבעה דינרי' וששה פשוטי' אינו חייב להחזיר, דבכוונה נתנם שם לשם מתנה וכו'. אימ' מיגזל גזליה ונתבייש לומר לו גזלתיך, ומשום הכי מחזירו עתה והבליע לו בחשבון, ואפי' יהיה מי שנתנם לו איש שלא היה לו מעולם משא ומתן עמו אפי' הכי לא יחזיר, דשמא (תצא) [נתנן] לאותו האיש איש אחר שהיה לו משא ומתן עמו ופייסו [ה]אחר שיבליע לו זה לחשבון, ואי עביד הכי תנן דיצא, דלדעת נמי מנין פוטר כיון דלא בבעלי חיים מיירי.
בשומר שגנב מרשותו. כלומר, מרשות עצמו עסיקי', ונמלך לעשות תשובה וקא מיפלגי אי סגי ליה כשהחזירה לעדר כמו שהיתה מונחת שם, או דילמא בעינן דעת בעלים. ודכולי עלמא כרב חסדא סבירא להו דאמ' שלא לדעת צריך דעת, דר' עקיבה דאמ' לא חזרה מעליאתא היא דסבר כיון שנעשה גנב כלתה לו שמירתו דתו לא מהימן להו לבעלים ולא אמרי' סגי ליה בדעת עצמו דהיינו שומר והא איהו יודע בחזרתו, ור' ישמעאל סבר עדיין הוא שומר עליו וסגי ליה בדעת דיליה.
אין לוקחין מן הרועים וכו'. דאיכא למיחש שמא גנבום מצאנו של בעל הבית המסור להם. אבל לוקחי' מן הנשים וכו'. צמר ביהודה ופשתן בגליל, זהו מלאכת נשים והן עצמן עושות ומוכרות ולדעת בעליהן הוא. ועגלים בשרון. הרועים קונים עגלים בשרון, ברחבה לעיני הכל, דמדמוכרן בפרהסיא ש"מ לא גנבום. פ"א שרון מקום מדינה, ומקום גידול עגלים הוא ולוקחין עגלים בזול ומגדלין אותם ושלהן הם, ולשון זה עיקר דתניא במנחות בפ' כל קרבנות צבור [פ"ז ע"א] אילים ממואב כבשים מחברון עגלים משרון. וכולן שאמרו הטמן אסור ליקח מהן, דכיון דלא בעו דיתידיע לבעליהן או לאדוניהם ש"מ דמגניבה הוו. ולוקחין ביצים ותרנוגלין מכל מקום, דדבר מועט הוא ולא קפדי בהו בעלים.
<h2>דף קיט.</h2>
רבה זבן שבישתא מאריסיה. קנה מאריס שלו חבילי זמורות, כל משוי ומשוי דינר, ולא חשש דילמא מגניבה הן הזמורות שנגנבו מן הכרמי', דכיון שיש לו קצת בזמורות יש לתלות מאותן שלו הוא מוכר. והסלים לפניהם והטורטני עמהם. כלומ', שמוכרין בפרהסיא במאזני הצדק, דכיון דבפרהסיא קא זבין איגלי מילתא שלא נגנב מה שהוא מוכר. הטמן אסור. כסה, ש"מ דמה שמוכרין של גניבה הוא. מפתח גינה. לעיני כל הבאים ליקח מן הגינה, ש"מ מהיתירא קא זבין.
אפי' מיעוט משלו. כלו' דכיון דיש לו קצת משלו הוא מוכר לאחרים מה שקנה מהיתירא, ומה שנשאר שם הוא חי ממנו. לא יהא ממונו חמור עליו מגופו, ובגופו תנן [ע"ז כ"ו ע"ב], והא חשיב, דמורידין אותם לים, וכ"ש דשרי ממונו. עשו תקנת נגזל במסור [לעיל ס"ב ע"א]. כלומר, שנשבע כך וכך הפסדתי על ידו ושקיל, כמו שאנו עושין בנגזל בפ' כל הנשבעין שבתורה וכו' [שבועות מ"ד ע"ב], דנשבע ונוטל כמה כלים גנבו או גזלו. נפש בעליו [משלי א']. נפשו של נגזל.
דבר מועט. לפי שהבעלי' מוותרין להם דבר מועט כזה, אבל לא דבר מרובה דבודאי נגנב הכל ובאיסורא אתא לידיה של לוקח, ולעולם אינו יוצא ידי חובתו עד שיחזור בתשובה שלימה ויעשה תשובה מעלייתא דהיינו ליד הנגזלים. כבלאי ושיראי. מיני ארגמן ושרשראות כסף. הני לבני מחוזא דבר מועט הוא, לפי שהם עשירים ומחלי לנשותיהן תכשיטין יקרים כאלו.
מוכין שהכובס מוציא. מוכין גרייטושא בלעז, והכובס מוציא מבגד הצמר על ידי [שטיפה ואין הבע"ה מקפיד, ומן הדין הן שלו, והמקפיד לא הוי קפידא. שהסורק מוציא ע"י] קוצים שקורין קרדונש בלעז. סורק פולנש בלעז, כך שם האומנות על שם שסורקן בעצים כעין מסרק. של בעל הבית, והוא דבר חשוב ולא מחיל. הכובס נוטל שלשה חוטין. כשמושכו (ומשרהו) [ומשוהו] נמשכין החוטין מהן, והשלשה הראשונים אינם חשובין כל כך. אבל יתר מכאן לבעל הבית, לפי שהבגד נפסד ומתמעט בנטילת החוטין שהם של ערב. היה שחור שארגוהו בבגד לבן רשאי הכובס ליטול הכל לפי שהשחור מגנה (על) את הלבן, ונתינת הבגד ביד כובס כדי ליפותו ולהשוותו. החייט ששייר מן החוט כדי לתפור. ובגמ' [קי"ט ע"ב] מפרש שיעור תפירה דהיינו מלא מחט וחוץ למחט כמלוא מחט. ומטלית שהוא שלש על שלש. כלומ', חייט שהשוה תפירתו, שהיה אחד מן (הכנף) [הכנפים] בולט ונמשך יותר מן האחרים וקצץ ממנה מטלית קטנה שלוש אצבעות על שלש הרי אלו של בעל הבית. מעצד. דולדירה קטנה, ומחליק בה את הנסרים ושפאן. בכשיל. כגון קרדום ומפיל את השפאים גסים והן חשובין לבשל בהן את התבשיל ואין מוחל עליהן בעל הבית, ואע"פ שהאומן עושה מלאכתו בביתו. ואם היה עושה אצל בעל הבית, אף הנסורת של בעל הבית. הדקות, דהא לא מחיל כיון דבביתו עביד מלאכה, ומדליק בהן את האש, והן העצים הנדלקים באחוה.
<h2>דף קיט:</h2>
מלא מחט וחוץ למחט כמלא מחט, דאי לא הוי ארוך כולי האי לא מצי למתפר ביה ולא חזי למידי לבעל הבית, ואפי' הכי פחות מכאן חזי לחייט ועביד מיניה חוטין לסגור בהן בליטת הבגד שכנגד בית הצואר. מלא משיכת חוט. לפי (שהאומן) [שלאומן] הוא חשוב שנועץ המחט בבגד רוב החוט שיש לו במחט ואחר כך חוזר ומושך המחט כלו בבת אחת, וזהו הרבה משיעור מלא מחט וחוץ למחט כמלוא מחט. ויש לומר מלא משיכת מחט, זהו כמלא מחט דזהו אורך המחט, ואידי ואידי תלמוד שלנו ותלמוד ירושלמי אחד הם.
